היי (-:
זוהי טיוטה לא ערוכה של סיפור חדש שהתחלתי לכתוב בנושא פנטזיה. זאת הפעם הראשונה שאני כותבת סיפור פנזטיה, ואני עוד לא ממש משופשפת בנושא, אז אני מקווה שתאהבו, ותודה למי שיקרא. :)
היה זה עוד בוקר רגיל בארץ האגדות.
עיניה של אורטיליה הפציעו עם זריחת השמש החמה, קרני השמש חדרו דרך חריצי חלונה וחיממו את פניה. היא דחפה קצוות שער מרדנית אל מאחורי אוזנה ופיהקה בחיוך גדול, מותחת את גופה מצד אל צד וקמה על רגליה בקופצנות.
"בוקר טוב לכולם!" היא דילגה בחינניות סביב מיטתה, שהייתה עשויה מחתיכות מקולפות של עצי במבוק, ועלי עץ גפן ירקרקים ודהויים. היא הסתובבה במעגלים סביב חדרה, מברכת בנפרד כל ציפור, כל חרק, וכל יצור העומד בדרכה כשחיוך גדול וזורח פרוש על פניה העדינות. היו לה פנים קטנות ועדינות, של בובה קטנה. העיניים שלה היו בצבע חום-שוקלדי, והם הקרינו חמימות ותמימות. שערה היה בצבע שטני הנוטה לכיוון זהוב, מעוטר בזרדים ובפרחים צבעוניים.
אורטיליה הייתה אהובה מאוד בארץ האגדות, ורבים אהבו לבקר בבית העץ שלה, ולשהות שם שעות רבות. אורטיליה כמובן, נהנתה מזה. היא הייתה יצור חברתי ושוקק חיים, שרק חיכה לכבוש את העולם – זאת אומרת את ארץ האגדות.
שמלתה הקצרצרה והצבעונית, שכללה את כל צבעי הקשת, התנפנפה ברוח כשהיא צעדה לכיוון המטבח. היא הפשילה את שרווליה, שינסה את מותניה, והחלה במלאכת ארוחת הבוקר.
זה לא היה כל כך פשוט; אורטיליה הייתה מאכילה כמעט כל יום את כל חיות היער. מהקטנות עד לגדולות. היא אהבה אותן, והיא התעקשה לעשות את זה כל יום, אף על פי שידעה שהם יכולים להשיג את מזונם לבד. אולי אני פשוט עושה את זה בשבילי, הרהרה אורטיליה על הסיבה לכך שכל בוקר היא מכינה לכל חיות היער.
היא גרה לבדה, וידעה לדאוג לעצמה כבר מגיל צעיר. מאז שהוריה מתו. כמובן, הם לא באמת מתו, הם פשוט עברו מרצונם לעולם של בני האדם, נוטשים את אורטיליה מאחורה.
ומכאן, כבר לא היה ספק. הרי מי שעובר לעולמם של בני האדם, נחשב למת. צמרמורת קלה זחלה על גבה של אורטיליה, כשהיא חשבה על עולמם של בני האדם. היא אף פעם לא הייתה שם, והיא לא ידעה מי הם בני האדם הללו, שכל כך מפחדים ושונאים אותם, אבל סיפורי הזוועות ששמעה מחבריה הספיקו לה. היא לעולם לא תרצה ללכת לעולמם של בני האדם. 
ולמה לה גם לרצות? היא אהבה את ארץ האגדות, וזאת הייתה בחירתה שלה לגור בחלקת היער, רחוק מין העיר 'שמיים וורודים'. אולי כי לעיתים, כל המתיקות שאפפה בעיר הזאת, חנקה אותה מעט. היא הייתה שונה מכל תושבי שמיים וורודים, שחייכו אחד אל השני במתיקות תמיד, שלעולם לא צעקו וכעסו, שלעולם לא הכירו רגש שאינו דובק בשמחה ובאושר, שלעולם לא העליבו את רעהו, שלעולם לא הכו או הכאיבו. 
הם היו מקסימים, והיא באמת אהבה אותם. אבל היא פשוט הייתה יצור יותר מתבודד. אם לרגע אחד חשבתם שאורטיליה נוטפת מתיקות ושמחה, כנראה לא הכרתם את תושבי שמיים וורודים, שהיו בדיוק כמוה, רק פי 1,000 יותר. ולכן, היא נחשבה שם לעוף מוזר. לא מספיק ידידותית. לא מספיק חמה. לא מספיק נדיבה.
היא סיימה להכין חלק מארוחת הבוקר, לפחות בשביל הציפורים, שהזדקקו רק למעט פירורי לחם, ושתפה את ידיה. כשהיא הסיטה את מבטה אל החלון, היא חייכה בסיפוק. השמיים היו וורודים. וורודים לחלוטין. "נו טוב, מה אני עדיין מתהלבת מזה, הרי ככה זה כל יום," חשבה לעצמה אורטיליה בקול.
היא נתנה מבט חטוף בשעונה, שהיה תלוי ברפרוף על ידה. השעה היתה כבר מאוחרת, היא חשבה לעצמה, ואז הבהלה הכתה בה: הייתי צריכה לבקר אצל קרן אור כבר ממזמן! היא בטח מחכה לי! איזה חוסר נימוס מצידי, להניח לה לחכות מספר שניות יותר מדי!
היא נזפה בעצמה ודידתה לעבר מפתן הדלת, בכדי לפתוח אותה ולמהר אל קרן אור – שבטח כעסה עליה – כשלפתע, הדלת נפתחה, ואל תוך החדר הגיח צילה של דמות דקיקה ונמוכת קומה.
"מה קורה פה?" טון קולה כמעט דמה לטון של מישהי כועסת. היא טלטלה את עצמה והתנערה בהלם. 'איזה חטא נורא, אני לא מאמינה שעשיתי את זה!' היא חשבה לעצמה. 
היא מיהרה לשנות את טון קולה לטון האופייני של תושבי ארץ האגדות; שמח, חביב, ומתקתק. "בוקר טוב! אני יכולה לעזור לך איכשהו?" היא ידעה שהיא לא נשמעת נחמדה בכלל במשפט זה, אלא רק מגעילה ולא חביבה, אבל היא פשוט לא יכלה להיות יותר נחמדה מזה. לצערה, תושבי ארץ האגדות, ידעו להיות פי אלף יותר נחמדים מזה.
"אורטיליה?" שאלה האישה המזדקנת בעל עצמות הלחיים הנפולות. על מצחה, הצטופפו קמטים רבים. 
"כן, גברתי. זאת אני, בוקר טוב לך! אוכל לעזור לך, אישה נחמדה ומקסימה שכמותך?" היא חייכה אליה את החיוך הכי גדול שהיה לה, עד שהרגישה שהשפתיים עוד שניה יקרעו לה.
האישה הזקנה הסתכלה עליה בעיניים מלאות רשע ושנאה. קולה דמה לקול של עורב כעת, ולא לקול של אישה זקנה ומסכנה כפי שהיה קודם. "מצויין," היא שלפה ממעילה הרעוע והמלא תלאים מקל דק ומקולף בצבע אפרפר. האם זה שרביט קסם? אורטיליה התחילה להיבהל.
"מה את עושה?!" היא נרתעה לאחור, חיוכה המתוח מצד לצד הראה סימני שבירה.
הזקנה התקרבה אליה. "הו, ילדתי..." היא ליטפה את פניה הילדותיות של אורטליה.
"סלקי את הידיים שלך ממני!" היא סטרה לאצבעותיה של האישה הזקנה בתוקפנות. 
אורטליה החלה לרעוד. היא לא ידעה מה בדיוק באישה הזקנה הזאת, גרם לה להירתע כל כך. הייתה לה תחושה לא טובה לגבי האישה הזאת.
האישה לא נעה מליטמטר, גופה היה קשה ואטום, ועינייה לא הביעו שום רגש. 
היא כיוונה את שרביטה אל מול אורטיליה. "אני חייבת לעשות את זה," אמרה בקול נטול רגשות וניערה את ראשה. "את מבינה? כל אישה זקנה שרוצה להיות מכשפה, חייבת לעשות קודם כל דבר מה נורא ביותר, בכדי להפוך להיות חלום הבלהות של כל אדם. אני מצטערת, ילדה. זה לא אישי נגדך, אבל אני חייבת להיות רעה."
עיניה של אורטיליה נפערו, מאיימות לבלוע בתוכן את האישה הזקנה. "שתקי!! אני לא רוצה לשמוע אותך!"
דקירת לב קטנה פילחה את ליבה של אורטיליה. למה אני מתנהגת ככה? היא חשבה לעצמה. בחיים לא התנהגתי בכזאת תוקפנות אל אף יצור.
האישה הזקנה לא נראתה מרוגשת בכלל מתוקפנותה של הצעירה. נראה כי חוותה יחס גרוע מזה, חשבה אורטיליה.
"מצטערת, ילדה. אני חייבת להיות מכשפה. אני כבר זקנה בלויה, אף אחד לא אוהב אותי בעולם, ובקרוב יקח אותי בורא עולם אל השמיים. אני לא מוכנה למות. אני רוצה לזכות בחיי הנצח שמציעות המכשפות. אני חייבת להיות רעה. אני חייבת להיות חסרת רגשות," היא יישרה את כתפיה ונשמה עמוק. "אני חייבת לעשות לך את הדבר הנורא ביותר שאפשר – "
שפתה התחתונה של אורטיליה נשמטה, והיא קטעה את הזקנה. "לא... את לא יכולה! צאי מהבית שלי!"
היא ניסתה להתנגד אל הזקנה ואל מרותה, אבל למרבה הפלא, הזקנה הייתה חזקה מדי.
לא, היא לא הייתה חזקה יותר מאורטיליה, שהייתה צעירה ובריאה. אבל הרוע שאפף את ליבה והרשעות שבה הביטה באורטיליה, החלישו אותה.
הזקנה ואורטיליה הצליבו מבטים קשים אחת בשניה למשך כמה שניות, ואז ברגע אחד, ירתה הזקנה משרביטה אל עבר אורטיליה אור ירוק שסגר על אורטיליה וחנק אותה.
היא צחקקה ברשעות. פניה מתכערות מרגע אל רגע. "אני שולחת אותך אל מקום שבו אין אושר ועושר עד אין עצם היום הזה," היא דילגה מצד לצד כשריבוע שחור, גדול מימדים הקיף את אורטיליה ושאב אותה אל תוכו.
"לאן?!" צרחה אורטיליה בעודה נשאבת אל תוך הריבוע השחור.
פניה של הזקנה החשיכו. "מקום שבו החיים הם סיוט על פני האדמות, והעצב, הכעס, והרוע שולטים בכל פינה."
אורטיליה לא הצליחה לעלות בדעתה מקום כזה. זה פשוט לא נראה לה הגיוני שמקום כזה אפל בכלל היה קיים.
"בהצלחה יקירה, בהצלחה במקום שבו חלומות אף פעם לא מתגשמים..." היא צרחה אל עבר אורטיליה, שאיבדה את היכולת לדבר או לזוז אל מול הכוח העצום של הריבוע השחור ששאב אותה אל מימד אחר. "אני שולחת אותך אל כדור הארץ." היא אמרה בקול אפל.
אורטיליה השתנקה. הריבוע השחור שאב אותה אל תוך מערבולת גדולה של צבעים ורגשות.
היא נשמה עמוק וחשבה בתוך ליבה מחשבה אחת;
אמא ואבא, הנה אני באה.
		
		
		
					הוסף תגובה | 
			
		
קישור ישיר להודעה