עצב,
עצב ניבט מעיניה החומות.
הם רצו בשבילה את הטוב ביותר,
את הכל!
והיא נשחקת כעט לנגד עינינו.
רבות נשאלה "את מאושרת?"
והתשובה "זאת הבחירה שלי"
הייתה כבר שגורה על פיה
"אך את מאושרת?" הקשו.
"אני אוהבת את זה" אמרה.
והם שתקו.
היא חשבה שזה סיפק אותם,
אבל עם כל היותה אדם חכם,
היא טעתה.
ועדיין,
היא נשחקת.
מאבדת צלם אנוש.
והוריהה, אינם חשים כבך?
לא,
הם שאפתניים לא פחות.
היו רגעים שהערצתי אותה.
את אותה אייל העוצמתית.
את הנכונות שלה להספיק הכל.
וביסודה, היא צודקת.
אך האם זאת הדרך?
איפה הגבול בין
עומס מטורף שמוביל למשבר
ובין תוכנית גאונית לניצול זמן?
היום ישבתי לצידה
בחזרה מאותו מועדון מתמטי
בו אנו לוקחות חלק.
היא לא חדלה לדבר על האימונים
שלה באומנות לחימה בעלת שם מסובך.
תוכנית אימונים של 12 שעות בשבוע
היא רק תוספת לאותם פרוייקטים איין סופיים
שבהם היא לוקחת חלק.
זה היה חלק מאותם רגעי הערצה שלי אליה.
אך רגע זהו פרק זמן קצר,
האין זאת?
זאת לא האייל שאני מכירה!
זר יושב לצידי,
רובוט,
אך לא אדם.
כה רציתי לצעוק אליה:
אייל!
התזכרי לנשום?
אייל!
אל תגזימי,
את נעלמת לנגד עיני.
אייל!
צר לי עלייך,
התשמעי?
אך שתקתי ורק לחשתי:
"אייל, את מאושרת?"
והיא,
היא חפנה את ראשה בכתפי
ובכתה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
