אני שונאת.שונאת את אלכס שעשתה את הצעד אחורה.
שונאת את הבניין על שהיה כל כך גבוה.שונאת את האמבולנס שהגיע באיחור-כי לא היה מה להציל.
שונאת את הפסיכולוג שנכשל.שונאת את האנשים שהתקבצו סביב.אני שונאת את העולם.
שמתי לב שהיא נעלמה בערך בשעה 6 וחצי בערב,כשהיא לא התקשרה.קבענו ב-6.ידעתי שהיא באה,כי רומן בא ושאל איפה היא,וכשאמרתי שהיא לא פה,הוא ענה:"אבל ראיתי אותה חוצה את הכביש",אמר והצביע אל איפשהוא אל מעבר לדלת הסגורה.אימה אחזה בלבי.כולנו ידענו שאלכס לא בריאה בנפשה,ואיימה להתאבד.ניסינו להתעלם- ידענו שהפסיכולוג עובד איתה באופן קבוע.אני ורומן רצנו אל מחוץ לבניין,רומן אמר שיכול להיות שהיה שכחה משהו בבית ורצה חזרה.
הו,רומן.תמד היה כזה נאיבי.רצנו אל ביתה שבמרחק רחוב אחד משכונתנו.מצאו שירבוט בפנדה ירוקה על תיבת הדואר:"ביי,מריה."רומן שאל:"מריה,למה היא כתבה לך ביי?"
ובאותו רגע ידעתי.
עליתי לגג דרך סולם החרום בקומה 7.
היא עמדה שם על המעקה,ובכתה.כששמעה אותי צועקת היא הסתובבה.היא נראתה נורא.
בשערה היא שזורות חבצלות שנבלו,ובגדיה הירוקים היו מלאים בג'וקים שזורים על חוטי תייל.
"אל תתקרבי!" היא איימה."אם תתקרבי,אני קופצת!"
"רומן,תתקשר למכבי אש."מילמלתי אני.
מאוחר מידי.
היא קפצה.
ומאז הכול מעורפל.
ניסיתי לקפוץ אחרייה,אך רומן אחז בי.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי במחלקה הפסיכיאטרית.
ידעתי מהו גורלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
