כשאור חלוש של לפנות בוקר החל להסתנן דרך התריסים הסגורים למחצה השתחררה דממה, כי שנינו מתנו קצת מבפנים שניות קודם לכן.
ההרגשה המכוערת הזו, כשהמציאות חודרת והמחשבות מציפות. באיזשהו רגע מגלים שלא משנה כמה ננסה לא נצליח להשאר שיכורים לנצח,
ואז אני אלך. לספרים שלי, עם הכריכות היפות והמבריקות, לשירים המלנכוליים ומיליוני מחשבות לא באמת חשובות.
מטאל של אייטיז וקולות של חיוכים. הרבה מדי מכל דבר.
קשה להאחז בבלתי אפשרי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה