פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 804 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים סיפור על ספרים שלומית
תגידו מה שתגידו אבל לעבוד בחנות ספרים זה קסום, אפלו אם זה ברשת כמו צומת ספרים...
צומת ספרים
כשישבתי ליד השולחן וכוס קפה בידי, לא ביקשתי להציל את העולם. לא ביקשתי לקבל שום פרס, או כסף. ממש לא שום דבר ממשי וחומרי. שם באותה דקה שלמה שבה היה שקט והחלונות היו עמומים כי עוד לא עלתה השמש. הייתה הדקה היחידה בכל חיי שכל מה שרציתי היה כלום. פשוט רציתי לראות מבעד לזכוכית שקופה אל תוך שמים ורודים. על האדום שנושק בקלות כזו על כחול ושחור וכוכבים אשר את שמם איני יודעת. אבל ראיתי אותם בעבר, גם ידעתי שלכל אחד יש שייכות אל רגע מסוים בחיי ושל אנשים רבים.
להניח את הקפה על השולחן ולקום לקחת את חפציי ולצאת באותה דקה נראו רחוקים. אני לא יודעת כמה חזקה התחושה הזאת אצל רוב האנשים אבל בחורף הירושלמי קיים קסם שמשאיר אותך בבית. גם כאשר אתה כבר לא שם, רצונך הוא להיות שם. כי אין קסום יותר ויפה ממנו. אבל הייתי חייבת לזוז, לאחר פשוט לא הייתה אופציה בייחוד כאשר אתה מגלה דבר כמו שגליתי אני.
עליתי על קו 4 לכיוון מרכז העיר הירושלמית. באוטובוס של שעה שבע בבוקר תוכל למצוא טיפוסים רבים. לפעמים גם עולה בדעתי לשאול את אותם נפשות מה הם עושים ערים בשעה שכזאת.
נשים עם עגלות וילדים עייפים שבוכים. זקנים מדדים מצד אל צד כאשר הנהג אינו נותן להם מספיק זמן למצוא את מקומם. אני ניצבת לי שם, מחפשת את מקומי, נעלי כבר הספיקו להתלכלך משאריות בוץ מהגשם של הלילה ומעילי אשר איבד את הרוכסן פתוח לרווחה ונותן לכל הרוח להיכנס. היה אז קר, באוטובוס שכמובן לא הדליק את החימום היה קר קצת פחות אבל בכל זאת כמעט בילתי נסבל.
רוב הנסיעה הייתי עם אוזניות שומעת משהו, אפילו לא הייתי ערה מספיק בשביל לדעת מה בדיוק זה היה. אני רק יכולה לומר כשאשר מסתכלים על העולם עם מוזיקת רקע לפעמים ואפילו רוב הזמן הוא נראה בהרבה יותר טוב. ככה פרצופים עייפים נראו לי פחות מאיימים וקולות בכי הושתקו לאלתר.
בערך אחרי עשרים דקות על האוטובוס שבו הוחלפו פרצופים יחד עם הנופים המוכרים שראיתי כמעט כל בוקר. האוטובוס נעצר כמידי יום, מול רחבת המשביר לצרכן. וערמת נוסעים עשתה את דרכה אל הדלת. דקה אחת, דקה שנייה והגעתי אל המדרגות קופצת החוצה אל תוך שלולית חדשה של הגשם שהרגע ירד.
למזלי הופסק ברגע שהאוטובוס נעצר ולא הספקתי להתרטב כולי שוב עדיין הרגשתי צינה על גבי וידעתי שאני צריכה למהר אל אותו אזור חם של חנות הספרים בה עבדתי. חציתי את הכביש הרטוב, עברתי בסמטה קצרה ואז יצאתי אל עבר רחוב בן הלל בדרכי אל מספר 9. ידעתי שברגע שאוציא את המפתח כדי לפתוח את הדלתות העקשניות יתחיל לו טפטוף הגשם. אך כאשר הגשם התחיל כבר הייתי תחת קורת גג חמימה מכניסה את עצמי לתוך מערכת השכר וניגשת לשים את חפציי במחסן ספרי הלימוד. וכן, באותו הרגע בו יצאתי חזרה אל חנות מסיטה את צעדי אל עבר העיתונים שניצבו מעט רטובים על הדלפק קרה אותו נס שרק בחלומות הכי מתוקים שלי יכולתי להעלות על דעתי שיקרה.
קולות רבים הציפו את החנות הריקה, כמו תיפוף טיפות הגשם על דלתות הזכוכית מילאה אותי באימה. אבל לא הייתה לכך שום משמעות שכן לא ראיתי ולו טיפה אחת ניצבת על הזכוכית. וכשניגשתי לראות את אשר שמעתי לא היה דבר. הסבתי את גבי שום וקולות אשר הציפו את החנות חזרו וכך גם בפעם השלישי הרביעית עד שעוד דמות הופיע בפתח ואז כל אשר קרה נעלם כלא היה. לא ידעתי איך להסביר זאת אז העדפתי לטובת בריאותי הנפשית( לפחות בעיני אחרים) לשמור זאת לעצמי לאת עתה. עד שיגיע יום בו כולם יוכלו לשמוע זאת.
לא ציפיתי שיום זה יבוא כל כך במהירות, היה זה יום קצת משונה. החורף כבר חלף ואיתו חזר לו האביב. תקופה שמחה שכזאת עם הרבה מאד הכנות לחג. כבר לא היה קר, אולי רק בערבים. אבל כל אותה תקופה אותו מחזה מוזר לא קרה בכלל. הוא הגיע פעם אחת ויחדה ומאז לא נשמע עוד. עד אותו ערב, עבדנו כרגיל שירתנו את לקוחות שחלקם נחמדים וחלקם נחמדים פחות. גם אלו גם את אלו לעצם בגרון. אבל אחרי שכל היום הסתיים כשעשינו הכנות לסגירה שמתי לב שיש קולות שבאים מתוך המחסן. לא חשבתי שיש סיכוי שיש עוד מישהו בחנות. היא הייתה סגורה ולא יכול להיות שמישהו נשאר שם למטה כדי הרי היינו שם עשרות פעמים כל אותו היום.
החלטנו שהדבר הכי נכון לעשות הוא לבדוק, אולי טעינו ומישהו שוב נתקע בשירותים, זה קרה יותר מידי פעמים בשביל שזה יהיה מצחיק. הלכתי אל עבר המדרגות למחסן ולא הרגשתי שום דבר מיוחד. חשבתי שאולי אנחנו שוב מדמיינים כמו שקרה אז. רק שפעם הייתה לי הוכחה כי א הייתי לבדי אז גם סיפרתי על הפעם הקודמת שבה שמעתי את אותם קולות דיבור חרישיות.
ירדתי מדרגה, מדרגה. לאט, לאט עד שהגעתי אל המחסן וכאשר הגעתי פתחתי את הדלת ושם לא עמד וחיכה לו שום דבר. נכנסתי לבפנים והסתובבתי כדי לראות אולי יש מישהו בשירותים או אפילו חרק גדול שאולי צריך להיזהר ממנו או חתול שנתקע שם למטה. אבל לא היה כלום, כאלו הקולות באו מבחוץ והיו כל כך חזקים עד ששמענו אותם שם.
אבל כשהתקרבתי אל עבר דלת המחסן כדי לעלות שוב למעלה הרגשתי נגיעה קלה בכתף. הסתובבתי ולא איתי כלום. הלכתי אל הדלת וסגרתי אותה לאט עד שלפתע נשמעו קולות רמים בתוך המחסן ומחריץ שהשארתי בדלת ראיתי אותם, ריאתי איך הם קופצים ומתילים את קסמם על התקרה שהפכה צבעונית. בין רגע הכול היה הפוך ומבולגן. ראיתי אותם, את הספרים רוקדים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים :) יאסון
אוי, מעולה!!! לחלוטין!!! קסם אמיתי של אגדה! תמשיכי אותה-אני סקרן!! :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים אני שלומית
-
לפני 15 שנים ... יאסון
אז תני לזה להתבשל. וכשזה יהיה מוכן- פשוט תשבי שם, ותצלמי את מה שאת רואה. העניקי להם חיים ותתעדי את כל מעלליהם. על תתערבי. תשמשי כצופה בלבד. אני בטוח שהם יספרו לך סיפור מרתק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
