כמו בכל לילה שהמצפון שלי ורגשותיי הלכו לישון בטוב,דווקא הלילה הזה לא אשן טוב ככל הלילות,ואולי נדודי שינה הם יהיו החברים החדשים שלי.יש משפט שאיני יודעת אם הוא קשור אליי.."חייך אל העולם והעולם יחייך אלייך בחזרה".זה מוציא אותי מהקשריי,העולם לא מחייך אליי,אני לא יכולה לבוא בכל פעם לבית הספר בחיוך ציני ולומר בוקר טוב והכל טוב ויפה,אני פשוט מרבה לשתוק וכך אנשים מבחינים שמשהו לא בסדר בי.אך הם גם יודעים שאסור לדבר איתי מפני שאתעצבן עליהם ללא סיבה,וזה יגרום לאי נוחות משני הצדדים.כשעולם יחייך אליי בחזרה ויעניק לי את הדברים שאני רוצה,שחיי התנהלו כפי שאני מבקשת שיתנהלו,אך איני יכולה לבקש זאת.מכיוון שבעולם לא הכל מקבל בן אדם כפי שהוא רוצה.וגם מי אני סך הכל,נערה מתבגרת בת 16 שעוד לא מבינה את מהות החיים בעיניי אנשים אחרים שחושבים כך לגביי,ואולי אני בכלל איזה מישהי פרוצה בעיניהם.אך אני בליבי יודעת,שאני ילדה טובה,לומדת טוב ומרבה ליצור שקט בעיקר.כי הבנתי ממש ברגע זה שהשקט הוא זה שילווה אותי מעתה והילך.
הרבה יגידו יהיה בסדר,אך מהקיר הזה,מהצד השני של הראי הכל נראה בדיוק ההפך,כל יום אצטרך לשמוע את הצעקות את הכאב המר.כל הבלאגן הזה מתערבב אצלי,ואני לא יודעת איך למחוק את הכל,או איך להשתלט על זה.אבל בעצם אני לא יכולה למחוק כי מריבות הן חלק מחיינו ולא משנה מה הן יהיו,אך למה תמיד באופן שלילי ולא בדיבור מנומס,למה בהכל צריך לצעוק,לגדף ולרמוס בן אדם שלא עשה דבר.אולי אני מגזימה הרי בסך הכל צעקו עליי,ולא עשו לי משהו אחר.אך זה דואב וחזק ממני,ואין לי למי לפנות ומי בכלל ירגיש את מה שאני מרגישה.ואולי יש מישהו?אף על פי שליבי אומר לי שיש הרבה כמותי שמרגישים ככה,הוא גם אומר לי שאותם אנשים רחוקים ממני.המרחק באמת משנה הרבה דברים,בזה עתה הולכת לשכב במיטתי ולהתייפח לי,עד שהדמעות יגמרו או לפחות עד שארדם.זה מבאס להתעורר עם כאב ראש ועם תחושה רעה בהלכת לישון ככה,אך זו לא אני זה הרגשות לו רק יכולתי לשים אותם בצד בלילה על יד השידה כמו ששמים משקפיים ולהחזיר אותם אליי ביום למחרת בבוקר.הרגשות הם לא מחק ולכן הם יפגעו בנו קלות.
לילה טוב!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
