פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 304 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-1 חודשים על תהילה והיסח דעת- טעימה מן הספר המתבשל דקל
על תהילה והיסח דעת
כיתה ג' הייתה קשה נוכח העובדה שהפכתי לבובת עץ בפני כדור הריטלין הממורק, מעין שתיקה תחת כימיקלים שהניחו לי בהסכמתי בקערת דגני הבוקר.
המורה נאה לפרקים אך לימדה היטב, דומה כי שיעורי לשון מלהיבים בכל הגילאים.
באותה שנה הפוגים היו בשלטון לצד מפלגת העבודה, המונים וגם כאלו שלבושים למחצה רכנו על רצפה קרה עם מיטב פצצי הפלסטיק שבידם.
ימים גדולים בהם כל שרוצה הנפש הוא פוג כחול כהה לארסנל, מחסניות ומסטיקים ריחניים נקנו ללא הרף, טורנירים על לילונאום התרחשו אם וכאשר נתנו הנסיבות.
הייתי שחקן לא רע באותם זמנים, ולעתים פדיתי לא מעט חתיכות קרטון ביום עבודה.
הפוגים היו מרכז חיי ובהיעדר כבלים הייתי נרדם מיד כשירדה השמש.
בוקר אחד שחור למדי אמי העירה אותי במילים שלא אשכח, "ירו ברבין, רבין מת". הפכתי עצוב, מה גם שעניין כזה עלול לטרפד את ארוחת אחר הצהריים אצל סבתא(מפאי"ניקית למען הסר ספק) לא הראיתי לאף אחד שאני מודאג, זה עלול להצטייר כדבר חשוד ואני עוד בתחתוניי.
שקט רבתי ירד על האוטובוס הצהוב והרגשתי שייך.
בבית הספר חלה מהומת אלוהים, מורה המחשבים האיום רצה להציג בפנינו איזה וינדוס חדש לראוות החך, כשגילה שהשיעור בוטל הוא זרק טושים בפראות וללא כפית.(ע"ע נימוס בסיסי) לא ידעתי איך לעכל את כל התחושות הללו, הכל נראה יותר דרמטי כשאתה ילד בעל חינוך אירופאי מובהק.
לבסוף הגעתי לביתה של סבתא, ארוחת אחר הצהריים עלתה לי בשלל שיחות, בכיות ושלושה משחקי דמקה לאורו של פנס הגינה.
בלילה חלמתי כמות שנהוג לעשות, ובחלום אני יושב על לועו של הר געש, הוא מתפרץ באלפי פוגים חמים ונדירים.
אני מחליק במורדות הקרטון שנוצר, מבושם נוכח הרווחה שאופפת אותי.
בהגיעי לשוך המדרון אני רואה דמות מנופפת לי לשלום, "בחיי זהו יצחק רבין" הסמקתי במוחי.
ניערתי מעליי את אבק האושר והפכתי מעומלן ומתאים לשיחה. "ערב טוב יצחק, אני רואה שאתה לבוש היטב" הרהבתי עוז בחוצפתי, "ידידי הצעיר, מעולם לא היה לבושי טוב יותר, ברצוני לבקש ממך מספר דברים.
כמות שאתה יודע איני קיים עוד במרחב, אני מפציר בך, תגדל ותתפוס את השלטון עבורי". "אתה יודע שזה בלתי אפשרי" שטחתי בפניו, "לא אוכל לעזוב את עולם הפוגים כעת". עד הבוקר ברחתי, קבורה בקרטון עדיפה על האבן.
מיד בתהליך הקימה נשבעתי לא לדבר על כך עם איש, עניינים מעין אלו עדיף לא להזכיר עד שתרד השמש.
לקחתי את הכדור הלבן וחזרתי לחיקו החמים והטוב של חוסר הדעת,
אני בבית.
כל הזכויות שמורות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
