פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 827 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים אותו סיפור- שם אחר 2 שלומית
פרק 2
אני קמה והולכת. ככה זה נגמר, לדעתי זאת הדרך הקלה ביותר. אני יאסוף את הבגדים ואת כל מה ששיך לי ואסתלק. בשקט היא קמה ואספה את בגדיה מארון והכביסה. את מברשת השיניים והשיער את כל מה שיכלה לזרוק שמה בשקית ולקחה איתה לדלת. היא התלבשה, אחרי כל כך הרבה זמן ביחד לא מגיע לו שאני יעזוב אותו ככה, אני לא חושבת שאני יעמוד בלחץ של לספר לו את האמת. אני בכלל לא בטוחה שזה שווה את זה אבל אני חייבת לפחות לנסות. לא היה לי שום רמז לקראת מה אני הולכת, רק ולאן ומתי להגיע. באותה הכתובת צריכה לחכות לי תשובה לשאלה ששאלתי עוד מאז שאני זוכרת את עצמי. הרגשתי שמה שאני עושה היא טעות, להשאיר הכול מאחור וללכת למקום שאני אפילו לא בטוחה שאני יודעת לאן.
מעניין אותי לדעת אם בכלל ישים לב לכך שעזבתי. התקרבתי אליו, באור הדק שהאיר מהחריצים של התריס. נעמדתי מעליו. אם היית יודע לאן אני הולכת, אני דיי בטוחה שלא היית רוצה שאני אלך, אבל יש לי דברים שאני חייבת לדעת לפני שאני מספרת אותם לך. ואין שום דרך אחרת או הזדמנות אחרת, אם אני רוצה לדעת זאת ההזדמנות שלי. אילו הייתי יודעת בדיוק לאן אני הולכת אולי הייתי לוקחת אותך איתי או מוצאת דרך אחרת הייתי כדי לחזור לפני שהשמש עולה ולא היית צריך לסבול את מה שאני עושה לך עכשיו. התקרבתי ונשקתי לשפתיו. הן הדיפו ריח של בוקר, אך מתוק הוא מכל כרגע וכשדמעות בעייני צעדתי אל מחוץ לדלת. שמתי על אפי את משקפי שמש שלי והלכתי לזרוק את השקית של חפציי. ראיתי שהמונית שלי הגיע והלכתי אליה, נתתי לנהג את הפתק משום שלא הכרתי את הכתובת. ראיתי שגם הוא נאבק לפענח אותה ואז הבין והחל בנסיעה. דאגתי שהמונית תחכה רחוק ככל האפשר מהכניסה לבניין שבו גרנו. לא רציתי להיתקל באף חד משכניו שהכירו אותי טוב.
כבר אז הבנתי, שאותה הכתובת היא רק תחנה ראשונה מרבות שעוד עלי לעבור. אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך רחוק מהבית. אבל מה שאני אצטרך לעשות, אני יעשה כדי שאני אוכל לחזור הביתה כמה שיותר מהר. הרגשתי וידעתי שזה לא היה הדבר הנכון כלפיו, זה היה מעשה פזיז וחסר אחריות. ספקות חזקות התחיל לחלחל בליבי ואז עברה בי מחשה ראשונה של פאניקה, לרגע שאולי לא יהיה לאן לחזור כשהמסע הזה יגמר. אם לא יהיה לי איפה לישון שם ואולי אפילו אני אדבר בשפתם. נבהלתי עד כדי שהדמעות שוב חזור לשטוף את עיניי ובכלל לא שמתי לב שנעצרנו עד שהנהג העיר אותי ממנה. "הגענו, תודה" שילמתי והשארתי לו טיפ נדיב ויצאתי מהמונית עם המזוודה הקטנה שליו נעמדתי מול הכניסה לשדה התעופה . קיוויתי ששם יהיה לי סימן כלשהו, שכיוון אותי למקום בו אני צריכה להיות. אבל שום דבר לא העיד על כך שזה יקרה. השלט של הכניסה והדלת המאובטחת נראו כה גדולים עד שכמעט ולא הרשתי לעצמי לחשוב על כניסה.
ומאותו הרגע, כבר לא ידעתי לאן אני אמורה ללכת. בהוראות היה רשום שאפגוש מישהו, אבל לא היה רשום שם כך שלא היה לי איך לחפש או את מי ליתר דיוק. תיארתי לעצמי שאם יש מקום שידעו אולי זה יהיה במודיעין, אבל בכל זאת לא הייתי יכולה להעלות על דעתי את הסיבה ששמר על כזאת רמה סודיות. אם אני אצטרך להצטרף למשהו לא חוקי ואם יבקשו ממני דברים שלא אוכל לעשות ואז התחילתי לדאוג. מה שהפזיזות שלי עוד עלולה לגרום לי לעשות. ניגשתי לעמוד בתור וחיכיתי תוהה לעצמי שוב ושוב איך הרשתי לעצמי ללכת. אחרי כמה דקות הרגשתי מישהו נוגע בכפתי, התור היה קצת עמוס אז הסתובבתי כדי להעיר לאותו אדם ואז שמתי לב שמישהו מסתכל עליה בחיוך. הוא לבש חליפה שחור אלגנטית והיה לו פרצוף חברי. "שלום ורד" אמר, או לפחות ככה זה נשמע. לא הבנתי מה הוא אמר אבל הבנתי שזה ממש לא היה באנגלית. הסתכלתי מנסה אולי לתרגם את מה שאמר והוא ממשיך לחייך ואפילו התחיל לצחוק ברגע שהבין שאני לא מבינה אותו. שאלתי אותו, בשפה שהכרתי. "אני מצטערת, לא הבנתי את מה שאמרת. מי אתה?" הוא השיב שוב בחיוך, "אני אדם שוורץ ואת ורד שוורץ" ענה, הפעם באנגלית.
" אני צריך לקחת אותך למטוס" אמר, משהו מדבריו לא הסתדר אצלי בראש. אני התחלתי לגמגם עד שהוא שיש לנו עוד זמן אז הלכנו לשתות כוס קפה ליד הדיוטי פרי כדי ללבן הרבה מאד דברים לפני שאנחנו עולים על המטוס. שתינו הזמנו לטה דל שומן ואז פשוט נתקעתי. ידעתי מה רציתי לשאול אבל בשאלות כאלו לא רצו לצאת מגרוני מרוב חוסר הוודאות. הוא התחיל בכך שסיפר לי שאנו אחים, אבל מסיבות שמעדיף לא לספר לי באותו הרגע הופרדנו כשהיינו מאד צעירים. לפי מה שאמר הם בכלל לא היו בטוחים שאני בחיים עד שמישהו הראה להם תמונה שלי.
"אוקיי, אני יודעת שזה ישמע לך מוזר. אבל אני פשוט חייבת לדעת באיזה שפה דיברת קודם?" שאלתי את אחת מתוך אלפי השאלות שעלו אצלי בראש. הייתי כבר כל כך מתוסכלת שזה פרץ החוצה יחד עם קולי. הוא הבחין בזה ונשם עמוק לפני שענה. הוא הרים את כפות ידיו מעל השולחן כאלו כדי להרגיע אותי ואז דיבר. הוא הסיט את מבטו והוא פחד להסתכל עלי, זה היה דיי ברור בתוך עיניו שלא באמת רצה להיות במשר אך התפקיד הונח על כתפיו. כנראה שכך היה אם היינו באמת קרובים ככה. אבל הרוגע שלו התחילה להדאיג אותי. וניסיתי לחזור על המשפחה שהרגע אמר לי כמה פעמים בראש לפני שהגבתי. "רגע, אז אתה אומר שאתה קרוב משפחה שלי כלומר" אמרתי ולפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא אמר, "אני אח שלך, הגדול. הייתי בן כמעט חמש כשנולדת ושש כשנפרדנו" מה שהכניס לעוד יותר תסבוכת בתוך ראשי הקודח. הוא טוען שהוא אחי הגדול, אבל איך היה הדבר הזה נכון אם מאז שאני זוכרת עצמי הייתי לבדי, איפה הוא היה אם הוא טוען דבר כזה. הרגשתי דמעות זולגות לחיי. הוא שיחק עם הקפה ולגם ממנו לגימה ארוכה. לקחתי גם כן לגימה קצרה אבל לא הייתה לי סבלנות וכמעט זרקתי אותה חזרה לשולחן. "זה לא יכול להיות" אמרתי כשאני מרגישה גודש עולה בגרוני ואת הלחות גוברת על צווארי. "לא יכול להיות שיש לי קשר אליך, זה צירוף מקרים ולא יותר" לא כל כך הייתי מודעת לדרך שבה דיברתי, שאותה שנייה רציתי לקום ולברוח חזרה אל אהובי שבוודאי עדיין שוכב במיטה. הוא הסתכל עלי, מודאג. ראיתי בעיניו שלא התכוון שזה יפגע בי ככה. הוא לא ציפה ממני לתגובה כזאת, אחרי הכול הוא לא הכיר אותי ולא ידע את מה שעברתי כל חיי. "אני מצטער, באמת לא ידעתי, אבל את חייבת להבין, כל הזמן הזה חשבנו שלא שרדת" ואז הייתה שתיקה. לא באמת האמנתי לכך שחיי עניינו אותו כלל, איך יכול לחיות בן אדם מבלי להכיר במשפחתו.
הבטתי בו, בחוסר אמון מוחלט, אומנם ילדותי הייתה רגילה לחלוטין אבל לא בזרועות אימי או אבי או מישהו שבאמת הייתי לי איתו קירבה משפחתי. "איך ציפית שאני אגיב? הרגע גיליתי שכל חיי היו לקשר אחד גדול" שאלתי. יודעת כבר את התשובה אבל מרוב התדהמה התחלתי להגיב בצורה קצת אחרת ואולי אפלו טיפה ילדותית. "באמת שלא ידעתי, ציפיתי להפתעה אבל לא לכעס. בבקשה תשבי אני מבטיח לך שאת עוד תביני אבל את חייבת לתת בי אמון. אחרת את לעולם לא תדעי מי את" אמר ובקולו היה ניכר העצבות שהציפה את פניו באודם. לא הייתי מסוגלת להמשיך לשבת ככה, "אני הולכת לשירותים" אמרתי, ואז הייתי חייבת לקחת נשימה ארוכה כדי לבקש ממנו להישאר שם ולחכות. הייתי חייבת לזוז קצת. לא הייתי מוכנה למה שיש לו לומר, לא באמת רציתי לדעת ואולי זה היה טוב אילולא הייתי בכלל פוגשת אותו. אבל חלק משמעותי בליבי ידע שזה לא באמת מה שאני רוצה והוא היה החלק הדומיננטי כרגע. כשכל קו מחשבתי היה מעורפל החלטתי סופית ובלי שום היסוס. לאן שיסע אני אלך איתו גם אם אומר הדבר לילות קרים והרבה מאד צער.
"אנחנו נוסעים לישראל, קחי קצת טישו" ניגבתי את פרצופי והרגשתי קצת נבוכה. לא האמנתי שדווקא כאן מול אלפי אנשים אני ארשה לעצמי להישבר ככה. אמר לי כשחזרתי והתיישבתי, לפני כבר ראיתי שהזמין משהו לאכול והסביר לי על המקום שאליו נטוס. ישבתי ושתקתי מקשיבה ולומדת כל מילה שאמר. אחד הדברים שכן הבנתי ממנו שזאת נסיעה של יום שלם ולכן החלטנו לקנות מילון כדי שאוכל ללמוד את השפה לפני שאגיע אל המדינה הזאת שנמצאת במזרח התיכון. עוד לא עברה לי התחושה שכל זה היה פשוט סיוט אחד שאני עלולה ומקווה להתעורר ממנו בקרוב. אבל חלק ממני, חלק שגדל כל דקה. באמת רצה להאמין שעוד שתיים עשרה שעות בודדות אני אולי אכיר את מי שלזמן מאד קצר היו הורי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים אני חושב יאסון
שכבר כתבתי לך את דעתי על הכתיבה שלך.
את מחזקת את דעתי עם כל קטע שאת מפרסמת.
זה פשוט, מעל לכוחך- את לא רוצה, את חייבת. וזאת ההגדרה של סופר אמיתי.
תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
