כשהייתי מגיע לביתי, לאחר שעות העבודה הנוספות, הייתי נכנס לחדרי, פושט את בגדיי, מוריד את ערדליי ומציבם במפתן הדלת.
הקירות היו מביטים עליי בסבר פנים מודאגות, כמנסים לספר אודות תולדות חיי שהעזו להקרות בדרכי חיים. קירות לבנים, כמעט חיוורים היו הם, כאישה דאגנית היו הם מבכים את השעה שבה הוכרחתי לעזוב מקומי בבוקר היום ולצאת לעבודה.
הייתי פורס את השמיכה מעל גופי, בלי רצון כל ועיקר להתגלח ולהרטיב מעט את פניי המותשות.
הכיסאות החומים עשויי העץ שבטרקלין היו מתגודדים סביב עצמם כמנסים לשאלני האם ברצוני לשבת על אחד מהם.
הייתי מדמיין שאישה קטנטנה ודקת-גו נכנסת בעד מפתן חדרי, צוללת לה אל בין שמיכתי וכריי הלבנים ששכבו בצורה חלולה וריקנית על מיטתי.
שיערה היה זהוב, אף קומל במרכז פניה, כאחות רחמנייה פניה היו חיוורות ולובשות ארשת-פנים רצינית אך בוא בעת מדיפה צלילים כה עזים ועבותים כשל שמועות שהגיעו בחרש לאוזנן.
הייתי תולה מבט על האישה ששכבה לה לצידי. מלטף את שיערה הרך שוב ושוב.
היא הייתה פוסקת שפתיה הרזות בעוד שואלת לשלומי, ואני הייתי עונה בחיוך עגמומי וכהה-חושים, שדברים המרו פיהם לאחרונה.
הייתי מספר על אותו מנהל זקן ועיקש, אשר אינו פוסח ולו לרגע על כול מטלה ומטלה שברצונו שהבצע.
אז הייתה מדמיינת בראשה את אותו מנהל זקן ועיקש פותח את דלת המשרד-הקטן שעמד ברשותי ומשמיע צלילי חריקה וגרירה ממושכת. לאחר הייתה תולה מבט מקומט והייתה לוחשת בכבדות שהליל קר, ומחר גשמים רעבתניים יגיעו לעירנו.
הייתי נושק למצחה בקדרות, מטפס לאוזנה השברירית, ושוב על מצחה הייתי מפריך נשיקה קטנה ומשמעותית.
הייתה מספרת על השמועות ששמעה מן השכנים, על הציורים שנגנבו מהמוזיאון המקומי ליל אמש.
לכול הדברים הללו הייתי מקשיב אני באפרכסת פתוחה כשבעניי שוככת צהלה.
הייתי שוב מביט על הקירות השוממים, העומדים בלי כול תמונה ובלי כול מדף או ארונית, שיסוו ויגנו על פניהם מעט.
האישה הייתה מביטה גם היא, מודאגת, הייתה לוחשת שיר ערש נפלא. והיו אלה בניינים אפורים שנשקפו מן החלון, בתים קודרים של אנשים קשיי-יום.
שכרנו את הדירה הזו בשנה שעברה, בדיוק לאחר שהתחתנו. המחיר היה גבוה, והבנק חייב משכנתא פי כמה, אבל היינו עוד צעירים אך הדאגות כרסמו בנפשנו.
אולם אז, הייתי אז מביט על הקירות, אותם קירות שבירכוני לשלום בנוגות בכול יום-ויום. והייתי מפהק בפה מלא ופתוח. תולש שוב מבט דכאוני מן דפי הזיכרונות שעומדים אפרקדן בראשי.
והייתי נזכר שרווק אנוכי, והאישה לא תגיע, לפחות לא בזמן הקרוב, וגם אם תגיע היא לבסוף במיטתו של אחר תקדים היא להיות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
