סוף כל סוף צילצל הפעמון, והשעון הראה לי שעכשיו השעה היא 4. קבעתי יחד עם חברתי לצאת לשוק.
את שוק הכי אהבתי, שם היו אנשים שאני מכירה מהשכונה, אנשים מצטופפים, וזה היה בקיץ חמים.
וכל פעם שהיתי באה לשם היתי באה יחד עם החברה שלי.
כשיצאתי מהבית הספר הלכתי יחד עם חברתי לשוק.
היה חם, וזיעה נידף ממצחי, וכל פעם כשהינו נתקלות באנשים שבצטפפו הייינו מצחקקות, והינו מדברים על הנושא הזה. והפעם כשהחברה שלי נתקלה במישהו, התפרצנו מצחוק. והוא היה מתעצבן והולך.
באותו יום. הפעם. היה משהו מוזר.
ניתקלתי במישהו שהיה לי מוכר.. אולי בגילגול הקודם. ממש הכה את ליבי כשנתקלתי.
עינים שלו היו כחולות, מבוגר,קירח כזה, הוא לא סתם זקן. הוא היה ממש מוכר לי.
האיש שנתקל בי הפעם וזה קרה מהר... הביט בי ואני בו מנסה לשחזר מאיפה הכרתי אותו ורק אז נזכרתי שהאיש הזה מופיע אליי בחלומות.
חברה שלי כשראתה אותי נתקלת באיש הזה, התפרצה מצחוק, והתחילה לבכות מרב הצחוק שאני נתקלת באיש הזקן.
ואני עמדתי בשוק, עם פה פעור, לא מאמינה, האיש שנתקלתי בו מופיע לי לרב החלומות שלי ואפילו רודף אחרי הסיוטים.
ואז מרב שהתעצבנתי, והיה חם אמרתי לחברה שלי.
"תסתמי את הפה"! צעקתי עליה.
והיא ראתה אותי שאני רצינית ואז סגרה את הפה, והפסיקה לצחוק. ראתה שאני רצינית, נפגעה.
"תגידי מה את דפוקה?" אמרה לי החברה.
ואז היא נפגעה... רצה והלכה הביתה.
אחרי זה, הפסקתי להזמין את החברה שלי לשוק, היתי באה לבד, מחכה לאיש ההוא שנתקלתי בו.
והוא לא הגיע, יושבת על הספספל שעות, שבועות, שנים.
גדלתי ועזבתי את התיכון והאיש לא הגיע. אבל הוא היה ממש מוכר לי. לא היתי מוכנה לוותר עליו עד שאדע מי הוא.
2011-
ירדתי למרדף, מצאתי תמונה במחסן, עם אבק, כנראה ששנים הוא שם.
הראש שלי הסתחרר כשראיתי את התמונה ופוף. התעלפתי.
ועוד לפני שהתעלפתי הספקתי להגיד.
"הוא חי".
"הוא חי"
האיש ההוא שפגשתי אותו זה אבא שלי"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה