העשן הלבן המיתמר במעלה ההר מושך תשומת לב ועין ומרכז מבטו של נער.כפר אשר מיקומו נסתר מעיניו נח באחד מעיקולי הריו-במבה רחוק מרחק הליכה לאורך מורדותיו המתונים ועם זאת לדידו כמעט ואינו למעט קולות האדם שהדם בוקע ממרחק ומפר מפעם לפעם את דיממת הבוקר.שאון הזרימה הבלתי פוסק מהנהר,הצקצוק הקצוב שמשמיעה תמוכת העץ הלחה בכל פעם,בכל פעימה כשעיניו נאחזות במחזה המוזר.נדנוד הערסל הנושא חבילה עבותה של שמיכות,סמרטוטי-צמר וגוף נושם,גופו שלו.ידיו לופתות בחזקה בשולי הסריגים,מנסות לחפות על גוש חם,עצמו,לבודדו מאויר העומד קר.להתגלם הוא מנסה או לפחות להגדיר את רצונו בכך.הגדרות לא היו על כר הדשא המוצל,שם נפגשו.הכל היה ירוק ובהיר, ואהבתו פרחה באוויר וצבעה את הכרים בשמה.אך למרות ואף על פיו,שפתו לא ענתה לו אז,על ברכיו רכן,להחדיר טריז ראשון אל עמקה, שמה ,שמה, שמו. והאדמה מלאה וכבדה. ניסיונות רבים כשלו בסופם אל תוכה,ובריקבונם חלחלו בין שכבות בטנה השכחת. השמים גדלו מעליו בעודו ממסך עצמו מגשמם,מעילו מסורבל ומגושם, בל תבוא בו טיפה, פן יכחילו עצמותיו מקור גשם. אז שמיו כחלו בשלהם גם בלעדיו, צמרות ירקו מעליו, לילו שחר,כשנמשך אל האדמה החומה ובקולו צינה. עד שנשמתו כעשב עיקש שתתה מזוהרי טלה,ודבש עלה בפיו לאומר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
