פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 989 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים מחזה אוסף מסכות מאת עדנה חצרוני עדי
אוסף מסכות
דרמה קומית
מאת עדנה חצרוני
הדמויות:
1. דפנה - שחקנית
2. טלי - שחקנית הבת של דפנה
3. קרן - שחקנית חברה של דפנה
4. שלי אמא של דפנה. משחקת ניצן
5. מצפון של דפנה משחק עומר
6. שיר - כתבת
7. גיא - לומד רפואה הבן של דפנה
8. עומר - שחקן בתיאטרון רחוב חבר של טלי
9. ניצן – שחקנית בתיאטרון רחוב חברה של טלי
10. קריין א משחק עומר
11. אפרת חברה של דפנה
12.יובל הבן הצעיר של דפנה
13.קרין ב
ההצגה מתחילה עם המוסיקה של "תיקים באפלה".מסך סגור עדיין. לצלילי המוסיקה מציצות מסיכות לבנות מתוך המסך. לפתע מופיע עומר עם איפור לבן על פניו (כמו המסכות) ובוחן את גופו ידיו רגליו כאילו מגלה אותם פעם ראשונה ,המוסיקה יורדת בפייד.
קריין : בעתיד כולם ילבשו מסכות....(סיפור מאת טל מור)
כמו בהצגות.(עומר עושה הבעות בהתאם לקריינות)
המסכות יהיו לאנשי העתיד דבר מובן מאליו, בערך כמו שהבגדים שאני לובשים כעת נראים לנו מובנים מאליהם, וכל מסיכה תראה בדיוק כמו הפנים של האדם לו היא שייכת.ההבדל ביניהן יהיה רק בהבעות. מסיכה אחת תהיה שמחה ואחת עצובה, אחת ביישנית ואחת כועסת. לכל אחד יהיה בבית ארון מלא במסכות, וכל בוקר הוא יפתח אותו ויחשוב בקול:" מי אני רוצה להיות היום?" (עומר חוזר 3 פעמים בטונים שונים על השאלה) ואז הוא יוציא מסיכה אחת או יותר למקרה שירגיש שבאותו יום הוא רוצה לגלם יותר מדמות אחת. כעת אם ירצה, הוא יוכל לשים עליו מסיכה של אושר ולנשק את אשתו כשהבעה של גועל על פניו (עומר מדגים עם מסכה על פניו) או ללכת להלוויה של חברה שלו שכבר שנים ניסה לזרוק אך לא היה לו אומץ, עם מסיכה של דיכאון, כשמתחתיה נסוך גיחוך של שביעות רצון (עומר ממשיך להדגים)
ןכך כל היום אנשים יחליפו מסכות, לפי מצבי הרוח או סתם כך. אף פעם לא נדע מה הם באמת הם חושבים, ואת אף אחד זה לא ממש יעניין.אולי זה נשמע מנוכר אבל זה מה שיקרה בעתיד.אבל אולי בעצם העתיד כבר קורה כאן ועכשיו? אולי?
נכנסת עוזרת בית (אותה שחקנית של שיר הכתבת, מנקה בובות על הבמה עם מקל נוצות ומגיעה עד עומר): סליחה מה אתם חושבים שאתם לעשות פה?
עומר: אנחנו בחזרות להצגה ואת מפריעה.
עוזרת: אני מפריעה אותכם? אולי אתם מפריעים אותי? זה תיאטרון מכובדת פה לא קרקס.
החוצה!
עומר(מחקה אותה) :החוצה החוצה
עוזרת: קדימה החוצה. (לקריין) גם אתה!
גם כן שחקנים עלק...(ממשיכה לנקות עם מקל נוצות בובות עם מסיכות שעל הבמה.
נכנסת טלי עם מסכה על הראש, הן נתקלות זו בזו ואומרות יחד) :
מה את עושה כאן?
טלי: ההצגה התחילה.
עוזרת: אוי ממש לא שמתי לב. ושלא תלכלכי פה שמעת? (יוצאת)
טלי (מחפשת את המסכה למרות שהיא על ראשה צועקת) : אמא איפה המסכה?
דפנה (נכנסת עם קרם על הפנים בצבע ירוק): את מתכוונת לזאת שעל הפנים שלי או זאת שעל הראש שלך?
טלי: אוף אמא הבהלת אותי. שוב את מנסה משהו חדש? מה הפעם? בצל? אבוקדו? חסה?
וואו יש לזה ריח מזעזע. מתי תפסיקי כבר לרצות לשנות את עצמך...תאמיני לי כולם אוהבים אותך כמו שאת.
דפנה: מה את יודעת טלינקה, את עוד צעירה , כשאת שחקנית את חייבת לשמור על הפנים שלך אחרת הטלפונים יפסיקו לצלצל. דממה. מהדממה הזאת אני פוחדת.
טלי: אז מה הבעיה תעשי כמוני שימי מסיכה וזהו (שמה מסכה)
דפנה: אני לא בתיאטרון רחוב ואני גם לא ממש מבינה למה בחרת דווקא ברחוב להיות הבמה שלך. איך לא קשה לך לזוז כשמים לך שקל. את יודעת שיש כאלה שזורקים סתם מטבע שאין לו ערך כדי שיעשה צליל בכאילו...גועל נפש.
טלי: צריך להתחיל ממשהו, אמא, גם את לא התחלת כוכבת ואני מעדיפה להתחיל בתיאטרון רחוב. אני מתה על זה ובמיוחד על הקבוצה שגיבשנו. אין לך מושג כמה אנרגיות טובות באות לי משם.חוץ מזה שהיום כל דוגמנית הופכת לכוכבת. אני לא אוהבת את קיצורי הדרך האלה: כוכב נולד, נולד לרקוד, רוקדים עם כוכבים. אני נולדתי לעבוד קשה. את חינכת אותי לזה.
דפנה: וואו איזה נאום חוצב להבות, הקהל יאהב את זה. (מוחאת כפיים ומנסה לשתף את הקהל)
טלי: בכלל לא בטוח. אבל את מוכנה רגע לא לחשוב על הקהל?
דפנה: אני לא יכולה לא לחשוב על הקהל שבכל רגע נתון רואה אותי ושופט אותי.
טלי: אבל לא היה איכפת לך להופיע פה עם קרם בצל ירוק על הפנים.
דפנה: זאת קומדיה.
טלי: באמת נורא מצחיק.אפקט קומי מטורף (מתחילה לצחוק צחוק מתגלגל)
דפנה (מצטרפת לצחוק.נרגעת.פונה לקהל) : נכון שהיא חמודה?
טלי: די, אמא , בואי נשים רגע קיר רביעי. תהיי איתי טוב? (לקהל): תסלחו לנו רגע טוב?
(סוגרת וילון בכאילו)
דפנה: ברור, ברור, אני לגמרי איתך (לקהל) תתעלמו ממני.
(נכנס שחקן עם מסכה דפנה וטלי בפריז) : הקיר הרביעי הוא מושג בתיאטרון המתייחס
אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה בתיאטרון בעל קשת פרוסניום (טלי ודפנה משנות פוזה) על הבמה בנויים שלושה קירות אמיתיים של חדר (משנות פוזה) והקהל כביכול מציץ לתוך עולם ההתרחשות על הבמה דרך קיר רביעי שקוף. שקיפות זו היא בדרך כלל חד כיוונית. הקהל יכול לראות את ההצגה אך הדמויות עך הבמה מתנהגות בהתאם לעלילה בלי לדעת שהקהל צופה בהן.
דפנה: אתה מוכן לא להפריע עכשיו? לך!
טלי: יש לנו היום הופעה ממש חשובה. לילה לבן אנחנו מופיעים בטרומפלדור עד הבוקר.
דפנה: מה זה הלילה? איך שכחתי...מזל ששמתי מסיכה. למרות שבלילה פחות רואים...
טלי: את תבואי?
דפנה: ברור. אני אביא גם את החברות שלי.
טלי: קרן ואפרת. החברות הכי טובות.
דפנה: אני מקווה שהמסכה החדשה תעזור.
טלי: אמא תפסיקי כבר לרחם על עצמך. את נראית מעולה. את בשיא הקרירה, את משחקת במקביל בשלוש הצגות וסרט. מה הבעיה שלך?
דפנה: את לא תביני , זה מין משבר כזה של הגיל. זה לא משהו כל כך נדיר אבל צריך להגיע לזה כדי להבין. (פונה לקהל) יש כאן כמה נשים שיודעות על מה אני מדברת נכון?
טלי: מקסימום תמיד את יכולה לשים על הפנים מסכה מהאוסף שלך.
דפנה: אם את כבר מזכירה את האוסף שכחתי לספר לך שכבר פעמיים קיבלתי חבילה בדואר בלי שם השולח...אפילו פחדתי לפתוח רק שהייתי סקרנית ולא התאפקתי.
טלי: פתחת חבילה בלי לדעת ממי? מה היה שם?
דפנה: קיבלתי כבר פעמיים מסיכה חדשה לאוסף. אני כמעט בטוחה שזה מאבא שלך. אחת הייתה ממש ביום הנישואין שלנו.
טלי: את חיה בסרט.
שחקן (עם מסכה): חיה בסרט הוא מושג חדש יחסית...
טלי: החוצה!!! כולם ודעים מה זה חיה בסרט.
(יוצא בדילוגים המסכה לצד שני)
טלי:למה שאבא ישלח לך מסכה? הוא שנא את האוסף הזה.
דפנה: כן אבל עכשיו הוא לא גר בבית אז האבק לא מפריע לו.
טלי: בכל זאת לא היית צריכה לפתוח. זו הייתה יכולה להיות פצצה או פיגוע ביולוגי. תמיד מזהירים מזה בתקשורת.
דפנה: את צודקת. אבל אחרי שפתחתי את הראשונה כרב לא חששתי.
טלי: איך לא סיפרת? איך לא הראית? תראי לי אותן.
(נכנס יובל) : הי אמא הי טלי
טלי: הי יובלי
דפנה: הי מתוק איך היה בבצפר?
יובל: את באמת רוצה לדעת או שאת סתם שואלת?
דפנה: מאיפה אתה מביא לי את זה עכשיו? אני לאר מאמינה רק זה חסר לי.
יובל: טלי מה עובר עליה?
טלי: שום דבר, אתה לא מכיר את אמא? נו אמא תראי את המסכות החדשות.
דפנה: מסכות בואו.
טלי: אמא נו את עושה?
(נכנסות שתי דמויות עם מסכות)
דפנה: מה יש? זה לא חייב להיות ריאליסטי כל הזמן.
טלי: וואו הן באמת משהו. תתחדשי. בהזדמנות הראשונה אגנוב לך אותן...
דפנה: למה לגנוב? לא שמעת על לבקש?
יובל: אז למה תמיד כשאני מבקש משהו את אומרת לא?
(טלי ודפנה צוחקות דפנה ניגשת למסכות ומלטפת אותם)
טלי: יובלי אל תפריע. אמא את מוכנה לא להתעסק רגע בעצמך ומסכות החדשות שלך
ולהקשיב לי? אני רוצה להראות לך מה תכננו להערב טוב? מוסיקה בבקשה!
(נכנסות דמויות עם מסכות לבנות על הפנים ועומדות כמו פסלים ברחוב. לצלילי המוסיקה הן משנות פוזות ופריזים מצטרפות שתי דמויות צבעוניות שרוקדות ממש)
דפנה: טלילה,זה מקסים, ממש יפה, את תכננת הכל?
יובל: גם אני רוצה להשתתף.
דפנה: רק זה חסר לי עוד שחקן במשפחה. תשכח מזה אתה תהיה עורך דין!
טלי:אמא!
דפנה: מה יש מותר לי לחלום. אז מה את תכננת הכל?
טלי: לא אמא אמרתי לך שאנחנו קבוצה. כולם חושבים ויוצרים.
יובל: רק אני לא יכול להיות בקבוצה.
דפנה: טוב טוב אני יודעת שאת צנועה. את זה לא ירשת ממני. לעומת זאת את הכישרון...
טלי: ירשתי מאבא "כל העולם במה וכולנו שחקנים" (משתחווה)
דפנה: אל תזכירי לי אותו. זו בדיוק הסיבה שהיית צריכה ללכת לכיוון אחר.
טלי: אני לא מאמינה שאת אומרת לי את זה. איך אחרת למה אחרת מה את רוצה ממני?
את חושבת שאם יש לך בצל ירוק על הפנים את יכולה להגיד הכל?
יובל: עם בצל ירוק לא צריך לשתוק!!!
דפנה (לדמויות) :אתם יכולים ללכת רגע?
טלי: עם מי את מדברת?
דפנה: עם המסכות. אמרתי לך שזה לא צריך להיות ריאליסטי כל הזמן!
דפנה: טלי,אני דואגת לך.
טלי: אז תפסיקי לדאוג. תסמכי עלי פעם אחת בחיים שלך. חוץ מזה שיש לך בן שלומד רפואה אז לפחות ממנו אולי תרווי נחת.
דפנה: הוא עוד לא נתן לי תשובה אם הוא בוחר בניתוחים פלסטיים.אם הוא יהיה המנתח שלי...(מצביעה על החזה) כמה כסף אני אחסוך...
יובל:( מכסה את הפנים בגועל): אמא!!!
טלי: לפעמים את ממש מגעילה אותי. אני הולכת.
יובל: אמא, את רוצה לשמוע איך היה בבצפר?
דפנה: לא עכשיו.
יובל: ידעתי, לפחות אל תעשי את עצמך. (מוציא לשון ויוצא)
דפנה (לקהל) : אני מצטערת באמת הייתי מגעילה. אני חייבת להוריד את המסכה הזאת מהפרצוף שלי ...איזה ריח. איכס. תסלחו לי רגע. (מחייגת בפלפון) הלו קרן? את שומעת?
קרן (עונה מהקהל לוחשת) : אני לא יכולה לדבר אני בהצגה.
דפנה: איזו הצגה? למה לא אמרת לי?
קרן: אני פה באולם מסתכלת עליך. את וטלי ממש שחקניות. אבל היא קצת יותר אמינה ממך. והקרם הזה זוועתי אני מריחה אותו עד כאן.
דפנה (מסתכלת לאולם) : תדליקו רגע את האור.
קרן: תגידי אין לך בושה? ככה לעצור הכל באמצע?
דפנה: ההצגה נמשכת לא עצרתי שום דבר. אף אחד לא אמר שחייבים לשחק בחושך.
אז איפה היינו? שאני לא אמינה?
קרן: את יותר מידי דרמטית תפסיקי עם זה הקהל בא לצחוק לא לרחם עליך.
דפנה: לצחוק עלי? ומה זאת השמלה הזאת? היית מוכרחה להתלבש כמוני?
קרן: את רואה? רחמים עצמיים. את חייבת לטפל בעצמך. יש לי שם של פסיכולוג מעולה שעובד הרבה עם שחקנים.
דפנה: יופי קרן ואת זה את אומרת מול כולם?
קרן: מה יש זו לא בושה. זה עדיף ממנתח פלאסטי. תעבדי על הנפש שלך לא על הפנים.
דפנה: בדיוק על הפנים זה מה שאני מרגישה (מתבכיינת בהקצנה)
קרן: אני באה איתך הלילה וגם אפרת. נתאפר יפה ונצא לקרוע את העיר.
דפנה: מה הייתי עושה בלי החברות שלי? קבענו ב11 תבואי לקחת אותי?
קרן: קבענו. ושימי מסיכה מחייכת וקצת פחות מסריחה הה?
דפנה: הכי יפה באוסף שלי. מבטיחה. תכבו את האור באולם.
(נכבה האור באולם)
דפנה (שמה אודם ומתקשרת) : הלו? שלום מדברת דפנה מור. כן זו אני. בקשר לתפקיד שדיברת עליו. מה אני עושה שם? אני האמא המבוגרת? השתגעת? לא אין לי מסיכה כזאת באוסף שלי ואני לא רוצה איפור שיבגר אותי. ומי תהיה הבת שלי? מה? הבת שלי? השתגעת? איך לא התייעצתם איתי?היא עושה תיאטרון רחוב. היא לא אמרה לי אף מילה.
טוב נדבר אני צריכה זמן לעכל את מה שאמרת לי עכשיו.
(נכנסת אשה מבוגרת, אמא של דפנה)
שלי: דפנוצ'קה מה קורה לך את ממש מדאיגה אותי.
דפנה: אמא? מה את עושה כאן? מה את רוצה ממני? אני מקנאה.
שלי: אני רואה. המסכה שלך עוד יותר ירוקה.
דפנה: אז מה את רוצה? זה הכי טבעי בעולם. קנאה זה הרגש הכי חזק בתיאטרון. זה מוביל לכל הדרמות הכי טובות. תחשבי על אותלו?
קריין: אותלו מחזה מאת שקספיר.
שלי: אוי ווי זמיר הבהלת אותי.
דפנה: אתה מוכן בבקשה לא להפריע?
קריין (בקול מתבכיין) : אבל אני רוצה להסביר. אותלו הוא מחזה מאת וויליאם שקספיר שנכתב ב1603. אותלו הוא טרגדיה כמו המלט,מקבת,והמלך ליר, ועוסק בקנאה תככים נקמה בגידה כבוד ורשע!
שלי: את מוכנה לרגע לא לחשוב על התיאטרון ועל אותלו ושקספיר. אז מה את רוצה לחנוק אותה עכשיו?
דפנה: זה עבר לי בראש. כן.
שלי: את לא יודעת להפריד. לא כל החיים במה.
דפנה: אז כאן את טועה. כל החיים במה ואת בכלל לא פה. זה הכל הדמיון היצירתי שלי. ואת יודעת מה? לא מתאים לי שתהיי פה עכשיו. לכי .( מעיפה אותה עם סימן)
אני צריכה רגע עם המצפון שלי עכשיו. לבד.
שלי: אני לא מאמינה שככה את מעיפה אותי. אין כבר כבוד לאמא. דומה לאבא שלך. טפו.
(יוצאת מופיעה דמות שחורה עם מסכה)
מצפון: קראת לי?
דפנה: תגיד לי מה אני עושה עם הרגש הזה עכשיו? אני מקנאה בטלי. אני לא מאמינה על עצמי אבל אני חייבת להודות בזה עכשיו אחרת זה רק יגדל ויגדל.
מצפון: יפה יפה שאת לא מדחיקה את זה.אני שמח שקראת לי כבר מזמן חשבתי ששכחת אותי.
דפנה: אז מה לעשות?
מצפון:רוצה לרקוד איתי?זה יכול לעזור.
דפנה:אתה צוחק עלי?
מצפון: לא. לרקוד תמיד עושה לך טוב. זה ישחרר אותך קצת. שימו מוסיקה. (הם רוקדים מצטרפות עוד דמויות אפשרי גם מהקהל )
דפנה: הריקוד היה כייף אבל הרגש נשאר.אני צריכה את החברות שלי. הן תמיד אומרות לי את האמת. קרן? איפה את? את באולם?
קרן:כן.ראיתי הכל. גם המצפון שלי לא עוזר לי במצבים כאלה. מה שאת צריכה עכשיו זה כוס קפה וחברות.
דפנה: איפה אפרת? היא גם באולם?
אפרת: ברור שאני כאן. אני לא מפספסת אף פעם הצגות שלך.
דפנה: נו תעלי למעלה. נשתה קפה.
דפנה: נו באמת יכולת להשתמש במדרגות.
אפרת: אם אשליה אז עד הסוף. צריך לדפוק כניסה.איזה כייף פה. זה עולם אחר. אני יכולה להגיד משהו לקהל?
דפנה: דברי חופשי. אני הולכת להביא עוגיות.
אפרת: אני רוצה לשתף אתכם במשהו. תמיד חלמתי לשחק. לעמוד כמו עכשיו על הבמה ולהגיד מה שבא לי.
קרן: נו יש לך הזדמנות. במה, קהל, מסיכות.
אפרת: מה סתם ככה? בלי לתכנן?
קרן: קוראים לזה אימפרוביזציה.
אפרת: מה את אומרת? אני יודעת מה זה אינסטלציה.
אל תתנשאי עלי. גם אני למדתי תיאטרון. זה שלא עשיתי עם זה כלום זה לא אומר שאני לא יודעת דברים.
קרן:נו בסדר שחקנית לא ממומשת שכמותך. קדימה תני את המונולוג של חייך. יש קהל יש אותי. נו לפני שדפנה חוזרת , כי אז נצטרך לעזור לה עם התסבוכים שלה.
אפרת: אני לא יכולה. אין לי מוזה עכשיו.אני לא ספונטנית כמוך. (לקהל) הייתי מתה למונולוג אבל אין לי כזה כשרון לאלתר. טוב לפחות בדיאלוגים אני די טובה לא?
שאלתי שאלה (מסתכלת על הקהל) אף אחד לא רוצה לענות לי? הלו? יש שם מישהוא?
דפנה (חוזרת עם העוגיות) תקשיבו אני חייבת לשתף אתכן במשהו ממש ממש אישי. זה רגש שצץ לי בימים האחרונים וזה חדש לי. קינאה.
קרן: קינאה? במי?
דפנה: לא תאמינו. בטלי.
אפרת? בטלי? למה? על מה?
דפנה: בהכל. באיך שהיא נראית, בשמחת חיים שלה, באנרגיות הטובות. היא מזכירה לי את עצמי פעם. וגם את אבא שלה.
אפרת: זה טבעי לגמרי להרגיש קצת קינאה, לא קרן?
קרן: ברור. אני ממש מבינה.היא באמת מדהימה ומיוחדת ודומה לך כשהיית צעירה וגם לדני.
דפנה: תודה ממש עזרת לי.
קרן: מה את רוצה? זה טבעי לקנא בצעירים האלה. מה הייתי נותנת לחזור לגיל עשרים.
ומה זה העוגיות האלה?יש לך מהעוגיות הטעימות? תביאי קצת. קמצנית.
דפנה: וואו שכחתי לגמרי. את רואה מה הקנאה עושה לי. (יוצאת)
(קרן אפרת מורידות את המסכות קרן הולכת לבדוק):היא יצאה. יופי.תקשיבי,
היא לגמרי ירדה מהפסים.קנאית. הקנאה תהרוס אותה.
אפרת: נעשתה ירוקה לגמרי. (צוחקת)
קרן: את האמת אני מבינה אותה. טלי עברה אותה בהרבה: גם יפה גם חכמה ומוכשרת. דפנה בחיים לא הגיעה לרמה שלה.היא באמת קיבלה הרבה מבעלה.
אפרת: די נו אל תהיי מגעילה.
(שמות חזרה את המסכות. דפנה נכנסת)
דפנה: למה מגעילה?
אפרת: סתם היא סיפרה לי משהו ממש דוחה.
דפנה: נו מה? יש לכן סודות?
אפרת: נו עליה ועל איציק.את יודעת לא?
דפנה: כן אבל למה מגעילה?
אפרת: אני שונאת לשמוע פרטים מביכים.
דפנה: טוב, אז מה עם הנושא שהעליתי? מה אני עושה עם הקנאה הזאת?
קרן: כלום. פשוט כלום זה יעבור לך. תנסי לא לחשוב על זה ולהתמקד באהבה שלך אליה. תפרגני לה. את נראית מדהים,לפחות כמוה, מצליחה ומוכשרת ולא פחות חכמה .אז מה עם היא צעירה? תראי אותנו...אנחנו באותה סירה, וטוב לנו עם עצמנו ...בדרך כלל.
אפרת: בדיוק. אנחנו שלוש חברות בשיא הקרירה וההצלחה. כל החיים לפנינו.
(קרן מוציאה מצלמה/פלפון והן מצטלמות)
אפרת: אל תשכחי לשלוח לנו את התמונה בברוטוס.
דפנה: טוב אז תבואו שתיכן איתי הלילה למופע שלה שלא אתמודד לבד.
אפרת: את איומה. זו הבת שלך. תפרגני.
דפנה: את צודקת.זהו. מהיום אין קינאה. יאללה לכו להתארגן.נפגש בלילה.
אפרת: טוב מאד. ותשקיעי בעצמך. שימי הרבה מייק אפ. סתתתתם...
קרן: להתראות יפיפיה. אוהבות אותך.
דפנה: ביי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן.
(החברות יוצאות.נכנס יובל): אמא יש לך זמן עכשיו?
דפנה: אוי יובל איזה יופי שבאת רוצה לראות ריקוד שלמדתי? זה כמו שאתם רוקדים בדיסקוטקים.
יובל: מה?
(דפנה שמה מוסיקה ורוקדת אמריקנו בהתלהבות צלצול בדלת)
יובל: אמא בטח באו לקחת אותך לבית משוגעים.
נכנסת דמות מחופשת היטב)
דפנה: סליחה מי את?
שיר: שיר מגן. אני כל כך שמחה / שלא זיהית אותי עם המסכה.
דפנה: מה את רוצה? מה את עושה כאן?
שיר: באתי לעשות כתבה עליך/ עליך ועל בתך האהובה.
דפנה: איזו כתבה? על מה את מדברת?
שיר: עליך ועל טלי. כבר יש לי כותרת/ הקנאה הבוערת!
דפנה: תגידי ירדת מהפסים? איך את כבר יודעת? את רוצה להגיד לי ששמעת הכל?
שיר: הייתי כל הזמן שם/ בפינה של האולם (מצביעה על מקום באולם)
דפנה (נאנחת) : אז הדרמה נמשכת. אין לי רגע לעצמי.בדיוק שהחלטתי לצאת מזה.
שיר:נו ככה זה בתיאטרון/ במיוחד כשיש כשרון!
דפנה: כן אבל אני אוהבת את טלי!
שיר: יותר מאת הכישרון? יותר מאת התיאטרון? נו באמת אף אחד לא יאמין/ זה ממש לא אמין (כותבת בפנקס)
דפנה: את מוכנה להניח לעט לרגע? נראה לך שאת תכתבי על הקנאה שלי?
שיר: נתת את אותלו כדוגמא/ זו ממש הצגה ברמה/ אמא ובת שתיהן שחקניות/ על התפקיד הראשי רבות (כותבת בפנקס)
דפנה: תפסיקי.(חוטפת לה את הפנקס) את לא כותבת שום דבר אני בקושי מודה לעצמי על זה. וחוץ מזה שרציתי קומדיה וזה ממש לא.
שיר: תפסיקי להציק/ זה יכול להיות מצחיק?
דפנה: איך? תסבירי לי איך?
שיר: זה יכול להיות מצחיק/ זה יכול להיות מצחיק.
דפנה: איך תסבירי לי איך?
שיר: הנה את לא שומעת צחוק? / זה ממש פה לא רחוק.
דפנה: איך? איך? איך?
שיר (צוחקת) : איך איך איך? / את חוזרת על עצמך. חזרות זה אפקט קומיקאי/ זאת יודע כל במאי (צוחקת)
דפנה: אפקט קומי. את מוכנה להפסיק לצחוק?
שיר (ממשיכה לצחוק) :אני לא יכולה להפסיק/ זה פשוט ממש מצחיק.
דפנה ( מסתכלת על קהל): באמת? אתם תצחקו אם אני אצחק? (צוחקת צחוק מאולץ)
(שומעים צחוקים מוקלטים)
דפנה: אין מושתלים בקהל?
שיר: מושתלים? דפנוצ'קה / את פשוט מצחיקה
דפנה: למה?
שיר: קודם כל הקרם בצל ירוק/ גורם להם ממש לצחוק/ זה פתטי זה מגוחך/ ובנוסף לכל זה גם נמרח...
דפנה: טוב בסדר. מה שחשוב זה שאת לא כותבת כלום. אני לא מרשה לך. טלי לא יודעת מזה ואין מצב שהיא רואה כותרת כזאת. אוף אני שונאת עיתונים.
(דמיון: דמויות נכנסות עם מסכות עיתונים ועיתונים ביד ורוקדות לצלילי "אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון" רקדנית חוטפת מהם את העיתונים וקורעת אותם לחתיכות בעצבים. מסכות של עיתונים על הפנים.לאחר הריקוד הבמה מלוכלכת בעיתונים)
מנקה (לקהל): איזה בלגאן עשו לי פה כמה זבל יש מהעיתונים האלה. רואה את דפנה)
ואת עם התיאטרון שלך...גם אני ברוסיה הייתי שחקנית. שם היה תאטרון לא זבל כמו פה.
דפנה:תעשי את העבודה שלך ותעזבי אותי. נשארו פה עוד עיתונים קדימה.אוף אני יוצאת מדעתי. מה שאני צריכה עכשיו זה את החברות שלי, הן היחידות שאומרות לי את האמת.
יובל: אמא שמעתי אותך.יש לי משהו להגיד לך.
דפנה: מה?
יובל: אין לך אף פעם זמן בשבילי, אני רוצה לאבא.
דפנה: אתה יודע מה? לך לאבא שלך. נראה אותך מחזיק מעמד שם. אחרי יום אתה חוזר!
יובל: נדמה לך. את עוד תתגעגעי אלי. (יוצא)
דפנה: יובל...בוא הנה. הילדים של היום.
צלצול בדלת. מופיע דוור עם חבילה.
דפנה: עוד אחת? מי זה יכול להיות?
תמונה 2: (טלי ושחקני תיאטרון הרחוב)
טלי: הי מה נשמע? יש לי כאב ראש מטורף. אני לא יודעת אם זה מהתרגשות או שאמא שלי הצליחה לחרפן אותי שוב.
ניצן: מה קרה הפעם?
טלי: היא עסוקה כל הזמן בפנים שלה. היום היא שמה קרם מזעזע בריח של בצל.
ניצן: מה את רוצה ממנה היא כמו כל השחקניות בגילה. היא לחוצה. גם אמא שלי שהיא לא שחקנית מתעסקת כל הזמן בקמטים שלה ובאיך להסתיר אותם. את צריכה לראות איזו סצינה היא עושה מכל קמט חדש.. .(מחקה אותה) : ניצן את לא תאמיני יצא לי קמט חדש!
טלי: חכי שהיא תגלה שקיבלתי תפקיד בהצגה שלה. אני מתה מפחד.
ניצן: מה היא לא תפרגן?
טלי: אני לא יודעת היא לא צפויה. לפעמים נדמה לי שהיא מקנאה...
ניצן: מקנאה? הגזמת היא מתה עליך. היא דחפה אותך לשחק.
טלי: גם אני מתה עליה, את יודעת את זה אבל היום היא שיגעה אותי עם המסכה הירוקה שלה כמו שרק. (צוחקת)
ניצן: אז מה אתן הולכות לשחק אמא ובת? זה לא יהיה פשוט...אני מנסה לדמיין את אמא שלי...אולי זה היה פותר כמה דברים. בזמן האחרון אנחנו רבות המון. היא שונאת את העבודה שלי.
טלי: נו ניצן, אמא שלך לא שחקנית, והיא רוצה שתלמדי משפטים. ואמא שלי ...האמת אין לי מושג איך היא תגיב, היא עוד לא יודעת והעיקר שהיא לא יודעת שאני הצעתי שהיא תהיה אמא שלי. את יודעת היא פתאום אמא של...זה קשה.
ניצן:אמא של השחקנית המהוללת טלי מור קבלו אותה...אמא שלי תמות מקנאה.
טלי: לפני רגע אמרת שהיא שונאת את זה שאת משחקת.
ניצן: נכון. היא לא מפרגנת לי. אבל אם תשמע עליך ועל אמא שלך זה בטוח יעשה לה משהו.
טלי: די בואי נעזוב שטויות. בואי נעשה חזרה. הבאתי את המסכות.
ניצן: וואו איזה יפות זה מהאוסף?
טלי: כן, הבטחתי שממש ממש נשמור עליהן. הן מוונציה. יקרות אש.
עומר (נכנס עם מסכה על הפנים):מה יקר אש?
טלי: הי עומר התגעגעתי אליך. תביא חיבוק.
עומר: אז מה יקר אש?
טלי: המסכות של אמא שלי מהאוסף. תראה.
עומר: וואו הן מדהימות. דיברת איתה על המופע שלי?
טלי: האמת שלא ממש הספקתי. רבתי איתה לפני שבאתי הנה.
עומר: אוף איתך כל פעם תרוץ אחר. את הבטחת. אנחנו עושים חזרות כבר מלא זמן ואני חייב את המסכות.
ניצן: תפסיקו ילדים בואו נעשה חזרה.
עומר: מה את מתערבת? טלי הבטיחה לי ואני ממש בונה על זה.
ניצן: לא מתערבת, סליחה שאני חיה.
טלי: אז בגלל המסכות של אמא שלי אתה יוצא איתי בכלל הה?
עומר: ברור. מה לא הבנת את זה עד עכשיו?
טלי: אבל אמא שלי לא סובלת אותך היא שונאת את זה שאני יוצאת עם שחקן. בכל הזדמנות היא תוקעת לי שזה כמו היא ואבא שלי.
עומר: הי תרגיעי אנחנו עוד לא מתחתנים.
טלי: תרגיע אתה מי בכלל רוצה להתחתן איתך.
עומר:אז את לא רוצה?
טלי: אז אתה מציע לי?
עומר:עם או בלי מסיכה?
טלי: אתה תמיד עם מסיכה. מי בכלל יודע מה קורה שם בפנים אצלך.
עומר: אם יש מישהו , אם יש מישהו שאומר הכל זה אני. ניצן יש לך מושג מה היא רוצה ממני?
ניצן: אני לא מתערבת בין אוהבים. רק זה חסר לי.
טלי: למה תתערבי. תגידי לו שהוא מעצבן. אתה לפעמים משגע אותי.
עומר: מה עשיתי? מה חטאתי? מה פשעתי? כולה אני מבקש כבר חודש שתדברי עם אמא שלך ואת או שוכחת או עושה דווקא.
טלי: האמת אני עושה דווקא. כי זה אוסף מאד יקר ואנחנו מכירים חודשיים.
עומר: חשבתי שאת סומכת עלי, חשבתי שאת סומכת עלי! בחודשיים שיצאנו משהו אמיתי נוצר בינינו ופתאום אני מגלה שאת לא מאמינה לי.
טלי: תאמין לי שאפילו אני לא מעיזה לקחת יותר משתי מסיכות, וכל פעם אני מתה מפחד שיקרה להן משהו. הן יקרות נורא. המסכה הזאת עולה 500 והיא לא הכי יקרה באוסף.
עומר: 500 שקל?
טלי: נראה לך? דולר!!!
עומר: כסף, כסף, כסף!!!לא הכל בחיים זה תיאטרון וכסף. טלי. נו באמת...
ניצן: טוב אפשר להתחיל בחזרה? עומר לך להתארגן (עומר יוצא להתארגן)
טלי: הוא ממש מעצבן.
ניצן: תפסיקי את חולה עליו.
טלי: אני כבר לא בטוחה אולי באמת הוא רק רוצה את האוסף... אגב מה איתך שמעתי יש לך חבר חדש. למה את לא מספרת?
ניצן: הוא לא רוצה עדיין שנפרסם את זה...
(עומר חוזר עם מסיכה דומה לפסל החירות ועליו שטרות כסף מוסיקה מאני מאני... הן רוקדים מסביבו והוא מוציא להם כסף כמו כספומט מיצג ביקורת על כסף...נכנסת שיר עושה סימן למוסיקה להפסיק)
שיר: סליחה שאני מפריעה. מי זאת טלי ?
טלי (מורידה את המסכה) : למה את שואלת?
שיר: אני כתבת בעיתון/ שמפרסם את התיאטרון.
עומר: אני חבר של טלי. (מוריד את המסכה)
שיר: אני עושה כתבה / ממש ממש חשובה.
טלי: מממה?
שיר: נודע לי שאת ודפנה/ משחקות יחד באותה הצגה.
טלי: רגע אני לא מבינה אמא הסכימה? היא יודעת? איך היא הגיבה?
שיר: זו היתה בשבילה מכה/ היא נהייתה קצת ירוקה.
טלי: זה בטח מהבצל ירוק.
שיר: המצב מאד החמיר, ריח של קינאה באוויר!
ניצן:מסכות מסכסכות.
שיר:יופי של חריזה, זאת יכולה להיות כרזה!
ניצן: נו טלי תגיבי יש לך הרבה מה להגיד לא?
עומר: סליחה שאני מתערב אבל לא נראה לי שתעשי כתבה על זה. אם את רוצה כתבה מעניינת את יכולה לכתוב על המופע שלי. שמי עומר דר ואני עושה מופע עם אוסף המסכות של דפנה. המופע שלי מדבר על החברה שלנו ועל זה שאנשים הם ממש צבועים ו...
טלי: תסתום. אני לא מאמינה למה שאני שומעת. עומר תתחפף מפה זה ביני לבין איך אמרת קוראים לך?
שיר: שיר מגן / מתחיל להיות פה מעניין
טלי: מתאים לך השם. את לא תשירי ולא תזמרי לא עלי ולא על אמא שלי מובן?
שיר: הופה, אני רואה שההתפוח התפוצץ / ונפל קרוב לעץ.
טלי: תגידי את בטוחה שאת כתבת בעיתון? מאיפה צצת פתאום? מי שלח אותך?
שיר: המצב נהיה מרגש/העניינים מתחממים אש / את ואמא שלך דומות / כמעט כמו שתי טיפות.
עומר: ואת מזכירה לי את...לא משנה.
טלי: את טובה בחרוזים וגם בפתגמים.
שיר: תצחקי תצחקי, לי יש כבר כותרת לעיתון: "צוחק מי שצוחק ראשון"
טלי :זה הולך ומשתפר מרגע לרגע. אז מה בעצם את רוצה ממני?
שיר: כלום.אני את שלי תמיד משיגה,. כתבה עם בלעדיות בשבילי חגיגה!
טלי:וואו איזה מעצבנת זאתי, בלעדיות ובלעדי. תתחפפי מפה.
שיר: קחי לך את הזמן /אני כבר לא כאן (לקהל): אני כבר קיבלתי החלטה / שתוציא אותה מדעתה... (בקול של העוזרת) : מפרגנת עלק.
טלי (לקהל): אני לא מאמינה שהייתי צריכה לעבור את הסיוט הזה עכשיו.
עומר: עם מי את מדברת?
טלי: עם הקהל.
ניצן ועומר: איזה קהל?
טלי:אתם בהצגה עכשיו יש פה קהל. אז בלי מסכות הה?
עומר: דווקא ההיפך אם יש קהל צריך מסכה.
ניצן: בדיוק!
עומר: במופע שלי אני מסביר את הנקודה הזאת,כשאני מחליף מסכות אז אני...
טלי: עומר די!!! כולם מעצבנים אותי היום. קודם אמא שלי אחר כך אתה ועכשיו שיר המוזרה הזאת!
שיר: שמעתי את זה!
עומר: טלי עזבי שטויות בואי אלי אני מת עליך כשאת כועסת. את יפה.
טלי: אמרתי בלי מסכות. אני כבר לא מאמינה לאף מילה שלך.
עומר: אבל הבטחת שתדברי איתה, והבטחות צריך לקיים. במופע שלי...
טלי (זורקת עליו מסיכות מתפרצת) : אתה לא תקבל כלום אתה שומע? כלום כלום כלום. אני איתך גמרתי. ותגיד לניצן שאין מופע הערב או שתסתדרו בלעדי.
ניצן: אני פה!
טלי: אין מופע הערב או שתסתדרו בלעדי! (יוצאת)
עומר: אתם ראיתם את זה? התחרפנה לגמרי מה בסך הכל אמרתי? נשים...
ניצן: גברים!
(מוסיקה)
תמונה 3
דפנה (בטלפון) : קרן, את שומעת, הייתה פה כתבת .שיר מגן. את מכירה אותה? היא אחת המוזרות אם לא ה
שיר (מהקהל): אני שומעת כל דבר / זה יתפרסם בעיתון של מחר (כותבת בפנקס)
דפנה: לא איכפת לי שאת שומעת. תכתבי מה שאת רוצה . אני אדבר עם הבמאי שיוריד לך את כל השורות.את שומעת קרן? החצופה הזאת רוצה להתפרסם על חשבוני ונדחפת להצגה שלנו. קוראים לה שיר. את מכירה אותה? יופי אני סומכת עליך דברי עם איציק.
נתראה בלילה. ביי.
(נכנסת טלי .עצבנית)
דפנה: היי , מה שלומך? נרגעת?
טלי: בטח. את לא רואה כמה שאני רגועה? מהרגע שיצאתי רק התעצבנתי יותר. אני לא מופיעה הערב.
דפנה: מה? השתגעת? את חיכית המון זמן לערב הזה.
טלי:לא נורא. קיבלתי תפקיד בהצגה של איציק.
דפנה: באמת? לא ידעתי...איזה תפקיד?
טלי: מה לא דיברו איתך?
דפנה: לא. (יובל נכנס ומקשיב)
טלי: אמא את בלי הבצל על הפנים. את יכולה להגיד לי את האמת. אמרו לך או לא?
דפנה: אמרו אמרו. וגם הציעו לי להיות אמא שלך בהצגה.
טלי: וואו שנתקשר גם לאבא? ביג הפי פמילי.
דפנה: זה לא היה רעיון שלך במקרה?
טלי: ואם כן?
דפנה: תגידי לי נו תגידי.
טלי(מחקה אותה) : תגידי תגידי...
דפנה: כמה שאת דומה לי. לא יאומן.יפה שלי.
טלי: אני דומה לך אז אני יפה...
(מתחבקות)
יובל: ומה איתי?
טלי: בוא חמודי...
דפנה: אז עכשיו שאנחנו ככה את מוכנה לדבר על עומר?
טלי: יובל צא
יובל: לא רוצה לצאת, תמיד כשנהיה מעניין אז מסלקים אותי.
דפנה: יובלילה אתה צריך להבין שיש דברים בין בנות...ש...
יובל: בנות בנות...אני הולך! (יוצא)
טלי: מה את רוצה לדעת אמא? רבתי איתו.
דפנה: תודה לאל..
טלי: אני לא מאמינה שאת מרוצה שרבתי עם החבר שלי.
דפנה: הוא לא בשבילך טלוצ'קה רק חסר לי עוד שחקן במשפוחה.
טלי: מי במשפוחה מה במשפוחה. אני רק בת 20. תתעוררי אמא היום לא מתחתנים לפני 30. חוץ מזה שאני איתו חודשיים.חודשיים!
דפנה: תודה לאל שלא מתחתנים. איזה חכמים אתם. למרות שאני ואבא היינו צעירים וחולמים ואוהבים. לא ידענו מה מחכה לנו. איך התרגשתי בחתונה שלנו.
תמונה 4
(נכנס גיא)
גיא: הי בנות יקרות. ראיתן את הכתבה בעיתון?
דפנה וטלי: ממממה?
גיא: אתן מפורסמות. יצאתן יפות בתמונות אבל הכתבה...זוועה.
דפנה: אני לא מאמינה שהמטומטמת הזאת עשתה את זה.
טלי: מה? מי? מה היא עשתה?
גיא: "ירוקה מקנאה :גרסה חדשה של אותלו בתיאטרון והפעם קנאה של אם בביתה הצעירה ". מה זה צריך להיות?
טלי:ירוקה מקנאה גרסה חדשה של אותלו?
דפנה: ירוקה מקנאה? אני מתעלפת ( עושה את עצמה) למה אין כאן כסא?
טלי: איזו קומדיה. בא לי למות.
דפנה: אל תתייחסי לאף מילה. הכל שקרים.
טלי: אז לא התעלפת. הה?
גיא: את לא מכירה את אמא?
טלי: אתה יודע מה אני אפילו לא אטרח לקרוא את הזבל הזה.
(צלצול טלפון)
טלי: כן עומר. ראיתי. אתה יכול לשכוח מהאוסף. לא תקבל כלום. אל תשחק אותה כאילו שאיכפת לך. רד ממני. אני לא באה היום.תעזוב אותי בשקט. (טורקת. הטלפון מצלצל שוב)
טלי: אמרתי לך שתעזוב אותי בשקט. אבא? כן ראינו את הכתבה . זאת שיר מגן. אישה מוזרה. כן אבא. אני יודעת שבעיתון של היום מחר עוטפים דגים. אמא בסדר אל תדאג היא רק קצת התעלפה. אתה רוצה אותה?
דפנה: אני לא רוצה לדבר איתו. הכל בגללו.
טלי: אמא מאשימה אותך. אתה עדיין רוצה לדבר איתה?
טוב אני אמסור לה.תודה אבא. ביי.אבא מוסר נשיקות. את בסדר איתו או לא?
דפנה: לא רוצה לדבר עליו עכשיו.
גיא: תני לי אותו. אבא? זה אני גיא. הכל בסדר. אברי סינג איז אנדר קונטרול. אני אדאג לנשים. מה איתך? אצלי הכל בסדר אני כנראה אלך למסלול עיניים.
דפנה: פנים, פנים לא עיניים. אני לא מאמינה! מנתח עיניים. תתעסק עם פוזלים כל החיים.
גיא: הלו אבא? אמא בסדר היא כבר מדברת שטויות. אני אמסור לה. אל תדאג. אבא מוסר ד"ש ושלא תתרגשו מעיתונים. ביי.
דפנה: אז מה? רופא עיניים? ומה עם הפנים שלי?
גיא: יש לי חבר לומד עיצוב פנים.
דפנה: ממש בדרן הה? הקהל נשפך ממך. ולי נשבר הלב (שמה יד על צד ימין?)
גיא: אמא
דפנה: מה?
גיא: הלב בצד השני!
דפנה: אז אולי לפחות מנתח לב?
גיא: אמא תרדי ממני, עיניים וזה סופי.
דפנה: עין תחת עין. זה מגיע לי.
טלי: אמא את בלתי נסבלת. את רוצה לשנות את הפנים שלך? יש לך אוסף מסכות.
דפנה: כן המסכות שלי. האהובות שלי. לפחות אתן לא תבגדו בי. אגב את הבטחת לעומר מסכות?
טלי: מה? אני בשוק. עומר דיבר איתך על זה?
יובל:כן הוא דיבר איתה אני שמעתי.
דפנה: כן הוא התקשר כשהיית בדרך לכאן. אמרתי לו שאני צריכה לדבר איתך על זה.
יובל: את לא אמרת לו אמא
דפנה: לא שאלתי אותך נכון? למה אתה מתערב?
טלי: איזו צביעות. אלוהים. זה כל מה שהוא רוצה ממני.
דפנה: אמרתי לך.
יובל: לא אמרת לה
טלי: למה אתה מציק? אוף. אני ממש ממש לא אוהבת את מה שקורה כאן , זה כל כך
לא קומדיה שבא לי למות!
גיא: למה קומדיה? מי אמר קומדיה? למה יש לכם צורך לצחוק על הכל? העולם מצחיק אז צוחקים? לי ממש לא בא לצחוק והאמת שאני שונא קומדיות. אני אוהב טרגדיות ( יובל דפנה וטלי יוצאים , הוא לא מרגיש וממשיך) בטרגדיה אמיתית יש מתח דרמטי יש מפנים לא צפויים יש עלילה אירועים וחוויות עזות. הטרגדיה דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי ועוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כמו גאווה תשוקה ושנאה (נכנסת המנקה ובוהה בו מדבר אל עצמו) יש גיבור טראגי וכשהוא מת אנשים מוציאים את הטישו שלהם ומקבלים תמורה אמיתית לכסף שלהם.
מנקה: אבל הם לא שילמו כלום.
גיא: מה את עושה פה? איפה המשפחה שלי?
(יובל דפנה וטלי נכנסים ומוחאים כפיים)
טלי: אחלה נאום, סליחה מונולוג, אז אתה רוצה להיות גיבור טראגי עם יצרים אנושיים בלתי נשלטים ולמות? (צוחקת)
גיא: מה זאת הציניות הזאת? ומי אמר שדווקא אני צריך למות?
טלי: כי רק אתה רוצה פה דרמות.
גיא: אולי תסבירי לי מה טוב בקומדיה?
דפנה: כי הבמאי איציק רוצה קומדיות. הוא רוצה רק להצחיק. הוא אומר שהקהל רוצה לצחוק. קהל לא אוהב לשלם ולבכות.
גיא: לפעמים אנשים דווקא אוהבים לשלם כסף ולבכות.מה עם כל הטרגדיות?
דפנה: אתה צודק.חכם שלי. מי ילד של אמא?
יובל: אני?
גיא: אני מת עליך. טלי, בקשר לעומר לא אמרת שאת חודשיים איתו?
טלי: כן. אז מה הקשר?
גיא: סתם חשבתי מה פתאום שתתני לו את האוסף של אמא.
טלי: אתה אל תתערב. אמא כבר הסכימה.
דפנה: לא אמרת שאת לא רוצה לתת לו?
טלי: טוב אפשר לא לעשות מזה סאגה משפחתית עכשיו.
(נכנסות קרן ואפרת)
אפרת וקרן: הי לכולם. ראיתם את הכתבה?
כולם: ראינו.
קרן: מצחיק הה?
טלי: קורע. חחחחחח
יובל: דווקא בעיני זה די עצוב
דפנה: ממש אין מילים. מצחיק עד דמעות.
קרן: אני מאושרת שאתן לא לוקחות את זה קשה. הכתבת תת רמה, נכון אפרת?
אפרת: ברור. הכתבה ממש לא ברמה. גם אף אחד לא קורא את העיתון הזה.
קרן: נו? השלמתן?
יובל: ברור הן תמיד רבות משלימות רבות משלימות ...
טלי: אויב מבחוץ מאחד את השורות. התגבשנו. כולנו נגד שיר בואו נ שששיר ביחד.
גיא: טלי תשירי ...אותנו לבד!
קרן: מה עובר עליה? היא בסדר?
אפרת: את לא מכירה את החוש הומור של טלי היא שחקנית נו
דפנה: אנחנו בסדר גמור. אנחנו נשחק ביחד ונראה לכולם מי אנחנו נכון טלי.את יודעת שהיא המליצה עלי? (צוחקת בוכה צוחקת בוכה)
קרן: דפנה את בסדר?
אפרת: דפנה את בסדר?
יובל:דפנה את בסדר?
דפנה: בנות...בנות...בן...הכל מעולה. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר.מצפון איפה אתה? אני רוצה להתוודות...
מצפון: הנני דפנה הנני.
דפנה: אני דפנה מור מקנאה בבת שלי. הנה אמרתי את זה עכשיו המצפון שלי נקי.
מצפון (מריח את עצמו) : דווקא האמת שעוד לא התקלחתי היום.
דפנה: שנון ביותר.נו מה אתה אומר? אתה גאה בי?
טלי: אני גאה בך. את יודעת אמא שכל כך הרבה שנים קנאתי בך. לא נורא אם תקנאי קצת.
מצפון: אז אני עובר אליך עכשיו?
טלי: לא תודה. יש לי משלי שלי קצת יותר נקי. תישאר עם אמא מי יודע מה יהיה בחזרות היא בטוח תצטרך אותך.
מצפון: אם אני כבר כאן אז בקשר לגיא. רציתי לומר לך דפנה שאת לא בסדר איתו.
דפנה: אוי ייסורי המצפון....התגעגעתי.
גיא: תמשיך תמשיך אהבתי.
דפנה: רק שלא תתאהב במצפון שלי.
גיא: אל תדאגי אמא אני כבר מאוהב.
מצפון: טוב אני הולך להתקלח.
טלי ודפנה: במי?
גיא: בניצן.
טלי ודפנה: ניצן???
גיא: לא הרגשתן כלום?
טלי: עכשיו אני מבינה כל מיני דברים ...למה תמיד כשהיא מגיעה לחזרות היא ממהרת לשים מסכה.
יובל: אפילו אני מבין...
קרן: שמישהו יסביר לנו קורה פה?
אפרת: כן, שמישהו יסביר לנו מה קורה פה?
יובל: מה לא הבנתן?
דפנה: שום דבר עוד שחקנית מצטרפת למשחק. זו לא קומדיה זה תיאטרון רחוב.
טלי: מה השעה?
גיא: 10
טלי:איפה ניצן?
גיא: מחכה לטלפון ממני שאגיד לה שסיפרתי ושאתם מופיעים הערב.
טלי: תתקשר ותגיד לה שתבוא עם המסכה ביד.
גיא: היא לא תבין.
טלי: תאמין לי שהיא תבין. ושתביא גם את עומר ואת כולם.
דפנה: אז לפי הסוף זה בכל זאת קומדיה, לא?
קרן: תיאטרון רחוב.
אפרת: בדיוק, תיאטרון רחוב.
דפנה: קומדיה.
קרן ואפרת: תיאטרון רחוב.
דפנה: אני אתן לו את האוסף שלי.
קרן: למי?
אפרת: למי?
יובל: למי?
טלי: שלא תעיזי. זה שאני מסכימה לשחק הערב זה לא אומר שאני מתקפלת.
גיא: רבת עם עומר?
יובל: ברור שהם רבו הם תמיד רבים כי הם אוהבים להשלים (שולח נשיקות באוויר מחקה אותם)
טלי: יובל תפסיק. גיא מה אתה עושה את עצמך טמבל עכשיו.
גיא: נו אז מה?
טלי: אז נראה לי שבגלל המסכות הוא בכלל התחיל איתי.טרגדיה לא?
גיא: טוב צריך שיהיה פה איזה קונפליקט לא?
קרן ודפנה: קונפליקט זה אנחנו לא? (צוחקות)
טלי: אבל זה לא מצחיק. זה ממש לא מצחיק. אני מתעבת אנשים כאלה.
גיא: כולה מסיכות. רק 10,000 דולר.לא ביג דיל.
יובל: לא ביג דיל? אתם יודעים מה אפשר לעשות עם 10,000 דולר? אבא אומר...
דפנה: תפסיקו.לא הכל זה כסף. הוא גם לא יקבל את כולן. תסמכו עלי שאת היקרות ביותר הוא לא יראה.
גיא: אמא לא כל החיים זה מסכות ותיאטרון.
דפנה: נכון יש גם עיניים וקרם עיניים. אתה מכיר קרם עיניים טוב?
יובל: בצבע כחול, או אדום, או צהוב, או לבן, או סגול...
(צלצול בדלת נכנסת ניצן)
גיא: ניצן מאיפה צצת?
ניצן: כולנו פה. ישבנו למטה. שמענו הכל. סוף סוף סיפרת להם.סליחה טלי שלא סיפרתי. רציתי להיות בטוחה.
גיא: בטוחה במה?
ניצן: שאנחנו באמת זוג...רציתי לראות איך שזה מתפתח כאן. היו רגעים כשדיברת על הטרגדיה שחשבתי שלא יהיה סוף טוב. אגב אחלה מונולוג...
טלי: עדיין לא מאוחר את יודעת. אני עדיין יכולה לא לדבר איתך.
ניצן:את עובדת עלי נכון? את לא כועסת נכון?
טלי: כרגע לא. אבל זה יכול להשתנות.
גיא: אולי תפסיקי את מפחידה את החברה שלי.
טלי: היא קודם כל חברה לי.
ניצן: בדיוק גיא. אני קודם כל חברה של טלי. מהגן.
יובל: ממש טלנובלה.
גיא: ואם אגיד לך שהתאהבתי בך עוד מהגן?
ניצן: אז אגיד שאתה פסיכי לגמרי (צוחקות) אבל אני אוהבת אותך. ולא מהגן.
טלי: ברור שלא מהגן. היית כזה חנון.
גיא: אז עכשיו את בקטע של להעליב? שכחת אך את היית? (מחקה אותה)
ניצן: את האמת זה די מצחיק שאתה מכיר אותי מהגן. באיזה כיתה היית אז?
גיא: כיתה ג'. אצל המורה רותי.
טלי: אני הייתי מתוקה.
דפנה: שניכם הייתם הכי מתוקים בעולם
ניצן: אתה סתם אומר שאהבת אותי כשהיית בכיתה ג', נכון?
גיא: לא, זה ממש לא סתם אבל לקח לי זמן. אני חנון לא?
ניצן: איזה חמוד, חולה על התחת שלך.
דפנה: ניצן!
ניצן: מה קרה? אז אמרתי תחת...קומדיה לא?
קרן: דפנה לכי להתלבש אני מתה לצאת כבר.
אפרת: גם אני . קדימה דפנה.
דפנה: חכי השחקן הראשי עוד לא כאן.
טלי: טוב שלא הגזמת אמא. שחקן ראשי. ממש. הוא היה מת...
(מתפרץ לחדר עומר עם מסיכה של גנב על הפנים)
עומר (מאיים עם אקדח) : זה שוד. כולם להרים ידיים.
דפנה (בדרמטיות מוגזמת) : אני מתעלפת.
קרן: אפרת זה שוד ! (אפרת צורחת)
קרן: תפסיקי כבר. את לא בהצגה.
אפרת: תפסיקי כבר את לא בהצגה .נו.
טלי: מיצינו כבר את הקטע הזה לא? זה הדבר היחיד שמנחם אותי שאנחנו כן בהצגה. תגיד, זה אקדח אמיתי?
עומר: אמיתי בהחלט. מה הדבר הכי יקר בבית הזה?
יובל: אני
טלי: תוריד את המסכה מהפנים. אתה מפחיד אותנו. יש ילדים קטנים בקהל.
יובל: וגם על הבמה...אמא'לה...
עומר: אני רוצה את אוסף המסכות. שימי לי אותו כאן במזוודה ואני הולך.
גיא: הוא ממש רציני. גנב מסכות חה...
עומר: אני רציני ביותר. את האוסף כולו לכאן עכשיו או שאני יורה.
טלי (מזהה את קולו ) : עומר??? זה אתה? מורידה לו בכוח את המסכה. אני לא מאמינה רוצה את האוסף הה? מצאת דרך ממש מקורית להשיג אותו. מאד תיאטרלי.
דפנה (מתאוששת מההתעלפות המדומה): מה עומר? מי עומר? אז הוא לא באמת גנב? סתם התעלפתי.
עומר (לא מוותר) : גברת מור היקרה אני דורש את המסכות. לכאן עכשיו. (מאיים עליה באקדח)
קרן: מישהו מוכן להסביר לי מה הולך פה?
אפרת: כן גם אני הייתי רוצה לדעת את זה.
טלי: מאד מפתיע שגם את...
תמונה 5
(צלצול בדלת מופיעה שיר מעבירה את כולם לפריז)
שיר: איך הולך המשפט המפורסם / של שקספיר המחזאי המפורסם ביתר בעולם? אקדח שמופיע בתמונה הראשונה / יורה בתמונה האחרונה
טלי: זה לא שקספיר אמר זה צ'כוב.
ניצן: זה לא תמונה זו מערכה.
שיר: מה זה משנה.אופס... העיקר שיש לסקופס.
טלי: גברת סקופס היקרה...
עומר: סקופי ,תקשיבי לי טוב. אני עומר דר. ויש לי בקרוב מופע יחיד עם אוסף המסכות של דפנה. אם תכתבי עלי כתבה אני מוותר על האקדח.
טלי: אני המומה.
עומר: מה את ה מ ו מ ה כל כך? האקדח לא אמיתי.אין לי שום בעיה לוותר עליו. האקדח הוא בסך הכל אביזר שמשרת את השחקן. לאקדח יש תפקיד בהצגה ועד עכשיו הוא עשה את זה יפה מאד.
טלי: אתה באמת חושב שנבהלנו?
דפנה: אתה באמת חושב שהתעלפתי?
שיר: אתה באמת חושב שאני כתבת?
ניצן: אני חושבת שכולכם השתגעתם.
יובל:בית משוגעים!
עומר: טלי! אני אוהב אותך.
טלי: עם או בלי מסיכה?
עומר: אני אוהב אותך. ככה זה בקומדיות. סוף טוב לא?
טלי: אז בגלל זה אתה אומר את זה? שיהיה סוף טוב?
קרן: איזה יופי. ממש טלנובלה.
יובל: אה, זה המשפט שלי.
גיא: כן. רק חסר פה איזה עיוור שיהפוך לרואה פתאום.
דפנה: אתה יכול להפוך עיוור לרואה לא?
טלי: כולנו עיוורים. לא ראינו איזה פוטנציאל אדיר לאושר יש לנו פה.
אז אתה באמת אוהב אותי?
עומר: אני מוכן אפילו לוותר על האוסף ועל המופע שלי.אמנם המופע שלי חשוב אבל את חשובה יותר.
טלי: מה פתאום. בשום אופן. אמא תני לו את האוסף.
דפנה: איך שהדברים משתנים פה בקצב רצחני.
גיא: הפי אנד. אני אוהב את זה. ניצן תביאי חיבוק.
ניצן: גם אני אוהבת אותך.
טלי: אווו...רגע חסרים פה כמה אנשים לסוף. איפה סבתא?
ניצן: זו הייתי אני בתפקיד הזה שכחת?
דפנה: ומה עם המצפון שלי?
עומר: זה הייתי אני
יובל:איפה המנקה?.
שיר: זו הייתי אני
צלצול בדלת מגיע דוור.
דפנה: שוב מסכה? איזה חמוד אבא שלכם (פותחת את החבילה ומוציאה מסכה. נופל פתק טלי מרימה)
טלי: אמא.
דפנה: מה?
טלי: זה לא מאבא.
דפנה: איך לא? רק הוא היה מסוגל ...
טלי: תקשיבו כולם. לאמא יש מישהו. תמיד היה לה. שנים.את שחקנית מצוינת אמא, זה הוא ששולח לה את המסכות. תראו זה כתוב כאן. מצטערת להרוס את השמחה. רק עכשיו הבנתי...
דפנה: מה הבנת טלילה?
טלי: דונט טלילה מי!!! (קוראת מהמכתב) : " דפנה אהובה שלי"...
דפנה: אני מצטערת טלי
כולם: מה קורה פה?
טלי: אמא שיקרה לנו כל השנים. כל האוסף הזה ממנו...אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים.
עומר: רגע טלי מה עם המסכות?
דפנה:עצרו הכל. הולד אין. מה זה המפנה הבלתי צפוי הזה? אפשר עוד לשנות את הסוף רצינו קומדיה לא? בואו נחזור אחורה. למישהו יש טקסט?
טלי: לאן את רוצה לחזור אמא?
עומר: להתחלה להצגה שלי: "בעתיד כולם ילבשו מסכות"
דפנה: לא להתחלה אידיוט. לכאן . טלי לכאן! (מראה בטקסט)
טלי: אמא.
דפנה: מה?
טלי:יש כאן מכתב מאבא.
דפנה: מאבא?
טלי (קוראת) : דפנה יקרה שלי, אני מקווה שהמסכה החדשה תשמח אותך. בהזדמנות זו אני רוצה לבקש לחזור הביתה אני ממש ממש מתגעגע אל כולכם.
דפנה: או את הסוף הזה אני אוהבת. מה את אומרת טלי?
טלי: טוב אבל היה צריך קצת מתח ומסתורין לא?
דפנה: בהחלט טלילה אבל את האמת הבהלת אותי.
טלי: קדימה אוסף מסכות הולכים ללילה הלבן?
(כולם יוצאים עומר חוזר): רגע אם אתם כבר פה רוצים לראות את המופע שלי?
(כולם צועקים מאחור) : לאאאאא!!!
מוסיקה.
סוף!!!
אוסף מסכות
דרמה קומית
מאת עדנה חצרוני
הדמויות:
1. דפנה - שחקנית
2. טלי - שחקנית הבת של דפנה
3. קרן - שחקנית חברה של דפנה
4. שלי אמא של דפנה. משחקת ניצן
5. מצפון של דפנה משחק עומר
6. שיר - כתבת
7. גיא - לומד רפואה הבן של דפנה
8. עומר - שחקן בתיאטרון רחוב חבר של טלי
9. ניצן – שחקנית בתיאטרון רחוב חברה של טלי
10. קריין א משחק עומר
11. אפרת חברה של דפנה
12.יובל הבן הצעיר של דפנה
13.קרין ב
ההצגה מתחילה עם המוסיקה של "תיקים באפלה".מסך סגור עדיין. לצלילי המוסיקה מציצות מסיכות לבנות מתוך המסך. לפתע מופיע ע
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
