פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 14 שנים ו-8 חודשים בנוי לתלפיות אילן

  זה התחיל כבוקר שבת רגיל למדי בבית משפחת דר. העורבים חגו מעל הבית, וגדי נמנם במיטתו, לאחר ה"אין יציאה" של שישי בערב. לפתע, פרצה אמא לחדר. "גדי!", צרחה, "אתה ישן?!". "כבר לא", השיב בקול עייף, "כמה פעמים אמרתי לך לדפוק בדלת לפני שאת נכנסת?". "סליחה", התנצלה אמא, יצאה את החדר, דפקה בדלת, ונכנסה שוב בסערה. "צריך לדפוק, לקבל אישור ממני, ורק אז להיכנס", חינך גדי. אמא עמדה לצאת שוב מהחדר, וליישם את משאלתו של גדי. "את כבר בפנים!", יידע אותה, "ותסגרי אחרייך את הדלת!". האם עמדה לצאת שוב. "תסגרי את הדלת מבפנים!", הבהיר גדי, "ותכניסי איתך את דורי! מה רצית?". "רציתי שתפתור ויכוח ביני ובין דורי", ענתה. "זה ויכוח בין-דורי?", שאל גדי בשנינות. "אפשר להגדיר את זה ככה", השיב דורי, "בגלל שאני ואמא שייכים לדורות שונים. וגם לרמות השכלה שונות, רמות יופי שונות, ורמות הצלחה שונות". "התווכחתי עם דורי", חזרה. "דורי יותר חכם", פתר גדי את הוויכוח. "משעמם לה", הסביר דורי, "אז היא מתווכחת איתי על הבוקר". "לא התווכחתי איתך על הבוקר", תיקנה, "התווכחנו על משהו אחר". "דורי צודק", שפט שוב גדי. "תודה על הצידוד", הודה דורי, "אבל תקשיב לחילוקי הדעות ביני ובינה". "אני אומרת שהשם הכי נפוץ בעולם זה יוסי, והמצחיק הזה אומר מוחמד", שטחה אמא את טענותיה המלומדות. "המצחיק הזה צודק", הצדיק גדי, "לכל בכור מוסלמי קוראים מוחמד". "אז כשאלוהים הרג את כל הבכורים במצרים, הוא הרג רק כאלה שקראו להם מוחמד?", הסיקה אמא. "המצרים של אז לא היו מוסלמים", לימד גדי, "אבל יפה שידעת את זה". "יש את זה בסרט "הדיברות", חשפה אמא את מקורותיה. "זה לא "הסרט: הדיברות"!", זעק, "זה "עשרת הדיברות"! בטח ראית גם את "הסרט: השבטים האבודים". ראית בכלל את הסרט "עשרת הדיברות"?". "לא", שללה בחיוך מדושן עונג, "אבל קראתי את הספר". "נחזור לעניין השמות", פסק דורי. "גדי", פנתה אימו, "תכף תגיד לי שהשם משפחה הכי נפוץ בעולם זה לא כהן". "די להיות פרובינציאלית!", כעס גדי, "יש עוד מדינות חוץ מישראל. שם המשפחה השכיח ביותר בעולם הוא צ'אנג". "אבל דיברנו על שם משפחה נפוץ, לא שכיח", הזכירה. "שכיח לא בא מהמילה שיכחה", גילה, "שכיח זה נפוץ". "אז איך זה שאף פעם לא פגשתי מישהו שהשם משפחה שלו זה צ'אנג?", ניסתה להעמיד אותו על טעותו, "אז אתה אומר שהשם הכי נפוץ בעולם זה מוחמד צ'אנג?". "אמא, איינשטיין אמר שיש שני דברים אינסופיים- היקום והטיפשות", העליב גדי, "אבל הוא לא בטוח לגבי היקום". "האיינשטיין הזה נשמע לי כמו אידיוט גמור", סברה. "כמו שהוא בעצמו טען", ציטט גדי, "הכל יחסי".
  "התחלנו לדבר על שמות, בגלל שדורי שאל אותי למה קוראים לי עופרה", הסבירה את השתלשלות העניינים, "אז אמרתי לו שקוראים לי על שם עופרה חזה. גם לה קראו עופרה". "אבל היא נולדה אחרייך!", חידש גדי. "אז אולי קראו לה על שמי?", ניחשה אמא. "כן", זרם גדי, "בגלל זה קראו לה "חזה עוף רע". "גם אמרתי לו שבגלל שקוראים לי עופרה, קראתי לך גדי", המשיכה בנימוקיה, "למה הגדי הוא הבן של העופרה". "הגדי הוא הבן של העז, והעופרה היא הבת של הצביה", לימד גדי פרק בזואולוגיה. "לא נכון!", סירבה אמא להסכים, "צביה היא אחותי, לא אמא שלי". "אז גם ההורים שלך לא הבינו בחיות", קטל גדי את סבו וסבתו. "הייתי צריכה לקרוא לך עופר", היכתה אמא על חטא. "עופר ועופרה?", התפחלץ גדי, "העיקר לדחוף לשם שלי את המילה "עוף"?". "מדיבורי הסרק האלו לא ייצא כלום", חזה דורי, "נלך לאכול ארוחת בוקר". דורי ואמא יצאו מהחדר, ואמא השאירה את הדלת פתוחה. "למה לא סגרת אחרייך את הדלת?", בירר גדי, "נולדת באוטובוס?". "האמת שכן", השיבה אמא בהתלהבות, "מגיע לי נסיעות חינם כל החיים". "אולי בגלל זה התחתנת עם נהג אוטובוס", הקיש גדי, "בכל מקרה, סגרי את הדלת". אמא סגרה את הדלת, ונשארה בחדר. "אמא, אני רוצה להתלבש", ביקש, "חכי לי במטבח".
  לאחר זמן מה, התיישבו השלושה לאכול. "גדי", פנתה האם, "מה אתה אומר על האוכל שהכנתי? החביתה? הסלט ירקות?". "אני חייב להגיד שהקוטג' מצוין", החמיא גדי בחיוך. "היום אנחנו נוסעים לירושלים לאכול אצל דודה צביה", קבעה אמא עובדה. "לא מתאים לי לנסוע לתלפיות", הגיב גדי, "אני לא בנוי לתלפיות. לפחות נעשה על האש?". "לא, על הגג", ביטלה אמא, "ואני מכינה צ'יפסים". "לא אומרים "צ'יפסים", כי צ'יפס זה כבר ברבים", תיקן גדי, "כמו שלא אומרים "ג'ינסים". זה כמו להגיד "שולחנותות" או "ילדימים". בעצם, את באמת אומרת childrens". "נעשה שם את הברביקיו של משפחת דר, הדרביקיו", קרא דורי, "נלך בדרך כל בשר". "אני מביאה את הבשר", איימה אמא. "תפסיקי לקרוא לזה בשר!", דרש גדי, "אם זה נראה כמו עוף, יש לזה ריח של עוף וטעם של עוף, אז מה זה?". "זה בשר!", קבעה אמא, "אני מביאה כל מיני סוגי בשר: כרעיים, שוקיים, כנפיים...". "אני אחטוף שוק מהעוף שלך", חידד גדי. "נאכל כנף על הגג", הפגין דורי שנינות. "יפה מצידה של צביה שהיא מארחת", פירגנה אמא לאחותה, "אנחנו צריכים להביא רק את הבשר, הצ'יפסים והשתייה". "יש בבית קולה?", התעניין גדי. "יש את כל הקולה שאתה רוצה", חייך דורי, "יש את "קולה של אמא". "אז אני יכין עוף בקולה", הזהירה אמא. "אבל למה לנסוע עד ירושלים כדי לעשות על האש?", התבכיין גדי. "זה לא רק בשביל לעשות מנגל", הסביר דורי, "זה גם טיול לעיר הבירה. יש שם אוויר הרים צלול כיין". "טוב שהזכרת לי", שיבחה אמא, "צריך להביא גם בירה ויין". "את משגעת אותי עם הקונוטציות שלך", העיר גדי. "אל תקלל!", התריעה בו. "גדי, בוא איתנו", ביקש אחיו, "יהיו פרגיות". "אני מקווה שיהיה בשר טוב", ייחל גדי, "מה שנקרא "בקר איכות". "תביאו בגדי ים", דרשה אמא, "נלך לחוף ירושלים". "חוף ירושלים נמצא בתל אביב", סתר גדי, "אין ים בירושלים". "בטח שיש", העמידה אותו על שגיאתו, "בגלל זה הקיצור של ירושלים זה י-ם. ונלך לשחות בבריכת הסולטן". "אבל, אמא", התחנן דורי, "הפעם אל תעברו עם האוטו בשבת בשכונת "מאה שערים", כדי שאני לא אצטרך לצעוק שוב: "אבא, אבן!". "אגב שערים", נזכר גדי, "בית"ר משחקת השבת ב"טדי". אולי ניסע לראות את המשחק של בית"ר-חיפה?". "בית"ר חיפה נגד מי?", חקרה. "בית"ר ירושלים נגד מכבי חיפה", עדכן גדי. "אבל אנחנו נוסעים לבקר את צביה וצביקה", איכזבה. "איך צביה התחתנה עם צביקה, אם יש להם כאלו שמות דומים?", השתומם גדי, "זה כמו שדורי יתחתן עם מישהי בשם דורית". "או שגדי יתחתן...", הנחית דורי. "ובמקרה יש להם גם אותו שם משפחה, צביאלי", הוסיפה אמא, "יכול להיות שנקפוץ גם לקוטב הדרומי". "לכותל המערבי?", הבין גדי, "בשביל מה? יש לי אותך כדי לדבר לקיר ולבכות. וחוץ מזה, אני בטוח שאלוהים ימלא את הבקשה שכתבת לו בשבת".
  בשעת צהריים, הגיעה השלישיה לבית הדודה בשכונת תלפיות בירושלים. "אהלן! מה שלומך, אחותי?", קיבלה צביה את פניה של אמא. "הכל טוף", ענתה אמא בפנים מכורכמות. "שלום גם לך, גדי הקטן!", התלהבה הדודה, "איך רזית! והצמחת שרירים! והתנמכת!". "אני דורי", הציג עצמו דורי. "אז טוב שלא הבאתם את גדי", התנחמה, "הוא תמיד מבאס את כולם". "היי, צביה", בירך גדי לשלום. "היי, גדי...", גמגמה, "בואו נעלה לגג". כולם עלו לגג, והתחילו בשיחת חולין. "נו, צביה", שברה אמא את הקרח, "אז מה את מספרת?". "ממש כלום", הצטנעה צביה, "בשבוע שעבר, צביקה, כפרה עליו, לקח אותי לראות את הארובות של חדרה, ואחרי זה עשינו גם הליכה לקיסריה". "יש שיר של חנה סנש, שנקרא "הליכה לקיסריה", קישר דורי, "קי-סריה, סריה, whatever will be, will be"... "אפילו ראינו שם צי אוניות של "צים", תיארה הצביה. "ראיתם "צי-צים"?", גיחך גדי, "פעם הייתה שריפה ב"בית-צים". "בקיצור", סיכמה צביה, "היה חבל"ז על הזמן! ממש אחלה בחלה!". "איזה כיף לך", קינאה אמא, "ארנון לקח אותי לאיטליה רק כדי לראות בניין עקום, ופסל של איש ערום. ממש חארטה בארטה". "חרגול!", זעקה צביה. "כן, גם אני לא מתה עליו", הצטרפה אמא. "לא! שמעתי חרגול!", נחרדה הדודה, "הצילו! חרגול!". "יש לי שתי שאלות", פנה גדי, "א', למה שתפחדי מחרגול? ו-ב', איזה קול משמיע חרגול?". "אני לא יודעת, אבל שמעתי אותו!", חזרה הדודה המפוחדת. "אבל, צביה...", המשיך גדי. "אני אוהבת שהאחיינים שלי קוראים לי "דודה צביה", קטעה. "אבל, צביה", המשיך שוב, "השארת את הבקבוק של הקולה קצת פתוח, אז שומעים את הקול של הגזים, זה לא חרגול, אלא קולהּ של הקולה". "זה בגלל שיש בזה דו-פחמוצת התחמן", שיתפה אמא את המשפחה בידיעותיה. "דו-תחמוצת הפחמן!", תיקן גדי בזעם. "זה חמצן דו-פחמני!", קבעה אמא בהחלטיות. "פחמן דו-חמצני!", תיקן שוב גדי, "זה נקרא CO2!. גם הטמטום שלך שבר "שיא או שניים".
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.