פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 500 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים "אנחנו לא ניהיה הגרסה המשודרגת של רומיאו ויוליה 2010!" ~דניאל~
סתם סיפור חמוד שכתבתי בזמני החופשי ;)
"אל תפחדי... אני, אני אלחם מול כל העולם, אם צריך," הבטחתי בעודי סוגר עם זרועתי על גופה השברירי.
היא התפרקה בזרועתיי, ידיה מלטפות את חזהי המקשיח למגע ידיה.
"אני כל כך אוהבת אותך, אני מפחדת. ההורים שלך בחיים לא יסכימו, וכל כך לא בא לי לשחזר את 'רומיאו ויוליה'," הודתה.
כן טוב, את חושבת שאני מת לשחזר את רומיאו ויוליה? שאני מת לתקוע לעצמי פיגיון בלב?
"את... את כל כך יפה." אמרתי והרכנתי את פני כדי לנשק אותה.
היא הסיטה את ראשה בתנועה חדה וקברה את פניה בחזה האבן שלי.
התרחקתי ממנה מעט, והנחתי אצבע שמנמנה על סנטרה, מכריח אותה להרימו ולהביט בעייני הכחולות. לרוב הן די עוזרות לי להמיס אותה.
היא גרגרה. "לא, לא רוצה... ההורים המעצבנים שלך בטוח יגרמו לנו להיפרד איכשהו!"
טוב, הם לא בדיוק הולכים לוותר בלי קרב הגון.
"הם לא." אמרתי בקול עצבני. מה שהסב את תשומת ליבה. "לפעמים, אני חושב שאת רוצה שנתחתן סתם בשביל הכסף..." מלמלתי בשקט.
היא דחפה את חזהי בזעם. "בחיים שלך אל תאמר את זה, אני אוהבת אותך. אותך ולא את הארנק הטפוח שלך, אפילו שאני לא אתנגד לכמה ירוקים פעם בחודש," אמרה בלי להביט בעייני.
הרמתי גבה בהתרסה. "מה?"
זרועותיה הארוכות נכרכו סביב צווארי. "סתם. אתה רואה כמה שזה מעצבן?"
"את רוצה לשתות משהו, בייבי?" שאלתי כשהבחנתי באדוארדו העוזר מתקרב אלינו.
היא הנהנה להסכמה.
"אדוארדו!" סימנתי לו להתקרב. "תביא לי עכשיו, אבל עכשיו, קולה!" צעקתי.
מאי שלחה אלי שוב מבט נוזף.
"מה?" התקפתי.
"אתה יכול להיות קצת יותר נחמד לעוזרים שלך. הם לא המשרתים שלך, באמת. אני יודעת שאתה מפונק, אבל אם נתחתן, אני מקווה שלא תתנהג ככה לעוזרים שלך."
גלגלתי את עייני. "הם סתם עוזרים, אל תתנהגי כאילו הם איזה לא יודע מה."
ברגעים האלו, אני ומאי בדרך כלל מתווכחים. אבל נראה שהיא הייתה יותר מדי מודאגת כדי להתווכח איתי בכלל.
היא הסתובבה אנה ואנה בחדר הגדול במעגלים. "הם בחיים לא יסכימו שהבן שלהם, הקרוב של שגריר קוריאה והבן של איש הכנסת הגדול ושל אשת העסקים הבלתי מעורערת, יתחתן עם... אחת כמוני," חזרה על הטקסט המוכר.
הנחתי יד על מותניה והצמדתי אותה אל גופי באגרסיביות, ידי מלטפת את גבה במעגלים בניסיון להרגיע אותה בעוד שפתי מטיילות באוויר סביב פניה, לא נוגעות.
"את חושבת שאני מת על המצב הזה?" שאלתי כשהרגשתי שהיא עדיין מוטרדת מהעניין. "אני שונא את ההורים שלי, והם שונאים אותי!"
היא נאנחה. "זה לא משנה להם בכלל, הם בחיים לא יקבלו אותי אל חיק המשפחה שלהם. בשבילהם, אני סתם צרצר. אין לי מעמד חברתי בחברה הגדולה, אין לי עוזרים, אין לי משרתים, אין לי קשרים, ולכל הרוחות! אין לי את הקוויאר המסריח שלהם."
גיחכתי. "תאמיני לי, אני מעדיף את הפיצה שלך על פני הקוויאר והשמפניה של האירועים החגיגים."
"אבל אם נתחתן, הם יכריחו אותי להיות בכל האירועים החברתיים שלהם, ללבוש שמלות תחרה טיפשיות. ושלא לדבר על החדר המסריח והמפואר שהם
יביאו לי! אני לא סובלת את כל הדברים האלה!"
מאי בחיים לא סבלה את הדברים האלה, השמלות, החדרים היוקרתיים, טלויזיות הפלזמה, הקשר עם האנשים החשובים.
כשהכרתי אותה פעם, כשנתקעתי עם הלימוזינה באמצע השכונה שלה. אני זוכר כמה מפוחד הייתי, כמה פחדתי להסתובב שם, עם כל האנשים הלא מיוחדים והפשוטים.
היום, אני שמח שהכרתי אותה. בזכותה היום, אני לא אומר - 'הינני'. במקום זה אני אומר, כמובן לא ליד ההורים. 'אני'.
היא לימדה אותי לאהוב את הדברים הפשוטים, להיות פחות סנוב. לאהוב, להרגיש, לדעת.... ככה לפחות אני חושב.
אני לא בדיוק יודע, מהי אהבה אמיתית. מאחר ואמא שלי ואבא שלי חושבים שאהבה אמיתית זה להגיד 'הבן שלי הוא אחד האנשים הכי אינטלגנטיים שאני מכיר' ועוד התרברבויות אחרות. לא ממש זכיתי להרגיש אהבה אמיתית במלוא הפוטנציאל.
מה זאת אהבה אמיתית בכלל? האם אפשר באמת לשפוט אם מישהו אוהב או לא, על פי המגע?
אם אמא, לא מחבקת את הילדים שלה, היא לא אוהבת אותם?
אני מניח... שאי אפשר ממש לדעת, אתה אף פעם לא יכול לדעת מה עובר בדיוק בראש ובלב של הבן אדם.
"מאמי, אתה איתי?" טלטלה מאי את כתפיי.
התנערתי. "בטח, בטח. מה קורה עם אדוארדו? גם כן זה, ואחר כך את אומרת לי לא לצעוק עליהם!"
"עזוב אותו. מה זה משנה? האמת שאני כבר לא ממש צמאה, אני פשוט לא יכולה שלא לחשוב על ההורים שלך!" נהמה בניסיון לגרום לי להקשיב לה.
"את מתחתנת איתי, או עם ההורים שלי?" שאלתי בעוקצנות.
היא חייכה. "עם כל הכבוד לאבא שלך, הוא קצת גדול עלי. במיוחד הכרס שלו..."
התחלתי לצחקק. "לאבא שלי אין כרס, לטענתו זה רק העוגמות נפש שהוא בולע ממני."
התיישבתי על ספת העור המהודרת, מאי התיישבה אחרי, על ברכיי הכפופות.
"איפה ההורים שלך בכלל? באמת התפלאתי שאף אחד לא תקע בי מבט עוין במשך השעה הקרובה!"
פיהקתי, התאפקתי שלא להגיד לה, שהיא לא כזאת רזה ושהברכיים שלי לא עשוים מבטון. "עם אורחים חשובים מאוד, אסור לי להפריע להם או לדעת שום דבר על זה. הם טוענים שהשיחה הזאת יכולה לשנות את העתיד של כולנו או משהו כזה. אבל זה בדיוק מה שהם טענו גם כשהם מילאו לוטו בעקבות חלום מוזר של אבא שלי."
מבטה של מאי, נתקע על עייני. "איזה חלום?" שאלה בחוסר אמון.
נאנחתי, שפתיי נמתחות לחיוך כשזיכרוני משחזר את חלומו. "הוא חלם על שתי פרות, אחת שמנה ואחת רזה. על כל פרה התנוססו שלוש מספרים, וכל פעם, לטענתו, הייתה אוכלת פרה מספר. ככה הן הזינו את עצמן בחלומו, עד שהמספרים נגמרו..."
מאי השתעלה. "פרות מה? הממ... מעניין, ואיך זה קשור ללוטו בדיוק?" גיחכה.
"טוב היו לאמא ואבא היו שתי השערות, או שהוא צריך פסיכולוג. - את ההשערה הזאת הוא ממש לא הסכים לקבל. - או שהמספרים הם אכן של הלוטו. או שבכך שהוא חלם על פרות, הוא בעצם חלם על עצמו ועל אמא, וזה ציטוט שלו!" הוספתי.
מאי נשכה את שפתיה בניסיון לא להתפקע מצחוק.
"טוב, זכיתם בלוטו?" שאלה.
"לא ממש... לא שזה היה כזה משמעותי בשבילנו, גם ככה יש לנו מיליונים..."
מאי קפצה על רגליה, חיוך קטן מתנוסס על פניה. "אם כך, נשארה לנו רק האפשרות השלישית, הם פרות." אמרה בקול נבזי. "וגם אנשים רעים חסרי לב וחסרי-"
סימנתי לה לשתוק כשהבחנתי בצילה של אמא, מאחוריה.
היא שלחה לעברי מבט מוזר והמשיכה, "אני אומרת לך, האמא הזאת שלך... מי סובל אותה? בעלה המסכן כבר הפך לפודל בגללה, שלא לדבר על העובדה שבגללה כמעט בטוח יש לו סיוטים בלילה!"
השתעלתי בכבדות, עיניי נעות ימינה ושמאלה בניסיון לרמוז לה לשתוק.
מאי, שהייתה רגילה לעובדה שאמא שלי חצי מכשפה. נאנחה בכבדות, כתפיה נשמטות לאחורה בעצב.
"היא ממש מאחורי, נכון?" שאלה.
"נכון מאוד," ענתה אמי בקול לא אוהד ודחפה אותה הצידה. "לא ידעתי שהגיעו לכאן פשפשים!" עקצה אותה במבט עויין.
אמא ומאי התמקמו רחוק אחת מהשניה, כל אחת נועצת מבטים זועמים בעורפה של האחרת.
"אמא, את מוכנה להתייחס אל מאי יותר יפה?" שידלתי כשהבחנתי בדמעה שבצבצה בקצה עיינה של מאי.
"אל מי?" היתממה.
מאי התערבה, נעה לכיוונה של אמי. "אליי! אני מאי, אני. הכלה של בנך לעתיד, האישה שהבן שלך אוהב, ומתכנן להתחתן איתה בעתיד!", צווחה בייאוש.
אני מניח שכל ההתעלמות של אמא, כבר התחילה להימאס עליה.
אמא צקצקה בלשונה. "אני לא מכירה שום מאי, ואת לא קיימת מבחינתי. את עלה קטן וירוק שמנסה להתעופף על הרוח. את כינה קטנה שמנסה למצוץ את דמו של בני. את אפסית. ועם כל הכבוד לאפסים, אני לא מתייחסת אליהם כשאני פותרת תרגיל, מאחר והם לא משנים את תוצאתו."
פניה של מאי נפלו, כמו כל פעם שאמא יורדת עליה. מאז שהיא גילתה שאנחנו מתכוונים להתחתן, זה אף החמיר.
"אני חושבת שזה הזמן שאני אלך." אמרה מאי בקול שבור, פניה כמעט נגעו ברצפה מרוב שהן היו מורכנות. "היה נעים לדבר איתך, כמו תמיד, את פשוט מקסימה ואדיבה," אמרה לאמי ונשקה ללחיי.
"וכך הלך השועל." מלמלה אמי. "טוב, יואב. אם תרצה לרדת למטה, גם דותן שם... ועוד כמה אורחים חשובים."
"תפסיקי לרדת עליה ככה!" סובבתי את ראשי בהפגנתיות. "איזה אורחים חשובים?"
אמא מחאה כף לסגירת שיחה, הסתובבה לאחור, והותירה אותי ואת מאי לעמוד כניצבים. "אורחים שיגרמו לחיים של כולנו להשתנות, אולי..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים לא רע, רק הערה אחת: רון.א
"אני לא מכירה שום מאי, ואת לא קיימת מבחינתי. את עלה קטן וירוק שמנסה להתעופף על הרוח. את כינה קטנה שמנסה למצוץ את דמו של בני. את אפסית. ועם כל הכבוד לאפסים, אני לא מתייחסת אליהם כשאני פותרת תרגיל, מאחר והם לא משנים את תוצאתו."
הסיפור עצמו זורם מאוד לפי דעתי אבל השורות הנ"ל קצת צורמות. גם בשביל ירידה זה בוטה מידי. הייתי מציע לך להחליף אותם בירידה יותר מעודנת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
