"תזכרו דבר אחד: זאת מלחמה," אמר המפקד, ידיו הבשרניות משולבות מאחורי גבו, "ייתכן שלא כולם ישובו הביתה, וייתכן שבמערכה הזאת נפסיד. אבל אני רוצה שתזכרו שמדובר במדינתכם. מדובר בארצות ערב שהרגו יהודים חפים מפשע, ועכשיו גם רוצים להשתלט על ישראל. אני רוצה שתקריבו את חייכם למען המולדת, העצמאות והזהות. אל תפחדו לקחת את הרובה ולירות באויב, כי תזכרו שמטרתן היא זהה. אל תתנתקו לרגע אחד מחוט ההגיון, ותמיד תישארו צלולים בדעתכם, כי רגע אחד של שיקול דעת מוטעה יכול לעלות בחייכם, ברור?"
שורת החיילים שהתקבצה בחדר המשימות לפי ההוראה שניתנה להם נהמה בקול, "כן, המפקד!" בהרמוניה מושלמת.
המפקד, שענה לשם גבי ריזקון, היה בחור בסביבות גיל השישים המוקדמות לחייו, מפקד קשוח ונטול פחדים. עיניו היו לבנות כסדין, וחסרות ייחוד כמו שעון שמחוגיו הותקו למקומן. כמה קמטי זקנה נחרשו בפניו העבותים. הוא לבש מדים של צה"ל וכלי נשק היה תחוב בחגורה שבגבו.
"רגע לפני שאתם יוצאים אל השטח, אני מבקש שכולנו נשיר את 'שיר המעלות'." אמר בקול רם וסמכותי.
חלקם של החיילים כיחכחו בגרוניהם, וחלקם השני עצמו את עיניהם לפני שהחלו לשיר במקבץ של קולות, כל קול עם גוון שונה ומיוחד:
"שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה.
הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים.
שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב.
הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.
הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה, נושא אלומותיו."
השיר הסתיים, ודממה השתתרה בחדר המבצעים. השקט המתוק עטף את עור התוף של החיילים, והשרה עליהם אווירה נינוחה - השקט שלפני הסערה, אם תרצו לקרוא לזה כך. חוץ מכמה תזוזות רגליים של חיילים לא נשמע שום רחש.
המפקד היה זה ששבר לבסוף את השתיקה. "בהצלחה, חיילים. אלוהים איתנו." קרא בלחישה שכמעט ולא נשמעה.
*
ליאור פרק את הציוד על גב הטנדר, ותוך זמן קצר כל חמשת החיילים - ירון, בן, גיא, מתן וליאור - נדחסו אל תוך טנדר השטח המרווח. ליאור, שהופקד ע"י המפקד להיות המוביל של הקבוצה, ישב בכיסא הנהג, סובב את המפתח במצת ההצתה והתניע את המנוע בקול שאיגה שקרע את שמי הלילה הדוממים. "כולם בסדר? חגרתם חגורת ביטחות, כן?" שאל אותם בשעה שסובב את ראשו לאחור.
"סע." קרא גיא, וחיוך רחב עיתר את פני העיט שלו. "נרסס כמה ערבים, נכתיר את המשימה בהצלחה, ונחזור הביתה בשלום. קדימה."
ירון ובן הצטפרו אליו ויצרו אווירה אופטימית במיוחד, ואילו מתן ישב מכונס בעצמו במקומו ולא הוציא הגה מפיו, רק הצמיד את ראשו אל זגוגית החלון הקרה.
ליאור סחט את הדוושה עד סופה, ורכב הטנדר דהר על הכביש הצפוני לכפר "אל חיר טולאס", שם תתבצע משימתם - למצוא כמה שיותר פעילי טרור ולנטרלם.
תוך פחות ממחצית השעה החיילים הגיעו אל יעדם, חנו את הרכב בשולי כביש נידח, והתמקמו ליד בקתה נטושה שגגה רפף, נשקם דרוך בהיכון.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
