איש זקן אוחז מקל,
מתיישב באנחה גדולה,
מניח לאיטו את הכובע בצד
ומרשה לעצמו לנמנם.
בין נמנום לנמנום אני מביטה
מנסה לחשוב על מה שהיה,
על אותו הזקן כבחור מגודל
פוסע מהר, לא עוצר.
הכובע הנ"ל מכוסה רעמה
תלתלים סבוכים ושחורים.
וצחוק מתגלגל כמהומה.
עוד עפעף נסגר,
עוברים תריסרים,
ושנים מדלגות לעתיד.
אישה משפחה, עבודה וכו'
מתחילים כבר לנשור שערות.
נמנום קצר,
איש חזר, לא עוד נער, גבר ממש.
כובע אחד, מרגיש בהבדל
פחות תלתלים לסדר.
הראש נופל, עיניים עצומות,
איש שבע ימים ודאגות.
המקל כבר כבד,
הברכיים כואבות
והלב מלא, מוצף בזיכרונות.
מצלצל הפעמון,
נפתחים עפעפיים,
יד קמוטה מושיטה,
ולאט, בזהירות
דילוגים רק של ימים,
איש שבע פוסע לדרכו.
ורק כובע אחד,
שידע ימים טובים,
חזה בחיוכים ואחז בתלתלים,
נשאר יתום על הספסל,
נשכח, נאלם,
לא חזה בנשירה האחרונה.
3.1.11
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
