נגיעה
מאת: טל בר-און
הכביסה היתה תלויה על החבל, לייבוש. חדרי הבית היו מסודרים. היא סיימה להסיר את האבק מרהיטי הבית, גמרה להבריק את שמשות החלונות והמראות, וגם הכיורים והאמבטיות שבעו נחת מידיה המצחצחות.
היא יצאה החוצה, לרחבת הכניסה, הניחה כסא ליד דלת הבית הפתוחה, והתיישבה בו באפיסת כוחות. "נשאר לי רק לשטוף את הרצפה", היא חשבה לעצמה, "לפני שהם יחזרו. קצת לנוח בשמש. מיד אכנס פנימה". היא עצמה עיניים ושמטה ראשה לאחור. פניה היו מופנות לשמיים, והיא הרגישה איך הן מאדימות מלהט השמש החזקה. ריח הזיעה שנדף ממנה היה מהול בריח הדיאודורנט שפיזרה על עצמה. רוח קלה עברה מעליה ולקחה תחת חסותה את הריח החמוץ מתוק הזה. גם טיפות הזיעה שבצבצו להן על צווארה, כתפיה וידיה התאדו אט אט. עדיין עצומת עיניים, הושיטה את ידה ופתחה את כפתורי חולצתה העליונים. שדיה התפוחיים הציצו החוצה רטובים, ניסו לקלוט קצת חום של שמש. ירכיה השחומות היו בשרניות כל-כך, יפות כל-כך...
לפתע היא שמעה רחש מוזר והתעוררה בבהלה. רכסה במהירות את כפתורי החולצה כאילו נתפסה במעשה אסור, והביטה לצדדים. לא ראתה דבר. הביטה בשעונה. "רק עשר דקות", הרגיעה את עצמה. מבטה עבר לירכיה. תהתה איך שולי חצאיתה הקצרה הגיעו לאיזור המפשעה. היא חייכה במבוכה והאשימה את הרוח.
רגע לפני שקמה, הבחינה בסימנים אדומים שעלו והופיעו על ירכה השמאלית. היו אלה שלושה קווים מקבילים, שנראו כשלוש שריטות, וככל שניסתה - לא הצליחה להזכר מאין באו.
היא נכנסה לביתה והחלה במלאכת שטיפת הרצפה, בהחלטה עיקשת כי לאחר שתסיים, תחזור על המנוחה הקצרה ממקודם, בשקט הנעים של שעות הצהריים, אך הפעם - ללא הגבלה של זמן.
**
כשהניחה את הדלי ליד בית השימוש, נרתעה. עיניה קלטו עכברוש אפור מוטל דומם בתוך האסלה. היא ניצבה מולו קפואה, חיכתה שהדופק יחזור לקצבו הסדיר. הרוח טרקה את דלת הכניסה. זה הבהיל אותה עוד יותר. ראיתי איך פניה מחווירות. היא יצאה מחדר האמבטיה והציצה בכיוון דלת הכניסה. אני עמדתי ממש לידה, אך היא לא ראתה אותי, כמובן. הלכה למטבח ושתתה כוס מים. נרגעה קצת. חזרה לחדר האמבטיה, נעצה עיניים באסלה, ואז - אולי בגלל האווירה, אולי בגלל השקט המופתי, אולי בגלל הבדידות הרגעית, - היא לקחה את העכברוש המת בשתי ידיה ויצאה לחצר. חפרה בור ליד ענפי הבמבוק, וקברה אותו. כשגמרה להדק מעליו את האדמה, הסתובבה לאחור.
ואז, איכשהו, היא ראתה אותי. שלוש אצבעות בצבצו מתחת לגלימתי ומשכתי אותן מהר פנימה, שמא תגלה את סודי. היא לא התייחסה אלי, נכנסה שוב לבית ורחצה ידיים.
כשחזרה שוב לחצר, כפי שהבטיחה לעצמה, כבר לא יכלה להתענג על השקט. היא היתה מוטרדת.
הסתכלה בסימנים על ירכה שהלכו ונמוגו. תהתה מה מעכב את בעלה וילדיה, רצתה שיחזרו. הסתכלה על "קבר" העכברוש, ולפתע נזדקפה. היא הבינה משהו. מחשבות התרוצצו במוחה: האם זה רמז? האם זה הוא? האדון השחור? יקרה משהו לי או לילדים? כמהה לשמוע ציוץ של ציפורים, יללה של חתול, קול של שכנה. חיפשה אותי ולא מצאה.
אילו יכולתי, הייתי אומר לה שאין לה מה לדאוג, שלא באתי בשבילה, שהכל כמקודם. אבל איכשהו, העדפתי ללכת משם. לא רציתי להוסיף לפחדיה, ואולי פחדתי אני להתקרב אליה שוב. מכל מקום, הלכתי משם והשארתי אותה לבדה, עם תהיות של היה או לא היה, ועם חווית הנגיעה.
מאת: טל בר-און
הכביסה היתה תלויה על החבל, לייבוש. חדרי הבית היו מסודרים. היא סיימה להסיר את האבק מרהיטי הבית, גמרה להבריק את שמשות החלונות והמראות, וגם הכיורים והאמבטיות שבעו נחת מידיה המצחצחות.
היא יצאה החוצה, לרחבת הכניסה, הניחה כסא ליד דלת הבית הפתוחה, והתיישבה בו באפיסת כוחות. "נשאר לי רק לשטוף את הרצפה", היא חשבה לעצמה, "לפני שהם יחזרו. קצת לנוח בשמש. מיד אכנס פנימה". היא עצמה עיניים ושמטה ראשה לאחור. פניה היו מופנות לשמיים, והיא הרגישה איך הן מאדימות מלהט השמש החזקה. ריח הזיעה שנדף ממנה היה מהול בריח הדיאודורנט שפיזרה על עצמה. רוח קלה עברה מעליה ולקחה תחת חסותה את הריח החמוץ מתוק הזה. גם טיפות הזיעה שבצבצו להן על צווארה, כתפיה וידיה התאדו אט אט. עדיין עצומת עיניים, הושיטה את ידה ופתחה את כפתורי חולצתה העליונים. שדיה התפוחיים הציצו החוצה רטובים, ניסו לקלוט קצת חום של שמש. ירכיה השחומות היו בשרניות כל-כך, יפות כל-כך...
לפתע היא שמעה רחש מוזר והתעוררה בבהלה. רכסה במהירות את כפתורי החולצה כאילו נתפסה במעשה אסור, והביטה לצדדים. לא ראתה דבר. הביטה בשעונה. "רק עשר דקות", הרגיעה את עצמה. מבטה עבר לירכיה. תהתה איך שולי חצאיתה הקצרה הגיעו לאיזור המפשעה. היא חייכה במבוכה והאשימה את הרוח.
רגע לפני שקמה, הבחינה בסימנים אדומים שעלו והופיעו על ירכה השמאלית. היו אלה שלושה קווים מקבילים, שנראו כשלוש שריטות, וככל שניסתה - לא הצליחה להזכר מאין באו.
היא נכנסה לביתה והחלה במלאכת שטיפת הרצפה, בהחלטה עיקשת כי לאחר שתסיים, תחזור על המנוחה הקצרה ממקודם, בשקט הנעים של שעות הצהריים, אך הפעם - ללא הגבלה של זמן.
**
כשהניחה את הדלי ליד בית השימוש, נרתעה. עיניה קלטו עכברוש אפור מוטל דומם בתוך האסלה. היא ניצבה מולו קפואה, חיכתה שהדופק יחזור לקצבו הסדיר. הרוח טרקה את דלת הכניסה. זה הבהיל אותה עוד יותר. ראיתי איך פניה מחווירות. היא יצאה מחדר האמבטיה והציצה בכיוון דלת הכניסה. אני עמדתי ממש לידה, אך היא לא ראתה אותי, כמובן. הלכה למטבח ושתתה כוס מים. נרגעה קצת. חזרה לחדר האמבטיה, נעצה עיניים באסלה, ואז - אולי בגלל האווירה, אולי בגלל השקט המופתי, אולי בגלל הבדידות הרגעית, - היא לקחה את העכברוש המת בשתי ידיה ויצאה לחצר. חפרה בור ליד ענפי הבמבוק, וקברה אותו. כשגמרה להדק מעליו את האדמה, הסתובבה לאחור.
ואז, איכשהו, היא ראתה אותי. שלוש אצבעות בצבצו מתחת לגלימתי ומשכתי אותן מהר פנימה, שמא תגלה את סודי. היא לא התייחסה אלי, נכנסה שוב לבית ורחצה ידיים.
כשחזרה שוב לחצר, כפי שהבטיחה לעצמה, כבר לא יכלה להתענג על השקט. היא היתה מוטרדת.
הסתכלה בסימנים על ירכה שהלכו ונמוגו. תהתה מה מעכב את בעלה וילדיה, רצתה שיחזרו. הסתכלה על "קבר" העכברוש, ולפתע נזדקפה. היא הבינה משהו. מחשבות התרוצצו במוחה: האם זה רמז? האם זה הוא? האדון השחור? יקרה משהו לי או לילדים? כמהה לשמוע ציוץ של ציפורים, יללה של חתול, קול של שכנה. חיפשה אותי ולא מצאה.
אילו יכולתי, הייתי אומר לה שאין לה מה לדאוג, שלא באתי בשבילה, שהכל כמקודם. אבל איכשהו, העדפתי ללכת משם. לא רציתי להוסיף לפחדיה, ואולי פחדתי אני להתקרב אליה שוב. מכל מקום, הלכתי משם והשארתי אותה לבדה, עם תהיות של היה או לא היה, ועם חווית הנגיעה.