זה על חייל שאיבד את אהובתו בעת מלחמה אכזרית.
***
בלילות, הסיוטים אינם פוסקים,
חושב על גופה שנמצא כעת בתהום החשוכה,
ועם לב צבוט מכאב,
מבלה את השעות עד אור השחר הראשון.
אדון המוות חולף ביניהם, בין כל החיילים,
מבקר בתאי נפשם הכמוסים,
נובר ודורס,
ולבסוף את ראשיהם עורף.
ונמאס מהמארבים, מכל החברים המתים,
להודיע למשפחתם על הבשורה הקשה,
לעמוד על סף הדלת, ולא לדעת כיצד להגיב, כשהאמא קורסת עלי,
בכייה הקולני מחריד את השלווה העכורה,
ודמעותיה המלוחות מותירות את חותמם על המדים.
בלילות, הסיוטים אינם פוסקים,
חושב על גופה שנמצא כעת בתהום החשוכה,
ועם לב צבוט מכאב,
מבלה את השעות עד אור השחר הראשון.
ניחוח אבק השריפה,
חודר אל תוך נחירי,
ואני מתנודד לאחור,
כשיכור ששתה יותר מדי.
העיניים הירוקות, התמימות והעליזות,
בזמן מועט, הספיקו לראות את כל הרוע המוחלט,
דם חברם הטוב שריסס את פניהם, שניות ספורות לפני שאת רוחו איבד,
מזכרונם לעולם לא יימחק.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה