השעה חשוכה מתמיד. מצאתי את עצמי בחוץ משוטט מקצה לקצה ומרחוב לרחוב. בין סמטאות קטנות ואפלות. הולך ללא מטרה וללא כיוון.
עד שהגיע הרגע, וראיתי אותה, מישהי שפגשתי באקראי, היא היתה חמודה, חיננית שכזאת. ראיתי אותה סוחבת שקיות. מיד לא היססתי ושאלתי "צריכה עזרה עם השקיות?". היא חייכה מן חיוך קטן ומקסים והשיבה "לא תודה, אני כבר אסתדר לבד" אבל אני התעקשתי בכל כוחי,ולבסוף מצאתי עצמי אצלה. אחרי שיחה מעניינת ומעמיקה, הרגשתי שיש כימיה. משהו מהיר. אולי זאת אהבה ? לא בטוח, אבל מה שהרגשתי ש"הקליק" הזה דרש ממני להיות קרוב אליה ככל האפשר. "אפשר את הטלפון שלך?" חייכתי. "בשמחה, אבל יש לי מישהו..." הכרתי את הסימן הזה, זה שנועץ בי בכל פעם שהציפיה גבוהה, כתער חד וארוך.
הבנתי שהכל אבוד, ושוב חזרתי אל הדרך ללא מוצא, ללא שום יעד, מאוכזב.
ימים יגידו עד לסוף המועקה, אבל אני המשכתי. שאצליח להתמודד עם זה.
כדי לנוח מכל הטירוף הזה, הלכתי לשתות את האספרסו הקבוע שלי, בבית הקפה האהוב עליי. וכרגיל מחייך ואומר שלום עם חיוך חשוף שיניים. למלצרית החביבה מהדלפק שכבר ידעה מה רצוני. אחרי מספר לגימות. לא האמנתי למראה עיניי. נכנסה בחורה שמעולם לא ראיתי. בעלת שיער שטני ועיניי דבש בהירות להפליא. שפתיה האדומות היו מנופחות ומלאות תשוקה. החסרתי פעימה, אולי שניים. היופי העדין הזה הרג אותי, היא הלכה בתמימות והזמינה לעצמה אייס קפה. ומסתבר שכשהגיעה לתשלומה. היה לה חסר כסף קטן. ושוב אני, קופץ על ההזמנות, במהירות הבזק שלפתי מספר שקלים בדלפק. "הנה, קחי ואל תתביישי, אני מכיר את התחושה הזאת, את יכולה אפילו לשאול את המלצרית, היא העדה שלי למקרים דומים אלה". היא צחקה צחוק שכבש אותי, והחלה להסמיק "די, אתה ממש מעמיד אותי במצב לא נעים". אני כמובן התעקשתי ושיכנעתי אותה שהיא טועה.
ושוב כמו כמו לפני כמה ימים, הופתעתי לגלות ששוב "הקליק" הזה חזר, אם לא יותר חזק מהפעם האחרונה. אבל פה, הצלחתי, השגשתי את מבוקשי, והרגשתי המאושר באדם. כשליוויתי אותה לביתה, באמצע הדרך, פגשתי את חבריי. הם הופתעו להכיר אותה. ונכון, שכחתי לציין, היא חדשה בעיר.
הם הזמינו אותנו למסיבה שבערב. "ברור שנבוא!" מבלי לשאול אותי, היא קבעה שאבוא, שאני אסרב לה? מה פתאום!
בערב יצאנו לשם. פגשנו את כולם ומיד פרצנו בדהרה אל רחבת הריקודים, האווירה היתה לוהטת, השמחה בערה שם, ואינסוף אנרגיה שהתה באוויר.
מאוחר יותר, אחרי שאני ובחירת ליבי רקדנו בשיא ההתלהבות. היא נעלמה לי, חיפשתי אותה כמו מטורף, פעימות הלב האיצו בקצב שלא היה מבייש ריצה של סוס. הלחץ גבר, אך לא מצאתי אותה באותו לילה. שבתי לביתי כלוחם שהפסיד בקרב. תשוש ומדוכדך.
למחרת גיליתי שאחד מהחבר'ה, נצמד אליה, לא היה לי מושג אם היה בינהם משהו, כי מישהו טען שהוא ראה אותם מחובקים, אבל השתגעתי. לא ראיתי בעיניים מרוב זעם. התקשרתי אליה ודרשתי הסבר. "הלכתי לשירותים, אבל איבדתי אותך, ובמקרה ראיתי את לולאק" (כן,כן זה השם שלו). נטרפה דעתי, "חיפשתי אותך כמו מטורף, השתגעתי מלחפש אותך". היא הסבירה לי שהכל היה בסדר "לולאק שמר עליי ודאג שלא אאבד את עצמי שם". " דווקא אני שמעתי שהייתן מחובקים יחד, יש בינכם משהו?" נלצחתי יותר. "לא, לא. סתם קלטתי שהוא פלרטטן מגעיל, ואל תדאג, אני יודעת לשמור על עצמי מבחורים כאלה מכאלה". לא ידעתי יותר אושר מזה, עכשיו אני יכול להיות איתה!
אבל...באותו זמן התעוררתי, במקום להגיד לה שאני אוהב אותה. הפלאפון העיר אותי לצלילי "מתי תביני, אני מאוהב רק בך". באופן מאוד מאכזב, הפלאפון אמר את דברו.
עד שהגיע הרגע, וראיתי אותה, מישהי שפגשתי באקראי, היא היתה חמודה, חיננית שכזאת. ראיתי אותה סוחבת שקיות. מיד לא היססתי ושאלתי "צריכה עזרה עם השקיות?". היא חייכה מן חיוך קטן ומקסים והשיבה "לא תודה, אני כבר אסתדר לבד" אבל אני התעקשתי בכל כוחי,ולבסוף מצאתי עצמי אצלה. אחרי שיחה מעניינת ומעמיקה, הרגשתי שיש כימיה. משהו מהיר. אולי זאת אהבה ? לא בטוח, אבל מה שהרגשתי ש"הקליק" הזה דרש ממני להיות קרוב אליה ככל האפשר. "אפשר את הטלפון שלך?" חייכתי. "בשמחה, אבל יש לי מישהו..." הכרתי את הסימן הזה, זה שנועץ בי בכל פעם שהציפיה גבוהה, כתער חד וארוך.
הבנתי שהכל אבוד, ושוב חזרתי אל הדרך ללא מוצא, ללא שום יעד, מאוכזב.
ימים יגידו עד לסוף המועקה, אבל אני המשכתי. שאצליח להתמודד עם זה.
כדי לנוח מכל הטירוף הזה, הלכתי לשתות את האספרסו הקבוע שלי, בבית הקפה האהוב עליי. וכרגיל מחייך ואומר שלום עם חיוך חשוף שיניים. למלצרית החביבה מהדלפק שכבר ידעה מה רצוני. אחרי מספר לגימות. לא האמנתי למראה עיניי. נכנסה בחורה שמעולם לא ראיתי. בעלת שיער שטני ועיניי דבש בהירות להפליא. שפתיה האדומות היו מנופחות ומלאות תשוקה. החסרתי פעימה, אולי שניים. היופי העדין הזה הרג אותי, היא הלכה בתמימות והזמינה לעצמה אייס קפה. ומסתבר שכשהגיעה לתשלומה. היה לה חסר כסף קטן. ושוב אני, קופץ על ההזמנות, במהירות הבזק שלפתי מספר שקלים בדלפק. "הנה, קחי ואל תתביישי, אני מכיר את התחושה הזאת, את יכולה אפילו לשאול את המלצרית, היא העדה שלי למקרים דומים אלה". היא צחקה צחוק שכבש אותי, והחלה להסמיק "די, אתה ממש מעמיד אותי במצב לא נעים". אני כמובן התעקשתי ושיכנעתי אותה שהיא טועה.
ושוב כמו כמו לפני כמה ימים, הופתעתי לגלות ששוב "הקליק" הזה חזר, אם לא יותר חזק מהפעם האחרונה. אבל פה, הצלחתי, השגשתי את מבוקשי, והרגשתי המאושר באדם. כשליוויתי אותה לביתה, באמצע הדרך, פגשתי את חבריי. הם הופתעו להכיר אותה. ונכון, שכחתי לציין, היא חדשה בעיר.
הם הזמינו אותנו למסיבה שבערב. "ברור שנבוא!" מבלי לשאול אותי, היא קבעה שאבוא, שאני אסרב לה? מה פתאום!
בערב יצאנו לשם. פגשנו את כולם ומיד פרצנו בדהרה אל רחבת הריקודים, האווירה היתה לוהטת, השמחה בערה שם, ואינסוף אנרגיה שהתה באוויר.
מאוחר יותר, אחרי שאני ובחירת ליבי רקדנו בשיא ההתלהבות. היא נעלמה לי, חיפשתי אותה כמו מטורף, פעימות הלב האיצו בקצב שלא היה מבייש ריצה של סוס. הלחץ גבר, אך לא מצאתי אותה באותו לילה. שבתי לביתי כלוחם שהפסיד בקרב. תשוש ומדוכדך.
למחרת גיליתי שאחד מהחבר'ה, נצמד אליה, לא היה לי מושג אם היה בינהם משהו, כי מישהו טען שהוא ראה אותם מחובקים, אבל השתגעתי. לא ראיתי בעיניים מרוב זעם. התקשרתי אליה ודרשתי הסבר. "הלכתי לשירותים, אבל איבדתי אותך, ובמקרה ראיתי את לולאק" (כן,כן זה השם שלו). נטרפה דעתי, "חיפשתי אותך כמו מטורף, השתגעתי מלחפש אותך". היא הסבירה לי שהכל היה בסדר "לולאק שמר עליי ודאג שלא אאבד את עצמי שם". " דווקא אני שמעתי שהייתן מחובקים יחד, יש בינכם משהו?" נלצחתי יותר. "לא, לא. סתם קלטתי שהוא פלרטטן מגעיל, ואל תדאג, אני יודעת לשמור על עצמי מבחורים כאלה מכאלה". לא ידעתי יותר אושר מזה, עכשיו אני יכול להיות איתה!
אבל...באותו זמן התעוררתי, במקום להגיד לה שאני אוהב אותה. הפלאפון העיר אותי לצלילי "מתי תביני, אני מאוהב רק בך". באופן מאוד מאכזב, הפלאפון אמר את דברו.