דניאל ליפסטיק הוא בחור לא רגיל. כולם אומרים.
הוא גדל אתי בשכונה. אני רואה אותו בעבודה מדי פעם, כשהוא מביא איזו שליחות מירושלים עם המונית. פעם–פעמיים אפילו חזרתי איתו הביתה כשסיימתי מוקדם. הוא לא נהג מונית רגיל, לא מדבר על כדורגל או פוליטיקה או על המצב. הוא אפילו בגילי, שזה בכלל מדהים בהתחשב בכל הדברים שהוא הספיק לעשות בחיים שלו. הוא היה ילד חכם כזה, אבל אף אחד לא שנא אותו, כולם הרגישו שזה לא סתם. אני לא זוכר שהוא אי פעם חטף מכות, או בכלל הסתכסך עם מישהו, או שדיברו עליו באופן מרושע.
פעם, כשהיינו ילדים, רכבנו באופניים מהשכונה עד לצומת פת. ליד תחנת הדלק של ניות ניסיתי לטפס על מדרכה עם הגלגל הקדמי, אבל נתקלתי בה ועפתי קדימה אל הכביש. הילד השלישי שהיה איתנו צחקק בקול, זה כמעט תמיד מצחיק לראות מישהו נופל, ועוד באופן כל כך נלעג, סלפסטיקי, כמו רוכב שעף מסוס שקפא פתאום באמצע מסלול מכשולים. דניאל הרים אותי על הרגליים, כמו אח גדול, כמו אבא, רק שהוא היה צעיר ממני בחודש וחצי. אמרתי תודה, והרגשתי כל כך נחות לידו. הוא אף פעם לא נפל מאופניים.
בפתיח של רחוב סומסום, אם מסתכלים בתשומת לב, מבחינים שבזמן שהילדים רצים שם ברחובות אחרי קיפי, אחד מהם, ילדון מנומש עם שיער חום וחלק, מפסיק פתאום לרוץ, מביט לרגע אל המצלמה ואז יוצא אל מחוץ לפריים. זה דניאל. הוא אמר לי פעם שהוא איבד עניין בריצה הסתמית אחרי בובת פרווה עם קול מעצבן והלך לראות איך המצלמה עובדת. הוא עשה כזה רושם על הצלם של הסט, כך שאת השוט של הילדים שמתגלגלים על הדשא, כולל מדידות אור, זמן חשיפה ופתיחת צמצם, צילם למעשה דניאל, ילד בן תשע.
שבועיים אחרי שהוא חגג את בר המצווה שלו דניאל המציא את הפטנט הזה שיש על עגלות של סופרמרקט, שצריך להכניס חמישה שקלים כדי לשלוף עגלה מתוך עגלה אחרת. הוא היה יכול להתעשר מזה, אבל כנראה שלא היה אכפת לו, כי כל סופרמרקט מסריח מקרית אתא עד מצפה רמון השתמש בפטנט הזה תוך שנה ודניאל לא ראה מזה לירה. אני זוכר כששאלתי אותו על זה כשהיינו קצת יותר מבוגרים, והוא אמר לי שהוא פשוט העדיף להישאר רעב.
דניאל לא היה נראה רעב בכלל. הוא ואמא שלו גרו בבית יותר גדול משלנו ואפילו הייתה להם עוזרת, וגם וידאו, ולא כל כך הבנתי אז את העניין הזה של להישאר רעב.
בצבא הוא היה כתב גלי צה"ל באילת, ואת דירת שלושת החדרים שהצבא סיפק לו הוא השכיר לתיירים ועשה ערמות של כסף, תוך כדי לימודים אינטנסיביים של משפטים. את התואר הוא סיים תוך חצי שנה מהשחרור, ואחר כך הוא פשוט למד רפואה ונהיה נוירולוג גאון. כמה שהוא היה צעיר, קלטו שם שהוא מדהים, והוא קיבל תפקיד של פרופסור בהדסה, על תקן של מנהל מחלקה או משהו. מטאור.
אז הוא עשה את המשמרות שלו בבית החולים, ופעמיים שלוש בשבוע עובד על המונית. חוץ מזה יש לו מכולת קטנה בקטמונים, והוא שם כמעט שעתיים כל בוקר, עד שהעובד שלו, ראובן, מגיע. ויש עוד כמה דברים.
לפני שש שנים עברתי עם חברה שלי לאיזו דירה בבית הכרם, התקשרתי לחשמלאי של אבא שלי שיבוא לסדר לי כמה דברים, והוא אמר לי שאין לו זמן עכשיו כי ערב יום כיפור אבל הוא ישלח לי מישהו. אחרי חצי שעה היתה דפיקה בדלת. זה היה דניאל. הוא צחק קצת כשהוא זיהה אותי והסביר שהוא לפעמים הולך ללקוחות כששמעון נתקע. הוא קיבל את ההסמכה שלו עוד לפני הצבא, ואין מה לדאוג. בידיים מיומנות הוא פירק שני שקעים, שלף טסטר קטן וכמה חוטי חשמל וסידר לנו הארקה תוך דקה וחצי. חברה שלי הסתכלה עליו בפה פתוח מהערצה. אחרי שדניאל הלך היא שאלה אותי למה אני לא יודע איך עושים את זה, שזה נראה כל כך פשוט.
		
		
		
					הוסף תגובה | 
			
		
קישור ישיר להודעה