"האוכל שלי משעמם להחריד אך מפר היטב את שגרת היום", לחשתי לעצמי.
אין מנוס אלא להלין בכדי להשקיט את הנפש, מרקם ממותק למחשבה אם תרצו.
אני ממעט לצאת מהבית למעשה, לא מתוך שמרנות מובהקת כמובן.
מדי פעם פוגש ברופא. לחיצת יד איתנה לעברי, זועקת אדם לתלפיות בטעם יהיר.
ואני, מחייך בתבוסה אופיינית, נוכח מבצעי כשפים ומנפיקי תרופות.
זה מסתכם בחיוך ממשלתי מצדו, מבט ריק לצד הפטרת "אתה בסדר ידידי, הסר דאגה".
מעט אחר כך בבית, ארוחת ערב תמציתית אך משביעה, צפיתי בטלוויזיה ולא הבנתי דבר.
"אם לא האוכל זה שיבצע שפטים בגופי, אז הבדידות לבטח תתקוף", צרחתי לחלל האוויר הצר .
שקעתי בשינה ממש כמות שזה נשמע, בבוקר ציפתה לי הפתעה, שותפה.
נעימה למראה, לפרקים חלקה. בועות של שטויות לאוויר שיחררה.
נעצתי מבט והיא את שיניה, ודאי שגיתי בהערכתי את המצב, הרי אני רק דג זהב.
לא הבעתי משאלה מתאימה עבורי, כעת אני מוגש בצורה פראית לתאוות החך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה