מכל זוית שלא אביט ניתן היה לראות שזה היה החדר שלו.
מכחולי צבע מפוזרים בין אין ספור דפים, וניחוח קלוש של סיגריות זולות עומד באוויר.
האור המתכתי של שעות הבוקר המוקדמות מאיר חלושות קירות שראו כבר הכל, כתמי דם בצבע הרוח.
והוא רק יושב מולם בדממה, והעשן שנפלט לסירוגין מבין שפתיו מסתחרר אל תוך הריק וכותב מילים שהוא בחיים לא יעיז לבטא בקול.
היא יושבת ועוקבת אחרי העשן בעיניה, באותה דממה לא ניתנת לשבירה. חושבת כמה נחמד יהיה אם יוכלו סתם כך להתלות על העשן הזה, ולרחף ללא מטרה. לתת משמעות לכל נשימה ונשיפה.
והם חיים, ומדברים, ומזדיינים, ומחייכים כאילו זה בסדר. מעמידים פנים שהם לא התרסקו לחתיכות כבר לפני זמן רב יותר ממה שניתן לספור. ובכלל, מה הטעם?
הוא שוקע אל תוך האבקות והכדורים, שומע קולות של קרנבל ורואה אורות מרצדים. שם היא כבר לא בוכה.
שעה שהיא נותרת מרוסקת; בלי הקולות והאורות. שומעת רק את הנשימות שלו מדברות אליה.
הוא שבר אותם כי כבר לא יכל להתמודד עם עצמו, והיא נשמה לתוכה כל רסיס של כאב שנזרק אליה, ועכשיו היא קרועה מבפנים.
אבל הקרנבל... הוא מרהיב ביופיו. כולם מחייכים שם, אבל אין להם עיניים. הם לא מביטים אחד בשני ולא בוכים. לא כואב להם, בגלל זה הם מחייכים. מתהלכים בעיוורון ומחייכים.
גם הוא שם, הוא עוצם את עייניו ומחייך. עכשיו טוב לו, כי הוא ריק כמוהם.
גם לליצנים אין עיניים. גם הם מתורצצים בעיוורון באוהל הצבעוני והגדול. הם מחייכים, ומחייכים. רק מחייכים. למעט אחד, שבוכה בלי דמעות. אין לו עיניים, ככה שזה באמת משנה.
היא מביטה בו מהצד, יושב על המיטה הגדולה ומחייך לאוויר.
הוא שומע את קול הבכי שלה, אבל הקולות נבלעים ברקע. כי זה כבר לא משנה. זה בטח כי אין לה עיניים,הוא חושב.
היא בוכה בלי דמעות, כי אין להן מטרה.
ולו אין עיניים.
אבל עמוק בפנים הוא יודע שהם כמו ליצנים שבוכים.
-
בהשראת "כמו גחליליות" של נורית מץ, ובן-אדם אחד שהתאדה לי מול העיניים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
