פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2377 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים עם פוטנציה אילן
בשעת ערב, התעורר גדי, ונחרד לגלות כי אימו שכחה להעירו משנת הצהריים. לפתע, גילה פתק שהשאירה לו, ובו נכתב בזו הלשון: "גדי, תתעורר ב-19:00. אוהבת, אמא". גדי ניגש זועם למטבח, שם עמלה אמא עופרה על עוף רע. "איך ציפית שאני אתעורר בזכות פתק?!", זעם, "ואם את פה, אז למה לא באת להעיר אותי?". "חשבתי על להעיר אותך", הצטדקה, "אבל לא רציתי להפריע לך לישון בגלל זה". "בפעם הבאה, אני אבקש מאבא שיעיר אותי", הגיע גדי למסקנה המתבקשת, "הוא טוב בלהעיר, תמיד יש לו הערות". "גדי", הסיטה אמא את הנושא, "תנחש למי הבוס שלי אמר היום: "עופרה, אני נותן לך קידום"?". "הוא בטח אמר את זה לך", שיער. "ניחוש נכון!", התלהבה אמא, "אחרי 40 שנה כפקידת ביטוח דרג א', אני סוף סוף עוברת להיות פקידת ביטוח דרג ב'! המנהל שלי אמר לי שבמשך שנים חסכתי הרבה כסף לחברה, למה פקידה בדרג שלי בדרך כלל מרוויחה שכר כפול, ושבתפקיד החדש אני יחסוך אפילו יותר כסף לחברה!". "יופי", זרם איתה, "עכשיו תוכלי להחזיר את חובך לחברה. קידום, לכי תצטייני. מי אמר לך את זה? מנהל האגף החדש?". "אין אצלנו אגף חדש", פסלה. "לא מנהל האגף החדש", הדגיש גדי, "מנהל האגף החדש!". לשיחה המרתקת הצטרף דורי. "היי, אמא", בירך לשלום את אימו היקרה, "את זוכרת שיש לי הערב יום הורים?". "אז למה אתה צריך אותי בשביל יום מורים?", הגיבה בפליאה. "לא יום מורים!", תיקן דורי, "יום הורים!". "אבל עכשיו חזרתי מהעבודה גמורה", טענה אמא, "אני כורעת תחת העומס. בעצם, סתם קורעת תחת. אי אפשר היה לעשות את הערב הזה בבוקר? אין לך הורה אחר שיכול ללכת?". "יש רק את אבא", הציג בפניה את האפשרויות. "אז מתי צריך להיות שם?", התרצתה. "יש עוד זמן", ענה, "15 דקות שלמות". "15 דקות?", נבהלה, "זה כמעט רבע שעה!". "שזה בדיוק הזמן שלוקח להגיע לתיכון שלי", חישב. "אז למה תמיד אתה מודיע לי ברגע האחרון?", התרעמה אמא. "חשבתי שיהיה מספיק לדבר איתך על זה פעמיים בטלפון, להשאיר לך הודעה קולית והודעת טקסט, ולרשום לך פתק", הסביר, "ובכל זאת שכחת". "אבל לא הזכרת לי להסתכל בפתק", האשימה אמא, "חוץ מזה, אתה לא יודע שזה לא יעיל להשאיר פתקים?". "את באמת לא זוכרת שדיברנו על זה בטלפון?", השתומם דורי. "בטח שכן", התגוננה, "אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול". "זה היה היום!", הצהיר דורי. השניים מיהרו לנסוע לתיכון, אך הגיעו באיחור קל, דבר אשר קיצר את משך ההמתנה לתורם. "דורי", פנתה אמא, "אתה יודע מה הבית ספר הזה מזכיר לי?". "כן", השיב דורי בחיוב. "שכשהיית קטן, הייתי לוקחת אותך מכאן הביתה", ערגה. "זה לא היה מכאן, זה היה מבית הספר היסודי שלי", תיקן דורי, "אני זוכר שפעם מישהי שאלה אותך אם את מחכה לילד, אז ענית לה: "לא, אני סתם שמנה". אמא החלה ללטף את בנה, ולקרוא לו בכינויי חיבה תינוקיים. "אל תגעי בי בגוף!", התרגז. "אז איפה כן לגעת בך?", שאלה. האם ובנה נכנסו לכיתה, שם קיבלה אותם בחיוך המורה דפנה. "שלום, המורה בתיה!", חייכה אמא. "דפנה", תיקנה דפנה. "לא, אני עופרה", השיבה אמא בתיקון משלה. "רציתי לומר לך שבנך, דורי", אמרה במלרע, "הינו תלמיד מצטיין בבית ספרנו". "כמו שאומרים", ציטטה אמא, "העץ לא נפל רחוק מהתפוז". "כן, אני רואה", השיבה המורה, וחשבה לעצמה: "בטח האבא ממש חכם". "אני הכי אהבתי ללמוד גיאומטריה", נזכרה אמא, "לחקור מדינות וארצות". "בקשר לבנך", נטלה המורה את זכות הדיבור, "בהחלט מדובר בתלמיד עם פוטנציה". "אימפוטנציה?", השתנקה אמא, "בגיל כזה?!". "דורי השיג ציונים של תשעים ומעלה בכל המקצועות", יידעה דפנה, והרהרה בלבהּ: "לא ידעתי שהוא מאומץ". "אין לך משהו רע להגיד עליו?", ביקשה אמא. "דווקא יש משהו", ענתה מורתו, "משום שמשעמם לו בכיתה, אז הוא מפטפט בשיעורים". "העיקר שהוא לא מדבר ומפריע", נרגעה אמא. "היה נעים מאוד להכיר", סיימה המורה את הפגישה, והרהרה בפעם האחרונה: "בפעם הבאה, לבקש שיביא את אבא". דורי ואמא יצאו מהכיתה, ודורי ציפה, משום מה, לשמוע מחמאות. "תשעים ומעלה?", התאכזבה אמא, "למה לא מאה ומעלה?". "נאה דורש, נאה מקיים", קבע דורי, "בואי נבדוק אם את יכולה לבוא אליי בדרישות. מה היה הצבע של הסוס הלבן של נפוליאון?". "אני לא זוכרת כלום בהיסטוריה", התוודתה, "אבל אם כבר הזכרת לי, אז מה היה השם הפרטי של נפוליאון?". "נפוליאון!", זעק. "באמת?", התפלאה, "קראו לו "נפוליאון נפוליאון"???". "I rest my case", סיכם דורי, "אני במקומך, הייתי לוקח אותי עכשיו למסעדה לכבוד הציונים הטובים שלי, כמו שפעם לקחת אותי לראות אנשים אוכלים המבורגר, ואחרי זה לראות אנשים מלקקים גלידה". "השתגעת?", נחרדה, "חלב אחרי בשר?!".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים חמוד מאוד ליהי
-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים אהבתי rainbow
העניין של האמא הטיפשה גאוני
לקחת מוסד מקודש *אמא* והפכת אותו לפגום, לרגיל= אנושי
אמא לא תמיד זוכרת
אמא לא תמיד מפרגנת
ובטח ובטח שלא תמיד מקשיבה ומבינה
מצחיק, קליל ומשעשע.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים סוף סוף מישהי שמבינה עניין אילן
ספגתי הרבה ביקורת על עניין האמא, וטענתי בדיוק את מה שאת טענת.
כל הקטע בסאטירה הוא שחיטת פרות קדושות.
כמעט בכל קומדיה יש את דמות הטיפש, אבל זאת אף פעם לא האמא, כי על אמא לא צוחקים.
הקצנה היא מרכיב עיקרי בכתיבה קומית, מה גם שפגשתי הרבה אמהות שלא הרבה יותר חכמות מהאמא הזאת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים מצחיק סטילבל
אבל האמא יצאה טיפשה מאוד מאוד מאוד
מאוד
והאמת שזה די מפריע לי XD
זה בטח רק לי אז כנראה שזה לא חשוב
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים אני דווקא מסכימה איתך. ליילק
הסיפור מצחיק וקליל (:
אבל האימא ממש טיפשה. גם לי זה הפריע .
אולי(בעצם, כנראה) הטיפשות שלה זה חלק חשוב בסיפור..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים סיפור גדולללללללל......אהבתי!!! ליז מאילת:-)
-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים יש משהו לביא
יש חן בסיפור.
העמסת קטעים קומיים אחד אחרי השני.
עדיף בעיני לתוות סיפור ארוך יותר ולשתול לתוכו כל פעם הערה קומית אחרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
