פורומים » תרגומים ומתרגמים
ספרים בשפות שונות שתורגמו לעברית, אודות מתרגמים שונים, עזרה בתרגום.
כתיבת הודעה חדשה בפורום תרגומים ומתרגמים
» נצפה 747 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים תגובה | מתרגם אינו פקיד חרוץ- כתבה כתגובה לתרגום -שווה לקרוא .מי שרוצה שיחפש ב"הארץ " במדור ספרות ותרבות חמדת
פורסם ב - 14:01 14/01/11
עדכון אחרון - 14:54 14/01/11
תגובה | מתרגם אינו פקיד חרוץ
מאת שהם סמיט ואמנון כץ
תגיות: צ'רלס דיקנס
אפליקציית הארץ ל iPhone - עכשיו באפ-סטור >
צ'רלס דיקנס, בפתיחה מלבבת במיוחד לפרק ה-17 של "אוליבר טוויסט", דימה את מבנה המלודרמה העממית בתיאטרון לצורתו של קותל חזיר. מאמר הביקורת של עתליה זילבר על תרגומנו בנוי ככריך שמרכיביו הם שתי פרוסות דקיקות-מתוקות וביניהן שכבת מילוי עבה, שטעמה הוא מר ממר. זילבר פותחת את מאמרה (המתעלם מכך שהרומאן יצא לאור בסדרה המיועדת לבני הנעורים) בהתרשמות חיובית: "הקריאה בתרגום נעימה וזורמת; הוא מלא הומור וכתוב בשפה עכשווית ועם זאת תקינה ויפה". היא מסיימת בכך ש"התרגום הוא נחמד ומצחיק", אך מקדישה את עיקר טיעוניה להוכחת טענתה המרכזית: "המתרגמים מתייחסים אל דיקנס וספרו במין יחס פטרוני ומרגישים צורך לשפר את מילותיו". טענה זו אף חותמת את המאמר, וגזר דינו של התרגום נחרץ: "דיקנס הוא לא".
כדי להוכיח זאת, ולהוכיח את המבקרים האחרים ששיבחו את תרגומנו, ביניהם גליה בנזימן ("בתיווכם של סמיט וכץ, דובר דיקנס עברית עשירה, רבת רבדים וקולחת, וחשוב מכל - הוא מצחיק ושנון להפליא בכל משפט ומשפט שלו, ובאופן מפתיע דומה מאוד באיכותו למקור", "תרבות וספרות", 26.11), דולה זילבר מתרגומנו שורה ארוכה של עדויות כביכול לכך ש"סמיט וכץ עושים בטקסט של דיקנס כבתוך שלהם - גורעים, מוסיפים, ממציאים, משנים, מסרסים" - ופה ושם אף מאשימה אותנו באי-הבנת הנקרא - האשמה שאנו כופרים בה.
לא נוכל להתייחס ברשימה קצרה זו לכל אחד ואחד מן המחדלים-כביכול המיוחסים לתרגומנו, כמו גם לדון בהרחבה בתהום הפעורה, כך נדמה, בין אסכולות תרגום. זילבר, כך עולה ממאמרה, סבורה אולי שהמתרגם הוא מין פקידון חרוץ ומסודר המבצע מלאכה טכנית: העתקת שורה ארוכה של משפטים מטור א' (שפת המקור) לטור ב' (שפת התרגום). אנו תופשים את התרגום כמעשה יצירתי - אמנות. זילבר נהנתה מן ההומור שבתרגומנו? ובכן, מעבר לכך שעמלנו חודשים ארוכים (ובשכר נמוך, לכל מי שסבור אחרת) כדי להשיג את האפקט, ההומור בתרגום לא היה בולט כל כך אילו היינו מפגינים "נאמנות למקור" ונצמדים לגוויותיהן של בדיחות בלתי-תרגימות - בדיחות שלא פעם יש להן השפעה על פיסקה שלמה, ולא רק על המשפט הבודד.
עניין המשפט, הפיסקה והזיקה שביניהם הוא מהותי לתרגומנו, ולתרגום בכלל. זילבר, בכל הדוגמאות שהיא מביאה, מחלצת מתרגומנו משפטים ומציגה אותם במנותק מסביבתם - הפיסקה. מי שהתנסה בכתיבת ספרות, או הוא קורא רגיש, מכיר בחשיבות העליונה שיש לשרשור משפטים ופסקאות ולהשפעתו על זרימת טקסט וקריאותו. אולי הבעיה בה' הידיעה שעמה התמודדנו בתרגום היתה אריכותם ופתלתלותם של משפטים בעלי תחביר אנגלי אופייני. כאשר מתרגמים משפטים שכאלה - ולא באופן מילולי - כל מבנה המשפט משתנה, ושוב, יש לכך השפעה על המשפט שקדם לו ועל זה הבא אחריו, המחוברים אליו ביצולי-מלים.
לכן, היחידה שאליה ניסינו להישאר נאמנים היא הפיסקה, ולא המשפט הבודד. לא פעם ולא פעמיים, כאשר משפט התארך לאין סוף, מצאנו לנכון להעביר משהו ממנו למקום אחר בפיסקה, וכן, לעתים, אנו מודים באשמה, גם לקצץ (למשל, במשפטים מרובי שמות תואר שאין להם חלופות מדויקות בעברית). אמנם אנו כופרים באשמת סרבול הטקסט שמטיחה בנו זילבר, אך כמי שמאשימה אותנו בהעדר ענווה היינו מצפים ממנה לנהוג בהתאם ולבחון בשבע עיניים את הנוסחים שפסלה - אחד מהם, למשל ("על רדתה עד שפל תהומות") הוא אלוזיה, משחק במלותיו של ג'ון מילטון ב"גן העדן האבוד" כפי שתורגם בידי ראובן אבינועם.
כמו כן, זילבר טועה ומטעה, כשהיא מנסה להסביר את "הסטיות שלנו" ולתלות אותן באי-ידיעת השפה האנגלית. תנוח דעת המבקרת; הבנו את המשפט great theory about a horse being able to live without eating ובחירתנו ב"המין הסוסי" ("מאיפה זה בא?" היא תוהה) ולא ב"סוס" אינה נובעת מאי הבנת תפקידה של המלה being במשפט, אלא בהבנה כי סוס אינו סוס קונקרטי אלא "המין הסוסי", הגדרה שיש בה מן ההומור. דווקא מתוך כבוד לדיקנס, ונוכח חוסר האונים שחשנו בכל אחת מן הפעמים שבהם העברית לא היתה נדיבה דיה לספק לנו ביטוי קולע, שמחנו כשהצלחנו לפצות על כך במקומות אחרים, וכך עוררנו עלינו את חמתה של זילבר הפוסקת כי "ייתכן שהתרגום יפה יותר מן המקור, אבל למותר לציין שאין למתרגם שום זכות לשכתב ולשפר".
האין זה מקומם? מדוע עלינו לקבל כמובנות מאליהן הכרזות כמו "כל תרגום הוא בגידה" או "תרגום הוא נשיקה מבעד מטפחת"? אם מקובל על הכל כי כל תרגום מעמעם ומחבל ביצירה, מדוע אין זה לגיטימי לפצות את המחבר (והקוראים) על בגידותינו ומחדלינו, להעניק לו, מדי פעם, נשיקה טובה משלנו - נשיקה אמיתית ועזה, של תשוקה?
ואני שואלת את חברי הסימניה : מה תעדיפו :נשיקת{תרגום] מבעד למטפחת,או נשיקת {תרגום}אמתית ועזה ,של תשוקה ?!
אני בוחרת באפשרות השנייה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים לא קראתי את התרגום של סמיט וכץ אבל קראתי את השני גלית
ואוכזבתי קשות. הוא היה מלא אנכרוניזמים ("שם גז")הוא לא זרם ולא מצא חן בעיני. אפשר לתרגם את דיקנס בלי לוותר על ההומור -ראו תרגום מועדון הפיקוויקים שיצא בהוצאת דביר כמדומני לפני 20 ומשהו שנה וזהו אחד הספרים היותר קשים לתרגום מאחר והוא כולל המון בדיחות אקטואליות לתקופתו ובכל זאת הצליח המתרגם(שכרגע אין לי זמן לבדוק מיהוא)
אליעזר כרמי תרגם עשרות ספרים בשנות ה 70 בעיקר בהוצאת מ.מזרחי יש טוענים שתרגומו לדיימון ראניון הוא מופתי. לא קראתי כך שלא אוכל להעיד אבל אני בהחלט יכולה לומר שאני מזהה מרחוק ספרים שתרגם כרמי בגלל סגנונו האחיד השימוש במילים קבועות כגון "חרגון" ו "מניה וביה" והדגשת כל מילה שלישית בטקסט.
אותי באופן אישי זה מ ע צ ב ן . אין מצב שמריו זימל הגרמני כתב בדיוק אותו הדבר כמו הרולד רובינס האמריקאי.
תרגום שאהבתי כי כבד את הכותבת ושמר על ההומור הוא תרגומה של עירית לינור לאהבה ודעה קדומה של ג'יין אוסטין. אני עדיין מעדיפה את התרגום של הוצאת אור עם משנות ה80 אבל זה אולי בגלל חסד נעורים...ואולי בגלל שאני אוהבת את ההומור של לינור.
אבל עירית לינור תרגמה גם ניקולאס ניקלבי לדיקנס ובהצלחה מרובה לדעתי.לא הרגשתי שום צרימה במהלך הקריאה.
מתרגם לא יכול לקחת חירות לעצמו ול"שפר" את הטקסט כראות עינו (לעברת שמות להעלים חזירים, חג מולד או קדושים נוצרים) אבל חייבת להיות למתרגם חרות מסויימת בבחירת המילים.תרגום לא יכול להיות מילה במילה.
המבחן הוא אם הקורא שמכיר את המקור נהנה מהתרגום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 14 שנים ו-7 חודשים גם אני אציל
-
