דם, דם ואש. צורבים את הנפש, מצלקים את הנשמה, לעד. דם ואש יהיה כל שיישאר מאותו יום מר, קיננה המחשבה בליבו. דבר לא יהיה עוד כפי שהיה, ידע. ירושלים, העיר בעלת שבעים השמות, הייתה נתונה לחסדיו של הנשר הרומאי האכזר אשר צלל שוב ושוב בטפריי ברזל שלופים דרך חומותיה הפרוצות. הוא ניסה להביט על המתרחש בעיר דרך מסך העשן הסמיך אך עיניו דמעו, אש החורבן כיסתה הכול. חבל היה על המאמץ, זעקות השבר וצלצולי הפלדה אמרו הכול. הוא צייר את התמונה בעייני רוחו, תמונה קרועה וכואבת, מרוחה בצבעי שחור ואדום. תמונה של תינוקות צורחים הנקרעים מיד אימותיהם, של כוהנים דומעים המשליכים עצמם לאש בקריאת "שמע ישראל!" קורבנו האחרון של העם היהודי.
דמעות החלו זורמות מעייניו לפתע, מכתימות את שריונו המרוט, הוא ניסה, דרש מעצמו לעצור, אך לא הצליח. הוא מעולם לא בכה. לא כאשר שרפו הבריונים את מחסני המזון שאגרה משפחתו בעמל כה רב. אף לא כאשר נכנע אביו למחלה הנוראית אשר המיתה כה רבים מאנשי העיר הנצורה. אך כעת... כעת המצב שונה לא מדובר בעוד אסון פרטי, טרגדיה חסרת חשיבות, מדובר ביום דין בודד שיכריע את מהלך ההיסטוריה לדורות רבים. "למה עזבתי?" מלמל. "הייתי צריך להישאר בעיר, למות יחד אם אחיי, להילקח בשביי, כל דבר יהיה טוב יותר מאשר להביט מהצד, מנותק.
עמוד גבוה של עשן היתמר ממרכז העיר זקוף גאה, מעל הר הבית. כאותו עמוד אשר שלך א-לוקים להנהיג את בני ישראל במדבר. אך עתה העמוד לא הוביל לשום מקום... פרט לשמיים. "מה משמעות הדבר?" ניקרה השאלה בליבו. "האם לעם הנבחר אין יותר תקווה?, האם ננטשנו?." הוא הרים את מבטו למעלה, אל הרקיע, מסך כחול צלול, לא ענן, לא כל סימן. "בית המקדש עולה באש!" צרח. "כוהנים נטבחים בבגדי כהונתם!. העם יוצא לגלות! האם יש תקווה?! אני מוכרך לדעת! מוכרך!". הוא הביט על עצמו. אציל לשעבר, ממכובדי העיר. בגדיו חרוכים, מכוסים בדם. ואז לפתע הכתה בו ההבנה הכואבת שכך נגזר, וכך יהיה. אך יש תקווה
ביד פצועה הוא חפן מעפר ההרים, ערי ירושלים. ולחש משפט בודד, משפט נבואי אשר עתיד לעצב את גורל עמו: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
