בבוקר יום העצמאות לפני כמה שנים, התעוררתי באוהל הקטן לחוף אילת.
לאחר שהצטרפתי לכל מי שער אותה שעה, בחילוץ רכב שהיה בדרכו לשחרית, הגעתי אף אני לבית הכנסת יהלום, הזכור לטוב מעשור קודם (והסיפור עוד יסופר).
לאחר התפילה נותרנו אני, הגבאי שטאטא את הרצפה, ואשתו שיצאה מעזרת נשים למטבחון, והכינה להם תה.
מאיפה אתה? הוא שאל.
- ממושב ישעי. עניתי. ואתה?
ישעי זה תימנים, לא?
- אני לא נראה תימני?
לא.
- אני רק שוכר שם. ומאיפה אתה?
אני מכאן.
- לא, מאיפה במקור?
אני במקור. כאן המקור.
כן, אבל איפה נולדת? מתי עלית?
אני מכפר קטן בבוקה-וינה. לא שמעת עליו. ... (שכחתי) זה ליד סטו-מרה.
- על יד חוסט?
איך אתה יודע? היית שם?
לא הייתי, אבל סבא שלי זה עתה בא לבקר אותי, ולמדתי להכיר עכשיו את כל האיזור ומה היה בו. אתה יודע שאפשר ללכת ברגל לישראל מרומניה? זה ממש לא רחוק!
יש לך סבלנות לשמוע את הסיפור שלי?
בטח!
אז זה הסיפור שלי: אני ניצלתי ארבע פעמים מגזר דין מות.
הייתי נער בכפר קטן. מניין היה רק בשבת. היו לנו בעלי חיים, ואני אהבתי אותם מאוד. הייתי כמעט בן חמש עשרה ולמדתי בישיבה מחוץ לכפר כשתפסו אותי ב-43'. הייתי במחנה עבודה של אסירי מלחמה, ליד מחנה השמדה, לכן לא שמו לי מספר. בבלוק היו הרבה נערים בגילי. עבדנו קשה.
את הנעורים שלי עשיתי במחנה השמדה.
לילה אחד אני שומע: "שמיל!" "שמיל!".
פתחתי את העיניים לראות מי קורא לי, אבל היה חושך. קראתי: כן? אני כאן!
כל האנשים בצריף התרגזו עלי. השתגעת! ששש! שקט! יהרגו אותנו.
ואז אני שומע את הקול קורא לי שוב. בתוך האוזן. שמיל קום!
קמתי.
לך לדלת! הלכתי. פתח את הדלת! היא לא היתה נעולה. פתחתי. צא ולך ימינה! הלכתי.
וכל הזמן הקול בתוך האוזן. לך ימינה! לך שמאלה! הגעתי לתנור, ונכנסתי עם הראש בפנים והרגליים בחוץ.
עכשיו תישאר כאן. שקט! נשארתי.
ואז שמעתי משאיות מגיעות. וצעקות. הוציאו את כולם. הקול אמר לי: תשאר ותשתוק. שמעתי יריות מהיער.
קצת אחר כך הגיעו משאיות אחרות עם אנשים חדשים. הקול אמר: עכשיו צא.
יצאתי. החלפתי עם החדשים בגדים, תמורת כמה פירורים שהיו עלי, כך שנראיתי כמותם, וחזרתי לאותו צריף שהייתי בו קודם. מהראשונים לא נשאר אף אחד.
בפעם השניה, נגש אלי יהודי אחד עם רבע ככר לחם. הוא אומר לי: שמיל, אני עוקב אחריך. שמתי לב שאתה יש לך אמונה. תראה אותי. אני בכלל לא ידעתי שאני יהודי. אני גרתי בבית ענק בבודאפשט. היו לי בתי חרושת. בכלל לא ידעתי שאני יהודי, הם אמרו לי שאני יהודי. חיפשו בתעודות ומצאו שסבא שלי יהודי. אז הנה אני כאן. בבית שלי יש לי כלב ענק. אני מאכיל אותו בשר מהמסעדות הכי טובות. את הלחם הזה לא הייתי מראה אפילו לכלב שלי. אני ממילא אמות. קח את הלחם הזה. אתה יש לך אמונה.
קפצתי ואמרתי לו: השתגעת! זה לחם שלך. תשאיר את זה ותינצל בעזרת זה.
הוא דחף את הלחם אלי ואמר: אני ממילא אמות כאן.
דחפתי את הלחם חזרה לידיו, ואמרתי לו: אתה תראה ששנינו נינצל. אתה תחזור לבודאפשט ולכלב שלך, ואני אחזור לכפר שלי ולבעלי החיים שלי.
אתה רואה! הוא אמר. אתה - יש לך אמונה!
ואז הוא דחף את הלחם לחיכי, אמר: טוב שיש לך אמונה! וברח.
עמדתי שם עם הלחם, ואז שמעתי שקוראים לכולם לאסיפה. ברחתי למקום של הבית שמוש. אבל אין שם בית שמוש. זה פשוט בריכה של צואה. ואני עטפתי את הלחם, ונכנסתי לתוך הצואה עד הראש. וככה שמעתי את הצעקות והמשאיות.
קיבלתי בגדים אחרים תמורת חלק מהלחם שהיה לי. היה שם בחור אחד שנהיה חבר שלי. כבר הייתי בן חמש עשרה וחצי והוא היה בן שש עשרה. אני כבר למדתי להבין מה הולך פה. לילה אחד אמרתי לו: בא נברח!
הוא אמר לי: אי אפשר לברוח - אתה לא רואה את השלט?
אתה מכיר את השלטים "יציאה" כמו השלט כאן? אז שם היה כתוב בגרמנית "ניכט ...." - אין יציאה! מעל הדלת. זה היה כבר בשלב של סוף המלחמה, והתחילו לנעול את הדלתות, וגם לתת עוד פחות אוכל. אז הוא מראה לי על השלט ואומר: איך נברח? הדלת נעולה.
אז אמרתי לו: מה זאת אומרת? הקיר הזה עשוי פסולת עץ. מכה קטנה ואנחנו בחוץ!
הוא אמר: אתה נותן את המכה?
אמרתי: אני אתן את המכה.
ואתה יוצא ראשון?
אני אצא ראשון.
אם אתה ראשון, אני אחריך.
נתתי מכה קטנה, ונפער חור בקיר. יצאתי ראשון והוא אחרי.
איך שיצאנו היתה שם עגלה עם קש, שעונה על הצריף שלנו. נכנסנו פנימה.
ועוד פעם באו והוציאו את כולם. עוד פעם משאיות. עוד פעם מכות וצעקות.
זאת הפעם השלישית.
ואז הפסיקו לתת אוכל. היה כבר סוף המלחמה. נותרנו שלדים מתים-חיים בתוך הצריפים.
ופתאום הגיעו והתחילו להצעיד אותנו. מהר מהר, כולם חייבים לצאת ולצעוד.
נכנסתי לטור הצועדים, אבל הייתי כל כך חלוש, שלפתע העולם הסתחרר ונפלתי לתוך תעלה, על הגב.
לא יכלתי להזיז את הידים ולא את הרגליים. בקושי נשמתי. לא היה לי כח לפתוח את העיניים. שכבתי בתעלה עם עניים סגורות. והתפללתי:
אלוקים. אני אמור לחיות. עובדה שעזרת לי עד כה.
אבל אם אני אמור לחיות, שלח עכשיו את ההצלה, כי אין לי עוד כח.
אני פותח את העיניים בפעם האחרונה. אנא ה' הושיעה נא.
ואז הרים אותי חייל כושי ענק. זאת היתה הפעם הרביעית.
הוא סיפר לי שהוא התבונן בתעלה מלאה גופות מתים, וחשב לעצמו: ואם יש מישהו חי בתוך כל הזוועה הזו.
ולפתע אחד המתים פקח את עיניו.
הוא סיפר לי שהייתי קל כמו תינוק. הוא הרים אותי בעדינות, ולקח אותי לבית החולים. הוא השקה אותי והזין אותי, ונותר לצידי. עד היום אני בקשר איתו.
כשבאנו לארץ, לא האמינו לי שאני ניצול המחנות. אמרו לי: אבל אין לך מספר על היד. אמרו גם שאבא שלי גוי. מיכוי זה לא שם יהודי! אמרתי להם שאבא שלי היה צדיק. מיכוי זה חיים!! זה מיכאל המלאך! וליוואי זה לוי! נו, מה הם מבינים.
חיפשתי את החבר שלי שהיה איתי בצריף ומצאתי אותו! גם הוא שרד. שנינו הלכנו למשרד הפנים יחד כדי להעיד על מה שעבר עלינו. אבל כשהגענו, הפקיד אמר: לא צריך. מצאנו את השם שלך ברשימה של הגרמנים, שבה כתוב שצריך למצוא אותך ולשים עליך מספר!
שנה שעברה הייתי צריך לעבור ניתוח מעקפים. אמרתי לילדים, וגם לקב"ה: אם אני צריך לחיות, אני אצא מבית החולים על הרגליים. והנה עיניך הרואות. אני מנקה כאן את בית הכנסת!
אתה מבין למה הייתי שם? כדי שהיהודי הזה שלא ידע שהוא יהודי יגיד לי: אתה, טוב שיש לך אמונה.
ארבע פעמים הוא אמר לי!
אתה - טוב שיש לך אמונה.
לאחר שהצטרפתי לכל מי שער אותה שעה, בחילוץ רכב שהיה בדרכו לשחרית, הגעתי אף אני לבית הכנסת יהלום, הזכור לטוב מעשור קודם (והסיפור עוד יסופר).
לאחר התפילה נותרנו אני, הגבאי שטאטא את הרצפה, ואשתו שיצאה מעזרת נשים למטבחון, והכינה להם תה.
מאיפה אתה? הוא שאל.
- ממושב ישעי. עניתי. ואתה?
ישעי זה תימנים, לא?
- אני לא נראה תימני?
לא.
- אני רק שוכר שם. ומאיפה אתה?
אני מכאן.
- לא, מאיפה במקור?
אני במקור. כאן המקור.
כן, אבל איפה נולדת? מתי עלית?
אני מכפר קטן בבוקה-וינה. לא שמעת עליו. ... (שכחתי) זה ליד סטו-מרה.
- על יד חוסט?
איך אתה יודע? היית שם?
לא הייתי, אבל סבא שלי זה עתה בא לבקר אותי, ולמדתי להכיר עכשיו את כל האיזור ומה היה בו. אתה יודע שאפשר ללכת ברגל לישראל מרומניה? זה ממש לא רחוק!
יש לך סבלנות לשמוע את הסיפור שלי?
בטח!
אז זה הסיפור שלי: אני ניצלתי ארבע פעמים מגזר דין מות.
הייתי נער בכפר קטן. מניין היה רק בשבת. היו לנו בעלי חיים, ואני אהבתי אותם מאוד. הייתי כמעט בן חמש עשרה ולמדתי בישיבה מחוץ לכפר כשתפסו אותי ב-43'. הייתי במחנה עבודה של אסירי מלחמה, ליד מחנה השמדה, לכן לא שמו לי מספר. בבלוק היו הרבה נערים בגילי. עבדנו קשה.
את הנעורים שלי עשיתי במחנה השמדה.
לילה אחד אני שומע: "שמיל!" "שמיל!".
פתחתי את העיניים לראות מי קורא לי, אבל היה חושך. קראתי: כן? אני כאן!
כל האנשים בצריף התרגזו עלי. השתגעת! ששש! שקט! יהרגו אותנו.
ואז אני שומע את הקול קורא לי שוב. בתוך האוזן. שמיל קום!
קמתי.
לך לדלת! הלכתי. פתח את הדלת! היא לא היתה נעולה. פתחתי. צא ולך ימינה! הלכתי.
וכל הזמן הקול בתוך האוזן. לך ימינה! לך שמאלה! הגעתי לתנור, ונכנסתי עם הראש בפנים והרגליים בחוץ.
עכשיו תישאר כאן. שקט! נשארתי.
ואז שמעתי משאיות מגיעות. וצעקות. הוציאו את כולם. הקול אמר לי: תשאר ותשתוק. שמעתי יריות מהיער.
קצת אחר כך הגיעו משאיות אחרות עם אנשים חדשים. הקול אמר: עכשיו צא.
יצאתי. החלפתי עם החדשים בגדים, תמורת כמה פירורים שהיו עלי, כך שנראיתי כמותם, וחזרתי לאותו צריף שהייתי בו קודם. מהראשונים לא נשאר אף אחד.
בפעם השניה, נגש אלי יהודי אחד עם רבע ככר לחם. הוא אומר לי: שמיל, אני עוקב אחריך. שמתי לב שאתה יש לך אמונה. תראה אותי. אני בכלל לא ידעתי שאני יהודי. אני גרתי בבית ענק בבודאפשט. היו לי בתי חרושת. בכלל לא ידעתי שאני יהודי, הם אמרו לי שאני יהודי. חיפשו בתעודות ומצאו שסבא שלי יהודי. אז הנה אני כאן. בבית שלי יש לי כלב ענק. אני מאכיל אותו בשר מהמסעדות הכי טובות. את הלחם הזה לא הייתי מראה אפילו לכלב שלי. אני ממילא אמות. קח את הלחם הזה. אתה יש לך אמונה.
קפצתי ואמרתי לו: השתגעת! זה לחם שלך. תשאיר את זה ותינצל בעזרת זה.
הוא דחף את הלחם אלי ואמר: אני ממילא אמות כאן.
דחפתי את הלחם חזרה לידיו, ואמרתי לו: אתה תראה ששנינו נינצל. אתה תחזור לבודאפשט ולכלב שלך, ואני אחזור לכפר שלי ולבעלי החיים שלי.
אתה רואה! הוא אמר. אתה - יש לך אמונה!
ואז הוא דחף את הלחם לחיכי, אמר: טוב שיש לך אמונה! וברח.
עמדתי שם עם הלחם, ואז שמעתי שקוראים לכולם לאסיפה. ברחתי למקום של הבית שמוש. אבל אין שם בית שמוש. זה פשוט בריכה של צואה. ואני עטפתי את הלחם, ונכנסתי לתוך הצואה עד הראש. וככה שמעתי את הצעקות והמשאיות.
קיבלתי בגדים אחרים תמורת חלק מהלחם שהיה לי. היה שם בחור אחד שנהיה חבר שלי. כבר הייתי בן חמש עשרה וחצי והוא היה בן שש עשרה. אני כבר למדתי להבין מה הולך פה. לילה אחד אמרתי לו: בא נברח!
הוא אמר לי: אי אפשר לברוח - אתה לא רואה את השלט?
אתה מכיר את השלטים "יציאה" כמו השלט כאן? אז שם היה כתוב בגרמנית "ניכט ...." - אין יציאה! מעל הדלת. זה היה כבר בשלב של סוף המלחמה, והתחילו לנעול את הדלתות, וגם לתת עוד פחות אוכל. אז הוא מראה לי על השלט ואומר: איך נברח? הדלת נעולה.
אז אמרתי לו: מה זאת אומרת? הקיר הזה עשוי פסולת עץ. מכה קטנה ואנחנו בחוץ!
הוא אמר: אתה נותן את המכה?
אמרתי: אני אתן את המכה.
ואתה יוצא ראשון?
אני אצא ראשון.
אם אתה ראשון, אני אחריך.
נתתי מכה קטנה, ונפער חור בקיר. יצאתי ראשון והוא אחרי.
איך שיצאנו היתה שם עגלה עם קש, שעונה על הצריף שלנו. נכנסנו פנימה.
ועוד פעם באו והוציאו את כולם. עוד פעם משאיות. עוד פעם מכות וצעקות.
זאת הפעם השלישית.
ואז הפסיקו לתת אוכל. היה כבר סוף המלחמה. נותרנו שלדים מתים-חיים בתוך הצריפים.
ופתאום הגיעו והתחילו להצעיד אותנו. מהר מהר, כולם חייבים לצאת ולצעוד.
נכנסתי לטור הצועדים, אבל הייתי כל כך חלוש, שלפתע העולם הסתחרר ונפלתי לתוך תעלה, על הגב.
לא יכלתי להזיז את הידים ולא את הרגליים. בקושי נשמתי. לא היה לי כח לפתוח את העיניים. שכבתי בתעלה עם עניים סגורות. והתפללתי:
אלוקים. אני אמור לחיות. עובדה שעזרת לי עד כה.
אבל אם אני אמור לחיות, שלח עכשיו את ההצלה, כי אין לי עוד כח.
אני פותח את העיניים בפעם האחרונה. אנא ה' הושיעה נא.
ואז הרים אותי חייל כושי ענק. זאת היתה הפעם הרביעית.
הוא סיפר לי שהוא התבונן בתעלה מלאה גופות מתים, וחשב לעצמו: ואם יש מישהו חי בתוך כל הזוועה הזו.
ולפתע אחד המתים פקח את עיניו.
הוא סיפר לי שהייתי קל כמו תינוק. הוא הרים אותי בעדינות, ולקח אותי לבית החולים. הוא השקה אותי והזין אותי, ונותר לצידי. עד היום אני בקשר איתו.
כשבאנו לארץ, לא האמינו לי שאני ניצול המחנות. אמרו לי: אבל אין לך מספר על היד. אמרו גם שאבא שלי גוי. מיכוי זה לא שם יהודי! אמרתי להם שאבא שלי היה צדיק. מיכוי זה חיים!! זה מיכאל המלאך! וליוואי זה לוי! נו, מה הם מבינים.
חיפשתי את החבר שלי שהיה איתי בצריף ומצאתי אותו! גם הוא שרד. שנינו הלכנו למשרד הפנים יחד כדי להעיד על מה שעבר עלינו. אבל כשהגענו, הפקיד אמר: לא צריך. מצאנו את השם שלך ברשימה של הגרמנים, שבה כתוב שצריך למצוא אותך ולשים עליך מספר!
שנה שעברה הייתי צריך לעבור ניתוח מעקפים. אמרתי לילדים, וגם לקב"ה: אם אני צריך לחיות, אני אצא מבית החולים על הרגליים. והנה עיניך הרואות. אני מנקה כאן את בית הכנסת!
אתה מבין למה הייתי שם? כדי שהיהודי הזה שלא ידע שהוא יהודי יגיד לי: אתה, טוב שיש לך אמונה.
ארבע פעמים הוא אמר לי!
אתה - טוב שיש לך אמונה.