אנחנו יושבים במסעדה. לא יוקרתית מדי וגם לא עממית מדי. משהו באמצע כזה. אני אוהב לחשוב שזה מרשים בשביל דייט ראשון, בעיקר אצל בני נוער. אולי זה גם הכרחי, במקום זול יותר יכול להיות שהיו מסתכלים עלינו פחות יפה מאיך שמסתכלים עלינו כאן, אולי אפילו מבקשים מאיתנו לצאת, ואז, כשהיינו בחוץ, היה יוצא איזה ערס בגובה מטר תשעים, שרירי ושזוף ומרביץ לנו קצת. יכול להיות שהיינו צוחקים על זה אחרי זה, אומרים שנהנו מהמגע שלו, כי הוא בכל זאת בן שרירי גבוה ויפה. יכול שזה גם באמת היה נכון. קראתי על מקרים כאלו רק בספרים, זה אף פעם לא קרה לי במציאות.
אז, אנחנו יושבים במסעדה, זה מול זה, ומחזיקים ידיים ככה, יש בכל הסיפור הזה משהו מאוד רומנטי, וזה נחמד. תמיד אהבתי רומנטיקה, אולי קצת יותר מדי. ואז, כשאנחנו מסתכלים אחד לאני עמוק-עמוק בעיניים, שנייה לפני שאנחנו מקרבים את הפה לנשיקה, אני פותח את הפה הגדול שלי ואומר: "למה שלא נוותר על כל השטויות האלו?".
"אלו שטויות?" הוא אומר, קצת נבהל, אני חושב.
"נו, אתה יודע, השטוית האלו, " אני אומר בחוסר סבלנות, "ללכת למסעדה, להחזיק ידיים, להתנשק בפעם הרשונה, לספר אחר כך לחברים כמה הדייט היה מוצלח... למה שפשוט לא ניקח את זה שלב אחד קדימה, למה שפשוט לא נלך לבית שלי ונשכב במיטה שלי, עם בגדים, ונלטף אחד את השני? ואל תגיד לי שאתה לא יודע על מה אני מדבר, שנינו יודעים שאתה רוצה את זה בדיוק כמוני."
"הוא לא ממש יודע איך להגיב על המונלוג המרגש שלי, ובצדק," אני חושב לעצמי, "הייתי קצת בוטה מדי, קצת ישיר מדי. צריך לנסח את זה יותר בעדינות, בפעם הבאה."
"נו, אז מה אתה אומר?" אני שואל בחוסר סבלנות, מצפה לדחייה.
"אני אומר כן" הוא עונה בחיוך.
הפה של נפתח קצת, באופן לא רצוני, לזה לא ציפתי, לילדון הזה יש הרבה יותר אומץ ממה שחשבתי. הלשון שלו פוגשת בשלי בשעה שאני עסוק במחשבות. הרבה יותר אומץ ממה שחשבתי.
אני מסמן למלצר שיבוא ומבקש חשבון, אני מתעקש לשלם, למרות שמדובר בחלק מהשטויות האלו, השטויות שאני כל כך שונא. זה מספיק ללילה אחד. אני נותן לו להשאיר טיפ. רק שלא יהיה שמן במיוחד, כי למים האלו באמת לקח הרבה זמן להגיע.
אנחנו הולכים יד ביד בדרך לתחנת האוטובוס, לא בקצב רומנטי ואיטי כמו בסרטים, משהו מהיר יותר, קצבי יותר, אבל לא יותר מדי. כמו שאני אוהב. כשאנחנו מגיעים לתחנה אנחנו רואים שכבר יש שם מישהו, צעיר, הוא מעווה את פניו בגועל כשאנחנו מתקרבים וממהר לקום וללכת, אנחנו צוחקים ומתיישבים על הספספל. אחר כך אנחנו מתנשקים.
האוטבוס מגיע ואנחנו עולים, מחובקים, בתנוחה קצת יותר אינטמית מקודם, אני משלם לנהג על שנינו ואנחנו נכנסים פנימה. אנשים מסיטים את המבט, והזקנה בצד שצבעה את השיער שלה לאדום מלמלת לה חרש: "אוי ויי זמר", אבל לא אכפת לי, באמת שלא אכפת לי. וגם לו לא אכפת.
אנחנו יורדים תחנה אחת לפני האחרונה, זו שנמצאת בדיוק מול הבית שלי וקצת לפני התחנה המרכזית. אנחנו מתנתקים אחד לשני כי אני אנחנו רוצים כבר להגיע למיטה שלי, רוצים כבר להתחבק בדרך שאי אפשר לעשות בציבור, רוצים כבר להתנשק נשיקות שימשכו יותר מעשר שניות, רוצים כבר להרגיש אחד את הני בדרך שאי אפשר להרגיש ברחוב. אנחנו הולכים מהר.
אני פותח את הדלת ואנחנו נגשים למיטה שלי, אני מפעייל את הוינטלטור כי חם ומוריד את החולצה, הוא עושה את אותו הדבר בדיוק. ואז אנחנו מתחילים לעשות בדיוק את כל הדברים שאמרתי קודם. אבל משהו חסר. זה לא כמו עם הקודמים. ואני לא בטוח למה. הוא גם מרגיש את זה. רואים את זה בפנים שלו. ואז אני עוצם את העיניים ונזכר בתמונה של ההוא שהתנשקתי איתו לפני כמה חודשים, הפעם ההיא שהרגשתי ממש רע אחריה, קצת פגוע אפילו, למרות שהוא לא ניצל אותי.
ואני מבין, שלשטויות האלו כן יש משמעות, שללהחזיק ידיים, שלספר לחברים מעצים את התשוקה, נותן לה איזשהי משמעות, הופך אותה ליותר מסתם תשוקה, ליותר מסתם עוד בחור גם אם הוא באמת כזה, נותן לו איזשהו ייחוד. אולי זה בגלל שחולקים את זה עם אחרים, ואולי זה בגלל ההמתנה, אני לא באמת בטוח. אבל אני מבין שאני מפחד, מפחד מהתחלות, מפחד מלספר לחברים, מהנשיקה הראשונה, מזה שהאוכל במסעדה לא יהיה מספיק טעים. מפחד מכל השטויות האלו.
ואני גם יודע, שעם הבחור הזה, זה כבר לא ילך. והכל בגללי ובגלל השטויות שלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
