פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1217 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים להילחם ~דניאל~
אני חסר מילים כשאני רואה את עמליה, עולה על הבמה. כשאור הזרקורים מאיר את גופה הצנום והדקיק ואת עינייה הכבויות, אפשר ממש לראות את גבה הכפוף, את עמידתה השפופה. היא נראת כמו שלד מהלך. היא נראת כמו מישהי ששאבו ממנה את הכל, עד טיפת החיים האחרונה. אני חסר מילים, כשהקהל המפוזר סביבה, ואני בתוכו, מוחאים לה כפיים. הנשימה שלי נעצרת לגמריי – וכך גם של עמליה, שעומדת על הבמה הכסופה מלאת הפנסים, בברכיים רועדות – כשמנחת הערב הבלונדינית והצעירה, עטורת שמלת הפרחים השחורה שמשתרבבת אחרי רגליה ניגשת למרכז הבמה ונעמדת ממש קרוב לעמליה.
"ערב טוב. קהל נכבד!" היא קוראת בקול אנרגטי ושמח. חיוכה מתוח מאוזן לאוזן. שיערה הבלונדיני משוך לאחור ואסוף כקוקו בלוף מתוח. "אני מתכבדת להציג בפניכם, את עמליה נהונה, בחשיפה ראשונה, כאן, במסע שלנו כנגד הסרטן." הקול שלה מהדהד בכל רחבי האולם. הקהל מוחא כפיים בקצב אחיד. הפנסים הרבים והמסנוורים מאירים את עמליה כשהיא תופסת ביד רועדת את המיקרופון ומכחכחת בגרונה.
הקהל מוחא כפיים שוב בכדי לעודד אותה לדבר. היא נראת כל כך חסרת ביטחון. כל כך אבודה, עומדת לה מול כל כך הרבה אנשים ולא יודעת איך היא נכנסה לזה.
האמת, שזה היה הרעיון שלי, להביא אותה לפה, לערב המחאה כנגד הסרטן. אולי בטיפשותי חשבתי שאחרי שנה... אחרי שנה מאז שהוא... מת, היא תסכים לדבר על זה.
אולי, היא תוכל לעשות את מה שאני עוד לא מסוגל.
"שלום..." היא מדברת בקול נמוך ומגמגם. אני כל כך רוצה להעניק לה כוחות, אבל אין לי מאיפה להעניק לה. לי אין כוחות, אז איך אני אעניק לה כוחות?
אני נע בכיסא המתכתי שלי באי נוחות כשמספר אנשים לידי מרימים גבה ומלחששים.
עמליה שותקת, היא מחזקת את אחיזתה במקרופון השחור וסורקת בעיניה את הקהל, כמי שמחפש מישהו. ואז, כשעיניה פוגשות בעיניי, היא נרגעת, נושמת עמוק ומעוותת את זווית פיה למין קו עקום ועצוב. למין חיוך. אני מחזיר לה חיוך ומחייך לה בחזרה את אותו החיוך העקום והעצוב.
"לא תמיד הייתי אותו הבן אדם חסר החיים, שאתם רואים עכשיו," היא פוצחת בדבריה בקול שקט ובעיניים מושפלות. "לא תמיד... לא תמיד הייתי אותה הרוח החיים שאתם רואים עכשיו. אותו השלד שמייחל למות, כל רגע בחייו. היו לי פעם חלומות יפים וורודים, מלאי שאיפות, אבל היום, החלום הקבוע שלי הוא שאני מתה, ושהרבה
אנשים באים ללויה שלי." היא מגחכת בעצב. ואני נושך את שפתיי בכאב. "אז זהו, שהייתי בן אדם מלא חיים. הייתי בן אדם מלא ביטחון. הייתי בן אדם חדור בלחימה וברצון להצליח ולנצח, בכל מקום אליו הוא ילך." היא מושכת באפה ואני רואה איך עם כל מילה שהיא אומרת, הרצון לבכות בה רק גובר. "אבל עכשיו, אין לי כוח להילחם. אין לי אמביציה להילחם. אין לי כבר בשביל מה לחיות. אין לי בשביל מה להילחם, אין לי בשביל מה להמשיך לעבור עוד יום ועוד יום," היא בולעת את רוקה.
"הבן שלי, אביתר,מת לפני כשנה, שלושה חודשים ו- 4 ימים." נשימתם של האנשים בקהל נעתקת ומבטיהם מתחלפים במבטים מלאי רחמים. אני כל כך שונא את המבטים האלו, אני בטוח שגם היא שונאת אותם.
"וואו," היא מתעלמת מהמבטים הגדושים ברחמים ומגחכת. "עד עכשיו, אף פעם לא אמרתי לאף אחד שהבן שלי מת. תמיד הייתי אומרת שהוא הלך, כי כשאנשים הולכים, אז תמיד קיימת האפשרות שהם יחזרו. ולהגיד שהוא מת, זה להשלים, עמוק, עמוק בתוכך שהילד שלך, כבר לא יחזור לצחוק שוב. שהילד שלך, כבר לא יבכה יותר. שהילד שלך, לא יגדל אל מול עינייך. שאתה לעולם לא תזכה לראות אותו פוגש בחורה ומתאהב. שאתה לעולם לא תזכה לראות אותו שוב לעולם."
היא עוצרת, כדי לתת לקהל להגיב, אבל הקהל שותק. הוא מקשיב לכל מילה שהיא מוציאה מפיה ומחכה לרגע שהיא תשוב לדבר שוב. "כמה שזה קשה להודות בזה, הילד שלי כבר לא יחזור יותר. הילד שלי מת. הלך. אני כבר לא אוכל לחבק אותו יותר... והכל בגלל הסרטן!" היא מתפרצת ואני יכול כמעט להרגיש איך היא מנסה לעצור את הדמעות. אני יכול כמעט לשמוע אותה ממלמלת לעצמה בראשה לא לבכות, להמשיך לדבר בקול רם, להמשיך לדבר בכלל. "הסרטן, הוא הרוע המושלם. הוא גוש שמן וקטן שצריך לחסלו," היא מושכת באפה וזוקפת את גבה. אני נועץ בה את עיניי ואני מחפש רגשות מעבר לעינייה, אני מחפש משהו חיי, משהו נושם, הבטחה למשהו יותר טוב. אבל אני לא מוצא כלום. עינייה הן עיניים של אישה מתה; חסרות הבעה ורגש. "כשיש סרטן, אתה חייב להילחם בו," היא נוהמת ומבטה הופך לרציני.
"אתה לא יכול להיות הגיוני עם הסרטן, אתה לא יכול סתם לקוות שהוא ילך. הסרטן לא משחק על פי הכללים, אז גם אתה לא צריך. כשאתה נלחם נגד הסרטן, אתה חייב להיות מוכן לתת הכל במלחמה, כי הסרטן יקח הכל," היא נאנחת ואני מבחין בדמעה מלוחה הזולגת מזווית עינייה. אני כל כך גאה בה, שגם לי כבר מתחשק לבכות. "הוא לא ירחם עלייך לרגע. לא משנה מה, לא משנה מתי. הסרטן ילחם, הוא יעשה הכל כדי להשמיד את הגוף שלך, וכך גם להרוס את כל קרובייך. אבל אסור לנו להיכנע לסרטן! אסור לנו לתת לעוד אנשים למות! אסור לנו להפסיד במלחמה כנגד הסרטן, הסרטן יכול לנצח אותנו בכל כך הרבה קרבות... אבל בלי שמץ של ספק," היא חורקת את שינייה. "אנחנו... אנחנו ננצח במלחמה!!" היא צועקת, אבל זה נשמע יותר כמו זעקה. כשהקהל מבין שהיא הפסיקה לנאום, הוא פותח במחיאות כפיים סוערות. אנשים מתלחשים בשקט אחד עם השני.
"תודה..." עמליה עוצרת את מחיאות הכפיים בקול נבוך. "יש למישהו בקהל שאלות או הערות?"
לחשוש מהיר עובר בקהל ואני מבחין ביד גברית, שרירית, ומעט שעירה מורמת ומבצבצת מעל כל הראשים האחרים.
"לי יש משהו להגיד." אומר האיש בקול מחוספס.
עמליה צועדת צעד אחד קדימה על הבמה ומצמצמת את עינייה כדי לראות את האיש בין כל הפרצופים. "אוקיי. בבקשה."
האיש מכחכח בגרונו. "אובחנתי כנשיא סרטן לפני כ- 7 שנים, ושרדתי אותו. ובכל זאת, אני יודע שאת..." הוא מרים את קולו ומגרד בגרונו באי נוחות. "את לא תסכימי אם מה שאני הולך להגיד. אבל אילו יכולתי לבחור דרך למות בה, הייתי רוצה לבחור למות כנשיא סרטן."
ההכרזה שלו גורמת להתרעמות וללחשושים קולניים בקהל. כמה מהם אפילו מקללים אותו בזעם.
עמליה מכווצת את גבותיה, כתפייה רוטטות מזעם והיא מתקרבת אל המיקרופון. "אני לא יודעת מה הייתה שווה כל ההרצאה שלי..." היא נאנחת. "אם הולך לצאת מהקהל הזה מישהו, שעדיין בטוח באמת ובתמים שהסרטן זוהי דרך טובה למות בה." היא אומרת וקולה נשבר.
אני יודע כמה קשה לה לדבר על זה. גם לי קשה לדבר על זה. ובכל זאת, יש בי כל כך הרבה כעס אל האדם הזה, שמעז להגיד שהסרטן זוהי דרך טובה למות.
מה טוב בה? ההקאות? הדם? הכאב? מה כל כך טוב בה, חתיכת בן אדם מפוחלץ שכמותך?
"זאת חוצפה מצדך להגיד דבר כזה לאם שאיבדה את הבן שלה בגלל הסרטן," זורק מישהו מהקהל.
לחשושים מסכימים נשמעים שוב פעם בקהל.
אני רוצה לקבור את עצמי איפשהו. זאת הייתה טעות לבוא לכאן. זאת הייתה טעות להעלות את הנושא שוב.
אני מסתכל על עמליה, עומדת לה על הבמה במבט ריק ובברכיים רועדות ובוהה בכל הוויכוח הסובב סביב השאלה: האם-כדי-למות-כנשיא-סרטן. אני לא מבין איך גררתי אותה לכאן.
"ברשות עמליה נהונה," קורא האיש, קם על רגליו, ומעיף מעליו שני האנשים שמתווכחים איתו. "הייתי רוצה לצוטט דמות שאני מאוד אוהב. האם זה בסדר מצדך?" הוא שואל בקול מלא ביטחון.
עמליה מהנהנת בשפתיים חשוקות ובחוסר סבלנות.
"רוב האנשים רוצים למות בשינתם, אני משער." קמטים נחרשים במצחו כשהוא מנסה להיזכר בהמשך. הוא לא טורח אפילו להסתכל על כל האנשים בקהל שנחרדים מעזות מצחו. "אף-פעם לא לדעת שזה קורה, כמו זירת פשע - הפתעה, אתה מת... אני מעדיף לדעת מראש שאני עומד למות. למעשה, הייתי רוצה להיות מאובחן עם סרטן, כדי שיהיה לי מעט זמן להכין את עצמי. לחזור אל יער הגשם פעם אחת נוספת, לקרוא שוב את "מובי דיק". אולי להירשם לתחרות שח-מט בינלאומית. לפחות שיהיה לי מספיק זמן לומר "להתראות" לאנשים שאני אוהב." הוא מחייך בניצחון. "והציטוט הזה הוא מתוך הסדרה "זירת הפשע" מפי הדמות האהובה ג'ים גרישם."
הוא מפסיק לדבר ומתיישב על מושבו בשילוב רגליים, נותן לכולנו זמן לעקל את פניני החוכמה שלו.
עמליה נושמת על המיקרופון ככה שכל האולם שומע אותה. היא חסרת מילים. אבודה.
מבולבלת.
ואז, אני כבר לא מסוגל להשתלט על עצמי יותר. אני לא יודע בדיוק מה אני עושה, אני פועל על פי מה שהלב שלי אומר לי לעשות. אני לא יודע איך המילים נפלטו לי מהפה. אני לא יודע איך אזרתי את האומץ.
"גבר." אני קורא אל האיש ומבין שהוא נמצא ממש כמה שורות לידי. אני קם על רגליי ומבטי מתנגש עם מבטה התוהה של עמליה. מין מבט מזהיר כזה של: אל-תחולל-מהומות.
כמה אנשים בשורות מתחתיי מפנים את ראשם לאחור, לכיווני. בין האנשים נמצא גם האיש.
"תראה..." אני מכחכח בגרוני. אני לא יודע מה להגיד. אני לא יודע למה קראתי לו בכלל. המילים פורצות מגרוני ומחברות משפטים. "אני בעלה של עמליה נהונה, המרצה." אני אומר. אני מסתכל לו בעיניים. "אני לא הולך להתפלסף לך ולהביא לך כל מיני ציטוטים, זאת ממש לא הכוונה שלי. אני רק רוצה שתדע, שאני לא מאחל לא לך, ולא לשונאים שלי, לבקר במחלקת הכימותרפיה. אני מקווה שבכל חייך, לא תצטרך לנצור בזיכרונך את אותן התמונות האלו." אני עוצם את עיניי ומדחיק אותן. את התמונות האיומות האלו. "תמונות איומות של אנשים מקיאים. של קרחות. של דם. של מחטים. של ילדים קטנים שבמקום לקוות לבובה חדשה, הם נאלצים לקוות לעבור את היום..." אני נאנח. גוש גדול ומכוער תקוע בגרוני ואני לא מסוגל להוציא אותו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-1 חודשים ואווו ! ליילק
זה היה מדהים, כל כך מרגש, כמעט התחלתי לבכות..
טוב שכשקוראים סיפור לא צריך לדבר, כי אחרת באמת הייתי בוכה.
זה היה נפלא !
כל כך מרגש, כל כך אמיתי ועצוב.. ומפחיד..
אני בטוחה שאת תהיי סופרת דגולה ביום מן הימים (=
אני רועדת מול המחשב, באמת..
תמישי ככה !
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-1 חודשים תודה רבה לך (: ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים כל הכבוד! מלכת הספרים
דניאל,ריגשת אותי.עמדו לי דמעות בעיניים כשקראתי את הסיפור.
סיפור יפה,מרגש שנותן תקווה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-1 חודשים תודה מאמי (: ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
