פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 477 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים מזרון מעופש וקולות של מלחמה. April.
לא אחד הקטעים הטובים שלי, אני סובלת כבר תקופה ארוכה ממחסום כתיבה נוראי, ככה שכתיבת קטע זה באה לי כמעט בכוח:
ערב
בקלילות כמעט מפתיעה הוא דילג מעל המשקוף ונחת ברעש על המזרון המעופש, מצמיד אליה את גופו הקפוא. היא הצמידה את פניה אל חזהו, שואפת אל תוכה את ריח הגשם שדבק בעורו כשהילך בחוץ.
שעה שהיא מנגבת טיפת גשם סוררת מכתפו,היא מרימה אליו את מבטה ושואלת בחיוך אם לא מוטב היה לו אילו לבש חולצה לפני שטיפס על המשקוף ורץ החוצה, הוא חשב מספר שניות ואז משך בכתפיו בילדותיות.
מתוך הטלויזיה המתפרקת מתנגן שיר שהם אוהבים, והוא לוחש לה שורה לפני שהיא נרדמת.
לילה
הגשם הקפוא ממשיך לנקוש את על הזכוכית ולהריעד את החלון הרעוע. קולות של מלחמה בחוץ, אך הם חבוקים בזרועות אחד של השני וזה לא באמת משנה. המילים כבר מיותרות, היא יודעת זאת שעה שהיא נושמת אותו לקרבה. מביטה בו ישן כאילו מנסה לקבע בזכרונה את התמונה הזו; החזה שעולה ויורד עם כל נשימה, כל תנועה וכל שיערה סוררת שנופלת על הכתפיים החשופות.
הטלויזיה כבר מזמן הפסיקה לעבוד והאור התכבה. אולי מעצמו.
מסתבר שזה אנושי,אפשרי ולא רק בסרטים לאהוב ברמה כזו, מסתבר.
כעבור מספר דקות הוא כבר בתוכה,זרועות חזקות אוחזות בה ומצמידות אותה אל הגוף המיוזע שנע מעליה. ציפורנייה מציירות קווים אדומים כדם על גבו, ואנחה קלה נפלטת מגרונה; היא אוהבת אותו.
בוקר
היא פוקחת את עיניה, עדיין בזרעותיו. גופים עירומים, גפיים ורגשות שזורים אחד בשני.
מרגישה את נשמתו הלחה על עורפה וליבה זועק מאושר.
זרועו נכרחת סביבה והוא נושק לה, עדיין ישן. היא מסתובבת אליו ומחבקת אותו בכל כוחה, כאילו מבקשת להשאיר אותו כך לנצח.
הם שוכבים מחובקים על אותו מזרן מעופש, ועדיין; קולות מלחמה בחוץ, והגשם ממשיך ללהום בפראות על הזכוכית. אבל שום דבר לא יעצור את זה.
היא מנסה להרדם שוב, כדי שזה לא ייגמר.
יקיצה
לחשוב שכבר חלפו כמעט שנתיים, וכעת קרני שמש מתגנבים בין התריסים המאובקים.
המזרון המעופש שעון בגמלוניות על הקיר ושאריות מפעם פזורות על הרצפה המלוכלכת.
בפינה אחת של החדר שוכבת לה נפש מרוסקת, ובפינה אחרת של החדר ניצב לו לב שבור. אחרי אין סוף מהלומות והתנגשויות בין השניים כבר נגמר הכוח.
הזכרונות מציפים כל פינה, וכל חלקיק אוויר שהם נושמים מלא במה שהיה פעם.
עיניים קרות, ידיים רפויות ודמעות שכבר מזמן התאדו אל תוך האוויר הלח.
פעם הם היו רובצים פה במשך ימים; צוחקים, מחבקים, מנשקים, מזדיינים, ישנים, מרגישים.
ועכשיו זה רק שקט. הריק הבלתי נסבל שצורם יותר מכל צעקה, וכל מכה.
הוא, מופיע אל נגד עיניה בכל פעם שהיא עוצמת אותן.
והיא לא מבינה איך זה ששני אנשים הצליחו להחזיק בתוכם משהו כל כך חי, ולא מצליחים לשחרר משהו כל כך מת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
