פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 15 שנים ו-1 חודשים שישי בבוקר גולדברג שאול בן ציון

  

  שאול בן ציון

  
  שישי בבוקר גולדברג
  
  
  
  "בְּקֻלְמוּס שֶל אֶלְגָּבִיש
  שַרְתִּי שִירַת אַהֲבַתִי
  אַךְ אַתְּ לֹא הָיִיתְ
  אִיתִּי..."
  (גולדברג אברהם)
  
  
  
  
  
  
  שישי בבוקר. הרחובות לא התעוררו עדיין לחיים. בצמתים פולטים כלי-הרכב המעטים עשן לבן ממנועים קרים, כמבקשים להסיר מעליהם את קורי השינה האחרונים. הרמזורים כמפלצות תלת-עיניות, עוצמים ופוקחים עין תורנית, כאילו קורצים ליום החדש שזה עתה התעורר. עוד שעה ימלאו הרחובות המון אדם, כעת ריקים הם ושקטים. אחרי מספר ימים גשומים האירה הבוקר נתניה את פניה אלי. מקלט הרדיו באוטובוס, שמחובר היה לנגן-השירים, השמיע את השיר 'יד ענוגה' בביצועו של הזמר היווני יורגו דאלארס. חלפתי כבר על פני שני רחובות ואף לא נוסע אחד. בקצה רחוב דיזנגוף, חיכה לי הנוסע הראשון. התקרבתי לתחנה באיטיות, נסמך לשפת המדרכה, עד כמה שאפשרו לי זאת המכוניות החונות. האיש קם מעל גדר האבנים עליה נשען והתקרב לדלת- האוטובוס. איש גדל-מימדים היה, גבוה מאוד ועמידתו כפופה משהו, שיערו לא היה מסורק, דליל ופרוע. לבוש היה מכנסי טרנינג עבים בצבע כחול. הוא טיפס בכבדות במדרגות האוטובוס. נדמה היה לי כי ריח לא נעים נודף ממנו. אולי בגלל שלבושו היה מלוכלך. כל-כך מרושל ולא נקי היה עד שחשתי לא נוח כשהתיישב בכיסא הראשון מימין.
  "בוקר טוב לך, נהג", אמר, כמעט בלחש, בוהֵה לכיוון נסיעתי. השבתי לו על ברכתו בנעימות, והייתי מביט בו דרך המראה המרכזית אשר בקדמת האוטובוס. עיניו היו כחולות כים. יכולתי לחוש את המיית הגלים בעומק עיניו בשקט של הבוקר. מחטט היה בכיס מכנסיו עד שדלה מתוכו דבר מה, והנה הוא מציג לי תעודת עיוור, תעודה שמקנה לו נסיעה ללא תשלום בתחבורה הציבורית בעיר. עיניים כה יפות היו עיניו אך כבדות ועייפות היו. ישיבתו הייתה כפופה ורגליו שלוחות היו ומתוחות קדימה. הוא נעל לרגליו נעלי ספורט לבנות, גבוהות ולא שרוכות. חפות גרביים היו רגליו ונפוחות מאוד.
  נגן השירים השמיע את השיר 'הכניסני תחת כנפך' בביצועו של הזמר יואב יצחק, ביצוע אותו אהבתי כי היה בו כדי להרטיט את נימי הנפש. הנסיעה המשיכה ברוגע. בכל פעם שעצרתי היה האיש אוסף את רגליו המתוחות ומצמידן אל כסאו. נוסעים עלו וירדו, אווירת יום השישי הורגשה בריבוי צוותי- הניקיון, שעמלו בניקיון הרחובות. קרני השמש מחייכות היו לקראת בואה של שבת המלכה. 'הכניסיני' מתנגן היה עדיין ברקע. אוזנַי קלטו צליל קול מופלא לוחש את מילות השיר. הנמכתי את מקלט הרדיו ונתתי לאוזנַי להוביל את עינַי במראה המרכזית, עד שננעל מבטי ועיני נפלו עליו. אכן היו אלה שפתיו שמלטפות היו את המילים שיצאו מפיו חרש לחלל האוטובוס. מָאזין הייתי לו נפעם. מה יפה קולו של האיש וכמה עצב נִסַּךְ על פניו בזמרו את מילות השיר. מַבִּיט הייתי בו ודמותו של הגיבן מנוטר-דם באה ועלתה למולי, 'קווזימודו'-המצלצל בפעמונים בקתדראלה בפריז. קול פעמונים היה קולו.
  "שיר אהבה עצוב שאין דומה לו!", כך אמר, כשהסתיים להתנגן השיר. אלי פנה או שמא לעצמו דִבֵּר, תמהתי. מפאת הספק, תוך שאני מנמיך עוד את מקלט הרדיו, אמרתי:"זה הדרך בה בחר ביאליק להביע את צערו על אובדן האהבה בעולם". שלא כמו במשפט הראשון שהפטיר, הפעם הפנה אלי את ראשו ושאל בקול שקט:"זה מהרדיו או מדיסק?",וכשהשבתי לו, המשיך ושאל:"יש לך השיר בביצועה של ריטה?" ואני לבושתי אמרתי שאיני מכיר את השיר בביצועה. "היא הביאה את השיר לרמה של שיר-נשמה. כדאי לך לשמוע את השיר בביצועה!", אמר וחיוך עצוב ירד על פניו. כבר היינו סמוך לתחנה האחרונה כשפניתי אליו ושאלתי אם ייסע איתי גם ביום השישי בשבוע הבא. הבטחתי לו כי אוריד את השיר בביצועה של ריטה מהמרשתת לנגן-השירים ואשמיע לו אותו אז. עצרתי סמוך למדרכה לבקשתו. הוא ירד מן האוטובוס מברך אותי בברכת שבת שלום. הייתי מביט בו בהילוכו המסורבל והמהוסס. לא רק את 'קווזימודו' הוא הזכיר לי, התלבטתי בין 'אדיפוס מלך תביי' שבהתקף של טירוף וצער מנקר לעצמו את שתי עיניו, כדי למצוא מקלט בעולם העיוורון, לבין דמותו של ה'קיקלופ' שתום העין, פוליפמוס, יצור עצום בגודלו מסיפור מסעותיו של אודיסיאוס, במיתולוגיה היוונית.
  חודש מרץ אופייני בתהפוכות מזג האוויר, האיטלקים נוהגים להגיד עליו "מָרְצ'וֹ פָּרְצ'וֹ", מרץ המשוגע. שבוע חלף, יום השישי הגיע והוא גשום וסוער. גמעתי את רחוב דיזנגוף והייתי מסתכל לִמרחוק לראות אם הוא מחכה בתחנה. הנגן היה מכוון על השיר 'הכניסיני' בביצועה של ריטה. הוא לא עמד בתחנה ואף לא נשען על גדר האבן הסמוכה אצל התחנה, כמו לפני שבוע. נחרדתי שמא נעלם לי. כל השבוע הרהרתי בו באיש העיוור, 'הזרוק' בעל-עיני התכלת, נפוח-הרגליים, שהמילים:"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת", יצאו מפיו בעצב וּכמיהה.
  כבר עמדתי לַחֲלוֹףְ על פני התחנה, עיני משוטטות היו ימינה וּשמאלה, מחפש הייתי אותו והנה נגלה לי כשהוא עומד אחרי משאית חונה. מסתתר היה מפני זעפה של הרוח, וַאֲנִי עצרתי ממש לידו. היום הוא היה גבוה יותר. שערו פרוע ומדובלל מטיפות של גשם שירדו עליו, דבר שהבליט עוד יותר את דלילות שיערו. הוא עלה והתיישב בכיסא הראשון מימיני, אותו הקפדתי לשמור פנוי בַּעֲבוּרוֹ.
  "בוקר טוב", אמרתי, והוא השיב בקולו השקט והרגוע:"בוקר טוב לךָ, נהג". מחפש היה בכיסו אחר תעודת העיוור. אותם מכנסיים היו לגופו, רק מלוכלכים יותר, ובידו אחז מכשיר רדיו-טייפ. הוא פשט את רגליו קדימה, ישב כפוף משעין את סנטרו על חזהו. שותק היה והילת עצבות סביבו. "רוצה לשמוע את השיר שאתה אוהב?", שאלתי, מפנה הייתי ראשי אליו לראות את תגובתו שלא דרך המראה. הוא הזדקף והרים קמעה את ראשו מעל חזהו, גלגלי השיניים במוחו ננערו פתע, כך דימיתי לי, כשראיתי איך נפקחו עיני-התכלת וחיוך רחב כיסה את פניו כשאמר:"אהה, אתה הוא הנהג מלפני שבוע?" הנהנתי בראשי לחיוב עד שנזכרתי שהוא עיוור ואמרתי :"כן, אני הוא. הבטחתי לךָ את ריטה."
  שוב פשט הוא את רגליו קדימה ונדמה היה שהוא מַכִין את אוזניו וגופו להאזנה לשיר. כבר בהישמע הצלילים הראשונים עלה חיוך יפה על שפתותיו ותכול עיניו הציף את כל פניו כגלי הים בבואם אל החוף. המילים: "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי/ קַן-תְפִלּוֹתַי הַנִידָחוֹת" יצאו מפיו ענוגות, ראשו הוסט שמאלה כמעט נשען על כתפו. אף שהיה מרוכז כולו בשיר וניכר היה בו שהוא נושם כל מילה, אוסף היה את רגליו ומצמידן לכיסאו בכל תחנה בה עצרתי, כדי שלא יהא מפריע. הרוגע על פניו פינה את מקומו להבעת סקרנות כששאל אותי לשמי. כשהציג את עצמו בשמו הוסיף:"אין לי קשר ללאה גולדברג". מחייך היה והמשיך כמעט בלחש:"הקשר היחיד שיכול להיות בינינו אולי, הוא בעיסוק המשותף, גַם אֲנִי שוֹלֵחַ יָדִי בִּכְתִיבַת שִירִים". "שירים שמוצאים את מקומם במגירה", אמרתי, כשעמדתי על כוונתו להתחפר בשתיקה חיישנית של כותבי-שירה . הוא הפנה ראשו לכיווני ואמר:"לא, לפני כעשרים שנה הוצאתי ספר שירים פרי עֵטִי", עיניו נעצמו לרגע כאילו היה מתאמץ להיזכר במשהו ואז המשיך:"קולמוס של אלגביש", זה שם ספר שירַי. נרעשתי לְשֵמַע הַדְּבָרִים. במיוחד השפיע עלי שמו של הספר. שלפתי מתיקי עט ורשמתי את שם הספר, ועוד פניתי אליו ושאלתי:"גולדברג מה?" והוא אמר:"אברהם".
  כדי לעודד אותו להמשיך ולספר לי עוד על עצמו סיפרתי לו שגם אני כותב שירה ושגם לי ספר שירים שכבר שנים נמכר בחנויות. שאלתי אם יוכל להמציא לי עותק מספרו. "אין לי אפילו עותק אחד ממנו", הפתיע אותי והמשיך,"גם היום אני כותב. שירה וסיפורים קצרים". "איך זה שאין לך אפילו עותק אחד מספר השירים שלך?", שאלתי משתומם. "החיים גלגלו אותי כל-כך עד שבאמת לא נישאר לי דבר", אמר והבעת פניו לא השתנתה כלל. "לפני שנתיים באתי בשערי 'תגא ספרים', שמנהלה, יואל דוידוב, הוציא את ספרי יחד עם אחי. אבל גם אצלו לא נמצא עותק מספרי. האיורים בספר שהותאמו לשירים, בכישרון רב, ע"י המאייר אריה גלוך, נתנו נופך מיוחד לכל שיר, ואותם אהבתי מאוד. "כאן היה הזמן לשאול אותו את שרציתי כבר בפגישה הראשונה ולא העזתי לשאול. "היכן אתה מתגורר אברהם?", כבר היינו בתחנה האחרונה, "לאן אתה ממשיך לנסוע?" "אני צריך לרציף מספר 5 לקחת אוטובוס לרכבת", אמר והמשיך,"אני גר בהוסטל ברחוב דיזנגוף אבל הורי הורישו לי, לאחר מותם, את ביתם ברמת-גן". "ולאן אתה נוסע עם הרכבת?" שאלתי מתוך סקרנות . "אני נוסע לשוק הפשפשים ביפו. אני אספן של מכשירי-רדיו ישנים. יש לי אוסף גדול של מקלטי-רדיו בבית הורי". על פניו באה הבעת סיפוק כשהמשיך:"מקלט הרדיו הוא החבר הכי קרוב שלי. כל הלילה אֲנִי שוֹכֵב בַּמִּיטָּה וּמַאֲזִין לוֹ. אֲנִי לוֹ אֹזֶן וְהוּא לִי רֵעַ".
  כבר באותו ערב נכנסתי לאתר 'בית הספרים הלאומי', במרשתת, לוודא אם אכן מצוי הספר ברשומות. ואכן כך הופיע הספר: קולמוס של אלגביש. שירים. 26 עמ'. ת"א. תג"א, תשמ"א. 1981. איורים: אריה גלוך. צוין שם גם כי ישנם שלושה עותקים מהספר. אחד מהם ניתן להשאלה.
  כְּשֶפְּרָטֵי-הַסֵּפֶר הַמְּלֵאִים בְיָדִי, כפי שדליתי אותם מהמרשתת, נכנסתי לאתר המפורסם, "חנות הספרים של איתמר לוי", הקלדתי אותם שם וביקשתי את עזרתו של איתמר באיתור הספר. למחרת בבוקר כבר השיב לי איתמר לוי שהספר אינו מוכר לו וכי יחפש אותו בַּעֲבוּרִי. אף שמכיר אני אותו ויודע שנאמן הוא לאמירותיו, החלטתי לנסוע לחנות הספרים תגא, לנסות את מזלי, אולי בחלוף שנתיים נמצא כבר עותק מספרו של האיש, שעכשיו כבר זיהיתי אותו יותר עם 'קווזימודו'. את פני קבלה בכניסה העוזרת הוותיקה של יואל. שאלתי אותה על הספר, וכשבאתי לציין את שם המחבר היסתה אותי בידה שהושטה קדימה, כיווצה את גבותיה במאמץ להיזכר, ואז הכתה באצבע צְרֵדָה ואמרה:"גולדברג אברהם! הוא היה כאן לפני כִּשנתיים וחיפש יחד עם אחיו את ספר שיריו. לדאבוננו לא נמצא עותק ממנו. לפני כשנה היה כאן אחיו, שסיפר כי אברהם סובל ממחלה קשה וימיו, לפי דברי רופאיו, קצרים". "תנו לאלוהים את אשר לאלוהים ולקיסר את אשר לקיסר", אמרתי והמשכתי,"ביום השישי האחרון פגשתי את אברהם גולדברג. הוא חי בנתניה ואני כאן כדי לחפש בַּעֲבוּרוֹ עותק מִסִּפְרוֹ". יואל התפנה בינתיים משיחת הטלפון הממושכת, שאותה היה מנהל מרגע כניסתי. "סליחה, במה אוכל לעזור לךָ?" שאל וקם מכיסאו שבפינת החדר. כששמע את שאֲנִי מבקש חזר על דבריה של העוזרת, וַאֲנִי חזרתי ואמרתי שטעות בידם. יואל הבטיח שיחפש במשנה מרץ את הספר עבור המחבר, ואף נתן לי את מספר הטלפון במשרדו כדי שאהיה עמו בקשר.
  משם יצאתי לרחוב אלנבי, רחוב חנויות הספרים מיד שנייה. האמנתי, בכל ליבי, כי אם אֶכְתֹּת רַגְלַי בִּרחובות העיר, אמצא בסופו של יום, את הספר יושב לו בטח על אחד ממדפי הספרים באחת מאותן חנויות.
  עברתי מחנות ספרים אחת לאחרת. משך שעות חיפשתי. כבר החל להחשיך וראיתי בעלי חנויות שהחלו סוגרים עסקיהם ולא מצאתי את הספר. שללי, עד לשעת ערב מוקדמת זו, היה הספר: "אל הציפור- 100 שנה לאל הציפור 1891-1991", שיצא בהקדשה של שלמה להט, ראש עיריית תל-אביב-יפו, לרגל חנוכת בית ביאליק המחודש. כעת יש בידי עותק מס. 344 מתוך 500 עותקים ממוספרים. הייתי כבר בדרכי חזרה לכיוון התחנה המרכזית, בקו 5, כשלפתע נפלו עיני על חנות ספרים מיד שנייה שהייתה עדיין פתוחה. ירדתי מיד מהאוטובוס ושמתי פעמי אליה. החנות הקטנה, בעלת השם המאוד מיוחד,"כפתור ופרח" בהנהלת פלורנס, הֵפִיחָה בִּי הִתְרַגְּשוּת מְחֻדֶּשֶת. ליד שולחן קטן ישבה לה אשה נאה, שופעת אברים ומושכת. משקפי ראייה לעיניה והיא קוראה בספר. כאשר פתחתי את הדלת נשמע קול צלצול פעמון והיא ננערה וקמה לקראתי, מביטה בשעון שעל פרק ידה, חיוך מתנצל על שפתיה:"מצטערת, אבל כבר סגור. שקועה הייתי בִּקריאה ולא שמתי לב שהשעה כבר אחרי שבע", אמרה בנועם לשון וַאֲנִי ביקשתי רק לשאול:"אני מחפש ספר שירים מסוים וכבר כִּתָּתִי רַגְלַי בִּרחובות הָעיר מהצהריים. אולי שמעת עליו?" רציתי לראות אם תעמוד בסירובה. היא חזרה אל כסאה, מעברו האחר של השולחן, הרימה ראשה אלי ושאלה:"מהו שם הספר?", ידיה היו מארגנות את השולחן, "קולמוס של אלגביש, של אברהם...", ידיה כאילו שותקו על מקומן והיא החלה מתרוממת מעל הכיסא עליו הייתה יושבת ושפתיה מלמלו חרש:"גולדברג אברהם". בדרך הביתה נעשתה לי מעין קפיצת-דרך מרוב אושר על שהספר נמצא. אמנם, הספר עדיין לא בידי, אך יכול אני לומר לו לאברהם, אם אחפוץ בכך, כדבריה, "שהספר בידיים אמונות." אל לי להגיד לו היכן, יען כי רק ביום ראשון בשבוע הבא, כך הבטיחה לי, תביא את הספר שנמצא בביתה, ואקבל אותו לידַי רק אחרי שאשמע את הסיפור אודותיו. ואכן כך יהי.
  אברהם גולדברג עמד בתחנה, ראיתיו מרחוק עוד בהיותי בקצהו האחר של רחוב דיזנגוף. התקרבתי ובאתי סמוך אליו. שמחתי לראות שהוא מסודר ובגדיו נקיים. "בוקר טוב לך אברהם", אמרתי כשטיפס בכבדות במדרגות. שרוכי נעליו פרומים היו כדרכו תמיד, כך שיכולתי לראות שהיום גרביים לו על רגליו, שלא כמנהגו. בעיניו הכחולות ניבט אי-רוגע לא ברור, אך פניו זוהרות היו. הוא התיישב והחל מחטט בכיסו. "אברהם, בוקר טוב לךָ. אין צורך להציג לי את התעודה. אנחנו כבר מַכִּירִים."
  סומק עלה על לחייו כשאמר מחייך:"אני מצטער שאול, דעתי מפוזרת עלי היום. בוקר טוב לךָ. אני נוסע היום לבקר את החברה שלי." כך אמר וַאֲנִי שרציתי כל-כך להפתיעו ולספר לו כי מצאתי עותק מספר שיריו, נמצאתי מופתע ודחיתי דברי כדי להתייחס לחדשה אליה התוודעתי כעת אגב אורחא.
  "היא גרה כאן בנתניה?", שאלתי.
  "לא, ליד חדרה", ענה לי ולא הוסיף. חשבתי לעצמי שאם נוכח כי מגלה אני התעניינות ייטול הוא את הרסן לידיו ויספר לי את שרוצה הוא לספר עד תום, ולא היה כן.
  "היכן ליד חדרה?", הקשיתי עליו.
  "בשער מנשה", אמר קצרות.
  ידעתי מה אומר המקום אך היתממתי.
  "מה זה קיבוץ או מושב?", לקחתי אותו עד לקצה לראות עד כמה הוא כן אתי. "זה בית חולים לתשושי-נפש", אמר בלי ליפות, במינוח גרונטולוגי. כמה אהבתי אותו באותו הרגע. אוסף את רגליו בכל תחנה ומחזירן, פשוטות קדימה, עם תחילת הנסיעה אחרי התחנה. "מה שמה בישראל?", התעניינתי והמשכתי,"היא בוודאי גם כותבת".
  האמירה האחרונה הפיחה בו רוח והוא הזדקף קמעה ואמר:"שמה חיה והיא אכן כותבת. היא כותבת סיפורים קצרים בעיקר, אבל מדי פעם מתפלק לה גם שיר." "יש לך סיפור או שיר מפרי עטה? אולי תביא לי בהזדמנות לקרוא?", "אי-אפשר כי היא כותבת מפוזר", הוא השיב וניסה להסביר, "היא יכולה להתחיל לכתוב סיפור על הקשר בינינו, או על התרחשות שהייתה לשנינו, כשהיינו ביחד, ואז היא עוברת לתאר פנטזיה מינית שמתרחשת בחדר הטיפולים בין האחות לרופא המחלקה. מהרהורי נפשה ומוחה הקודח. כל מה שהיא כותבת, יפה היא כותבת."
  כאן היה הרגע המתאים לספר לו על מציאת ספר שיריו. "מצאתי עותק של ספר השירים שלךָ", יריתי לעברו והפניתי מבטי אליו. חיוך רחב עלה על פניו,"ידעתי שאתה מסוגל, בגלל הרקע שלך כמנהל ספריה במשך שנים רבות והיכרותך עם חנויות ספרים ומו"לים, אבל לא האמנתי שתעשה זאת כל-כך מהר", חשתי את התפעלותו וחיכיתי לשאלה הבאה, שאכן לא בוששה לבוא. "הספר כאן אצלך?", עיניו הכחולות בהקו כעת, ואף שלא היה חם הבחנתי באגלי זיעה על מצחו.
  "לא, הספר לא אצלי. בשבוע הבא אביא לך אותו יחד עם עותק של ספר השירים שלי.", "איפה מצאת לי אותו?", שאל בסקרנות מובנת.
  "בחנות ספרים מיד שנייה, ברחוב אלנבי בתל-אביב", וכדי להסוות לחלוטין את המקור, כפי שבקשה ממני פלורנס, אמרתי:"הגעתי לחנות מאוחר, אחרי שעת הסגירה. המוכר יודע שיש לו הספר בחנות אך לא היה זמן לחפשו. הוא הבטיח למוצאו ולשמור לי אותו. ביום ראשון אחה"צ יהיה הספר בידי, אם תרצה אעבור דרך ההוסטל בו אתה מתגורר." כבר הגעתי לתחנה האחרונה. לאחר שכל הנוסעים ירדו שאלתי את אברהם אם הוא נוסע לחדרה באוטובוס או ברכבת. "אסע באוטובוס עד לצומת כרכור, ומשם זה כבר קרוב לבית החולים. אני גם צריך לקנות לחיה סיגריות.", "גם אתה מעשן?", שאלתי וציפיתי למענה שלילי, כיוון שאף לא פעם נדף ממנו ריח של סיגריות. "לפעמים אני לוקח סיגריה אבל חיה מעשנת יותר מדי!", אמר בעצב.
  הורדתי את אברהם ברציף בתוך התחנה המרכזית. "תרשום את מספר הנייד שלי ותתקשר אלי ביום ראשון אולי ארצה שתבוא להביא לי את הספר. אני גם צריך עזרה להתקין לי משהו בחדר", אמר לפני שעזבתי אותו. שמחתי לרשום את מספר הטלפון הנייד שלו. האמון שהוא נתן בי קרב אותי אליו עוד יותר. לפתע הוציא מתוך חולצתו דיסק והושיטו אלי. "קח את הדיסק ותשמע אותו בבית. לראשונה שמעתי אותו ברדיו ומאז איני מרפה ממנו לרגע."
  לקחתי את הדיסק שנשא את השם:"התיקון הכללי". אברהם היה עומד עדיין לידי כשאמר:"עשרה מזמורי תהילים מפיו של הפייטן ארז יחיאל.", "אבל אברהם קניתָּ את הדיסק בשבילךָ, אֲנִי יכול לקנות בעצמי. דַי בהמלצתך, הֲרֵי יודע אני מה אנין טעם אתה.", "קניתי אותו לךָ, שלי נמצא בחדרי. הוא ישנה את חייךָ", כך אמר ונפרדנו בברכת שבת שלום. מאוחר יותר עוד ראיתי את אברהם יושב וממתין ברציף לאוטובוס שיסיעו לתחנת הרכבת. יושב היה ומעשן סיגריה. חלפתי סמוך לידו ושמעתי אותו לוחש:"לְכוּ נְרַנְּנָה לַאֲדֹנָי, נָרִיעָה לְצוּר יִשְעֵנוּ: נְקַדְּמָה פָּנָיו בְּתודָה, בִּזְמִירוֹת נָרִיעַ לוֹ". יום ראשון אחה"צ באתי בִּשערי חנותה של פלורנס, "כפתור ופרח". נראה היה כי מצפה היא לבואי. ראיתי שהיא מזהה אותי עוד לפני שחציתי את הרחוב מול חנותה. כשחציתי את הרחוב קמה מכיסאה, באה ונעמדה אצל הדלת להקביל את פני. שלט 'פתוח' התנוסס על הדלת בצבע אדום. אישה יפה הייתה פלורנס. העדיים שענדה על צווארה ועל פרק ידה הימני, היו מיוחדים, מעשה אומנות מלאכת יד, שהזכירו לי מיד את עדיי רקדניות הפלמנקו הצועניות. מיד לאחר שנכנסתי לחנות סובבה פלורנס את השלט שהיה על הדלת ונעלה אותה:"איני רוצה שיפריעו לנו. מאז שיצאת מכאן ביום חמישי בערב אין לי רגע של מנוחה. הצטערתי שלא לקחתי ממך את מספר הטלפון הנייד. אילו היה לי אותו הייתי מבקשת אותך לבוא אל ביתי ביום השבת כי הסקרנות קשה עלי ויש בי תחושה של דחיפות."
  היא התיישבה בצדו האחד של השולחן. הכסא האחר בחנות היה בין המדפים. צעדתי פנימה והצבתי אותו למולה, מעברו האחר של השולחן, כשגבי מופנה אל הרחוב. "שלשום פגשתי את אברהם והוא היה נרגש מאוד לשמוע כי נמצא עותק מספר-שיריו. אם נסיים כאן מוקדם אוכל לעבור דרכו ולתת לו הספר עוד היום. יש בידי מספר הנייד שלו". אמרתי, מתייחס הייתי לדבריה בעניין הדחיפות. היא הוציאה מעטפה חומה, דקת-בשר מתיקה, הניחה אותה על השולחן לצידה ואמרה:"הנה זה הספר!" כף ידה הייתה מתרפקת עליה, כשהמשיכה ושאלה:"תרצה לשתות משקה חם או קר?", הנדתי בראשי ואמרתי שאיני צמא והיא הזדקפה על כסאה וסידרה בשתי ידיה את שמלתה שופעת הבד, שאלמלא נעלי העקב שנעלה, הייתה משתרכת בודאי על הרצפה. הרחקתי קמעה את הכיסא, עליו ישבתי, מעם השולחן ושכלתי את רגלי כאשר פתחה ואמרה: "בקיץ 1982 פגשתי את אברהם גולדברג לראשונה. באתי לתל-אביב לפגוש את חבר נעורי, אסף בן חורין, שהיה אז סטודנט שנה א' להיסטוריה ולמקרא. כשהגעתי לחדרו השכור שמעתי קול צחקוקיה של בחורה. נקשתי על הדלת והתימהון על פניו של אסף, כשפתח את הדלת היה מוחלט. "מה את עושה כאן פלורנס?!", אמר, יוצא היה את החדר וסוגר את הדלת אחריו,"אני מתכונן למבחן יחד עם סטודנטית שלומדת איתי בחוג", סומק עלה על לחייו, "אַתְ בדרך הביתה?", שאל. "אתה לא שמח שבאתי לראותך?", נדהמת הייתי על שאין הוא מחבק אותי או נושק לי כדרכו תמיד. "פלורנס, איני יכול להתפנות אליךְ. מחר יש לי מבחן!", כך אמר, פנה וניכנס לחדרו מותיר אותי בחוץ המומה ובוכייה. עזבתי את המקום נסערת ופגועה עד עמקי נשמתי. עומדת הייתי בתחנת האוטובוס, ראשי הולם בי עד כדי להתפוצץ. עליתי לאוטובוס הראשון שעצר בתחנה וירדתי כששמעתי את הנהג קורא: "גני התערוכה. תחנה אחרונה." נסחפתי עם ההמון לתוך המולת הדוכנים. הרמתי ראשי וראיתי שלט ענק עליו היה כתוב באותיות של קידוש הלבנה:"שבוע הספר העברי: למען הספר לא אחשה. 25% הנחה." עודני בוהה בחלל ובתנועת האנשים, חולפות היו מול עיני, כמו בסרט, תמונות הפגישה עם אסף ועיני מלאו דמע שוב. ברקע נשמעה להקת תיסלם בשירה 'כשאת בוכה את לא יפה'. באתי והתיישבתי תחת עץ, על פיסת הדשא שמתחתיו. ניגבתי את הדמעות מעיני והבטתי סביב במין מבט סורק שכזה לוודא שאין מי ששם לב לדמעותיי, והנה מעבר לשביל, סמוך למקום בו ישבתי, ראיתי ערימת ספרים מונחת על ארגז קרטון, עליו כתוב:"התפוזים התפוזים שווים פי אלף אחוזים מן הזהב..", סמוך לספרים, על אותו ארגז קרטון, מונח היה רדיו טייפ גדול ושחור, שפינותיו מעוטרים בניקל כסוף אך דהוי מרוב ימים. קמתי ממקומי ובאתי אל ערימת הספרים. נסמכתי אליה ואז ראיתי גם אותו. הוא היה גבוה מאוד והזכיר לי במבט ראשון את לון צ'ייני, השחקן בעל אלף הפרצופים, שמגלם את קווזימודו, בגיבן מנוטר-דם עפ"י ספרו של ויקטור הוגו." כאן התרתי את סיכול רגלי והזדקפתי בעודי עוצר אותה לרגע, מתנצל:"מעניין שגם אני חשבתי על הגיבן של ויקטור הוגו מיד במבט הראשון. האם כך הוא נראה לך גם בהמשך?" חיוך עלה על שפתיה כשאמרה:" לא! עיניו היו כבויות. כשראה אותי רוכנת מעל ערימת הספרים הוא ננער ממקום רבצו, נעמד על רגליו, וכשחיוך מבויש על פניו פנה אלי ואמר 'את יכולה לקחת את הספר ליד ולעלעל בו'. עמידתו הייתה כפופה קמעה. כל חיי הוקסמתי מכותבי שירה. הוא עקף את ערימת הספרים, בא ונסמך על ידי כשאמר, כמעט מלאט לאוזני:'לא רבים הם האנשים שאוהבים לקרוא שירה, ועוד פחות מזה אנשים שקונים ספרי שירה'. נדמה היה לי אז, שהדברים נאמרו כאילו מתגונן הוא ומכין עצמו לזה, שכחלוף הצצה בספרו, אניח אותו חזרה על הערימה ואלך כלעומת שבאתי. 'את יכולה לקחת את הספר ולשבת מתחת לעץ שם', אמר בדיוק כשסיימתי לקרוא את השיר הראשון בספר. המון האנשים חלף על פניו והוא לא ניסה אפילו למכור את ספריו כפי שעשו אחרים שם, שהיו פונים אל העוברים והשבים ומפצירים בהם רק לעיין בספר. הוא ישב ליד ערימת הספרים והיה מביט בהם ומחייך כמו אב היושב ליד ילדו הרך ונהנה לשמע הקולות שהיה משמיע, או על חיוכיו הלא רצוניים. מדי פעם היה מעיף לעברי מבט חטוף וניכר היה שהבחין בעיני הרעבות למילים הכתובות. כשניגשתי אליו ושאלתי כמה עולה הספר חשתי בהתרגשות שעברה בו. אני הייתי הראשונה שביקשה לקנות את ספרו. הוא נתן בי את זוג עיניו הכחולות ושאל:'השירים מצאו חן בעיניך?' "הייתי רוצה שספר שירים זה יהיה מונח על מדף הספרים בחדרי", עניתי לו, עוד הוא מכניס קלטת למכשיר הרדיו-טייפ ולוחץ על כפתור הפעל. קולה המתפלל של נחמה הנדל, בשיר הכניסיני תחת כנפך, החל בוקע כשאמר לי:'אהבתךְ את השירים היא שכרי', והוא כולו היה שקוע במילות השיר. 'עיקר ההנאה ביריד הספרים נובעת מהחיכוך עם הספרים והיוצרים ומקניית הספרים', אמרתי ורכנתי על ערימת הספרים:'אם לא אשלם לא אקח, כי לא איהנה!', הדגשתי את דברי והתכוונתי להניח את הספר על הערימה ואז שמעתי אותו אומר:'אם תזכרי מתוך הספר בית אחד מתוך שיר או, שורה אחת או אם תצטטי מתוכו משפט לאהובךְ, הרי אין לי שכר טוב מזה. אינני כאן כדי למכור את שִירַי. שִירַי הם חלק ממני, הם בשר מבשרי', עמדתי שם מולו, מביטה בו נדהמת, כשהמשיך ואמר:'אם אחתום על ספרי ואכתוב עליו הקדשה אקבל שכר על חתימתי', הוא היה מביט בי ומחייך מבין כי התרציתי. שאל לשמי, שלף עט מכיס מכנסיו, ובכמה משיכות קולמוס סיים לכתוב את ההקדשה, חתם והגיש לי את הספר.
  'כמה אני צריכה לשלם לךָ עבור חתימתךָ?' שאלתי מחייכת אליו.
  'עשרה שקלים' פלט כלאחר יד. לאחר שנתתי לו את הכסף עבור הספר הכנסתי אותו לתיק הבד שעל כתפי וחייכתי אליו חיוך גדול. עמדתי ללכת כששאל:'מהו שם משפחתך?' אמרתי לו:'אין הרבה פלורנס. תזכור אותי לפי המקום והאירוע. אני אותך בוודאי אזכור.' פלורנס נשמה לרווחה, קמה ממקום שבתה ואמרה:"עוד לא סיימתי אך צמאתי. מה להביא לך, שאול?" עד שיצאה וחזרה עם שני בקבוקי השתייה בידה עברתי בין שורות המדפים מתבונן הייתי באוסף הספרים שהיו שם למכירה, והספר 'קולמוס של אלגביש' מונח על השולחן בתוך המעטפה החומה. "השעה הייתה כבר מאוחרת ואני החלטתי לחזור לחיפה", המשיכה פלורנס לספר את סיפורה. "ביציאה מגני התערוכה, בתוך המולת האנשים, הבחנתי בו יושב עדיין. פניו שלווים ונאים, כפני ילד היו, אף שלהערכתי היה הוא בשנות השלושים לחייו. כבר עמדתי לַחֲלוֹף על פניו, כשיד הגורל התערבה. נתקלתי ביתד, שהייתה תקועה באדמה ולא הבחנתי בה, והשתטחתי מלוא קומתי ארצה. אנשים שהיו קרובים אלי בעת הנפילה סייעו בידי לקום. עוד אֲנִי בוחנת את ברכַי הכואבות והמדממות שמעתי את קולו כשפנה אלי ואמר:'בואי שבי לידי פלורנס וַאֲנִי אטפל בִּפצעיךְ'. נשארתי לשבת ליד ערימת ספריו והוא הלך לחפש, במשרדי-המארגנים, יוד לחיטוי ותחבושת. כמעט חצות, כשאני מדדה על רגלִי הפצועה יצאנו יחד משם, כשהוא שואל אותי:'אולי נלך לים?' הלכתי איתו והוא תומך בי. על החוף ישבנו והוא היה נוּגֶה, קורא לי בַּספר משיריו. קרני אור ראשונים החלו להפציע כשהעלנו על גופינו הערומים את מלבושינו שהיו פזורים על החול. כשנפרדנו, הוא לבית הוריו ברמת-גן ואני לחיפה שאל אותי אברהם שוב לשם משפחתי ואני השבתי לו צוחקת מלוא פי:'אין הרבה פלורנס'. כעבור חודשיים גיליתי שאני בהריון וידעתי שאני חייבת לבוא אל אברהם ולספר לו מה הוליד המפגש בינינו, והלילה על החוף. באין לי כל מידע פרט לשמו באתי לחנות הספרים תגא בת"א. פגשתי שם את יואל דוידוב, שהיום הוא עמיתי למקצוע, ספרתי לו שאני מחפשת את גולדברג אברהם והוא ידע להפנות אותי לאחיו נחמיה. נחמיה גולדברג, אדם נעים הליכות, קבל את פני באדיבות ושאל לרצוני. סיפרתי לו שאני מחפשת את אברהם אחיו. הוא התעניין לדעת באיזה עניין אני מחפשת את אחיו ונראה היה על פניו שהוא מופתע. סיפרתי לו את המעט שחשבתי שעלי לספר, כדי להצדיק את רצוני לראותו. 'אני מצטער אבל אברהם מאושפז בבי"ח גהה'. המילים שיצאו מפיו של נחמיה הכו בי כפטיש. עזבתי אותו ויצאתי ממשרדו, בבית הדפוס שהיה בבעלותו, כל עוד נפשי בי. פעמיים באתי לביה"ח שם היה אברהם מאושפז. מהרופאים שטיפלו בו נודע לי על מחלת הנפש בה הוא לוקה וכי מצבו הולך ומחמיר. מאז לא חזרתי אליו עוד!" פלורנס קמה מכיסאה ושאלה אותי:"מה מצבו של אברהם היום?", "מתי ראיתְ אותו בפעם האחרונה?", שאלתי ואני עדיין המום מהסיפור כולו. "את הארץ עזבתי כשהייתי בהריון בחודש החמישי. ילדתי את בני בצרפת ורק לפני שש שנים חזרתי. מאז שחזרתי ארצה וקניתי את החנות כאן, אני מדמיינת כל הזמן שהוא נכנס ושואל אם אני רוצה לקנות ספרים ישנים. אני אכיר אותו בוודאי. מה מצבו לא אמרת לי, שאול?", היא התעקשה לדעת. הרהרתי אם לספר לה על מצבו האמיתי ואז החלטתי להציע לה לפגוש אותו בעצמה ולמסור לו בידה את סֵפֶר שִירָיו הָאָבוּד. "לא. אני מעדיפה שאתה תביא לו את ספרו. והיה אם יזכור אותי לפי ההקדשה, אשמח לשמוע זאת מפיך, ורק אז אשקול כיצד לנהוג", כך אמרה וַאֲנִי חשבתי שהיא מוזרה מאוד בהתנהגותה.
  תמהתי על שאין היא סקרנית לראותו.
  היא צעדה חזרה אל השולחן, לקחה מעליו את הספר שהיה במעטפה החומה ומסרה לי אותו כשהיא מציינת:"איני רוצה תשלום עבורו. את שכרי קבלתי לפני עשרים וחמש שנים." כשקמתי ונטלתי את המעטפה מידה היא הוסיפה עוד:"אני מבינה שמצבו קשה. "כשיצאתי את החנות, כבר שלט החושך ברחוב. במכונית פתחתי את המעטפה לראות את הספר. בידיים רועדות דפדפתי בין עליו מביט באיורים שכה חביבים היו על אברהם, ואני חש את ההתרגשות שתעבור עליו כשאמסור לו את הספר. כולי סקרן לדעת אם ייזכר בסיפור שהתרחש סביב העותק המסוים הזה, כשייקח את זכוכית המגדלת לידיו לקרוא את שכתב בהקדשה לספר. התקשרתי למספר הפלאפון שנתן לי ולא היה מענה. כיביתי וניסיתי שוב וגם הפעם לא היה מענה. חזרתי הביתה ובמשך כל השבוע ניסיתי להתקשר עמו. כל מענה לא בא ממנו גם להודעות שהשארתי לו במענה הקולי.
  יום שישי הגיע ואני כולי מייחל לפגישה עם אברהם. מרחוק זיהיתי אותו נשען על גדר האבנים וליבי מתרונן היה בקרבי. הוא עלה בכבדות והתיישב כשהוא אומר:"אני מצטער, שאול, אבל כל השבוע לא הייתי כאן. עברתי ניתוח קטרקט בשתי עיניי, ונחתי כמה ימים בביתו של אחי. יש לך את הספר, נכון?". מסרתי לו שתי מעטפות ואמרתי:"במעטפה האחת, החוּמָה, נמצא ספר שִירֶיךָ ובשנייה, הלבנה, סִפְרִי שלי עם הקדשה לךָ". הוא היה מחייך כשאמר:"חבל שלא הבאתי את זכוכית המגדלת רק כדי לראות את הספר אחרי כל-כך הרבה שנים, האיורים לשירים יפים?". "אהבתי מאוד את השירים, אברהם. האיורים נהדרים בעיני בעיקר על שום התאמתם לתוכן של כל שיר." אמרתי והמשכתי,"אתקשר אליך מחר בערב ואז ארצה לשמוע מה דעתך גם על שירי שלי", ואני סקרן בעיקר לדעת מה תהיה תגובתו הראשונה לאחר שיקרא את ההקדשה שכתב לפלורנס בספר שיריו. אז גם הוספתי,"אולי תרצה שאבוא אליך מחר לקרוא לךָ את השירים.". "תתקשר מחר בערב. אשמח אם תבוא. אני צריך את עזרתך גם כדי להתקין משהו בחדרי", אמר ושאל כמה עלה לי הספר. "אהבתי מאוד להאזין לפייטן ששר את התיקון הכללי. פעם ראשונה שאני נחשף לסוג כזה של ניגון. אנחנו כעת שווים, אתה קנית לי ניגון וַאֲנִי השגתי לךָ אֶת שֶהוּא שֶלְּךָ". אברהם היה מאושר. הייתה זו לי הפעם היחידה לראותו כה שמח. יושב היה וחובק אל חזהו את שתי המעטפות, אוסף את רגליו ומצמידן קרוב אצל כיסאו כל אימת שעצרתי, וחוזר ושולח אותן מתוחות קדימה. הפעם היו רגליו חפות גרביים, מביט הייתי בו במראה המרכזית אשר בקדמת האוטובוס, עיניו היפות, תכולות כים, דומעות היו עכשיו. "שבת שלום שאול", אמר כשירד בתחנה המרכזית, ברכתי אותו גם אני והבטחתי להתקשר אליו במוצאי-השבת כדי לדעת אם לבוא אליו.
  עוד לפני כניסת השבת התקשרתי לפלורנס להגיד לה שמסרתי את הספר לידיו של אברהם והיא שאלה בהתלהבות, כמעט ילדותית, איך הגיב למקרא ההקדשה. נאלצתי לספר לה, מה שלא רציתי לספר לה קודם, כי אברהם כְּבַד רְאִיָּה מאוד ואין הוא יכול לקרוא אלא בעזרת זכוכית מגדלת המצויה בחדרו בהוסטל בו הוא מתגורר בנתניה. בקול רוטט שאלה אם תוכל לבוא לבקרו במוצאי השבת יחד איתי, וַאֲנִי הבטחתי שאתקשר אליה מיד לאחר שאדבר איתו. כשנפרדנו וברכתי אותה בברכת שבת שלום שמעתי כי קולה נחנק. אך בקושי הצליחה לסיים את דבריה אלי.
  כל השבת הייתי במתח לקראת צאתה. כה ייחלתי לשיחת הטלפון עם אברהם עד שחיפשתי דבר מה שיהא בו כדי להסיח את דעתי ויעביר לי את השעות במהירות, או-אז נזכרתי בתיקון הכללי שנתן לי אברהם, ספרון שהיה מצורף לתקליטור, והייתי יושב וקורא בו. כשסיימתי חזרתי וקראתי בו שנית והפעם בכוונה יתרה ואיני מבין מדוע. התקשרתי מספר פעמים ולא היה כל מענה. סבור הייתי שאולי עדיין הוא בהבדלה, ודימיתי אותו בעיני- רוחי מברך את ברכת בורא מיני בשמים ואחריה את בורא מאורי האש ושוב התקשרתי והפעם ענה לי.
  "שבוע טוב אברהם", אמרתי ישר אל תוך הפומית כולי מתרגש.
  "זה לא אברהם. מי אתה?", הקול קול אברהם היה ולא הבנתי מה קורה.
  "זה שאול", גמגמתי נבוך "מי אתה?". "מדבר נחמיה אני אחיו של אברהם. אברהם נפטר אמש בחצות. הלוויה תתקיים מחר בשעה ארבע אחר הצהרים בבית הקברות בחולון."
  הדמעות חנקו את גרוני. שמעתי את טריקת הטלפון מהעבר השני.
  יצאתי את ביתי ובאתי להודיע לפלורנס, כפי שהבטחתי לה לעשות.
  
  הלוויה הייתה שקטה, והעצב בה היה כבד.
  יצאנו, פלורנס ואני, מבית העלמין, עינינו בוכיות עדיין.
  עוד אנחנו באים ונכנסים אל הרכב שאלתי אותה:
  "לא סיפרת לי דבר על הבן אשר לך מאברהם. היכן הוא פלורנס?"
  היא מחתה את הדמעות מעיניה כשהביטה בי ואמרה:
  "אלעד מאושפז בסנטוריום בצרפת מאז היותו בן 16."
  נסענו דְּמוּמִים כל הדרך עד ל"כפתור ופרח."
  ברקע נשמע קולו של ארז יחיאל מזמר את התיקון הכללי.
  
  
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.