פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 4760 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים היי, אני ממש צריכה את העזרה שלכם! תגידו לי מה דעתכם ...! ~דניאל~
היי, מה נשמע אנשים?
אני משתתפת בתחרות כתיבה סתם בשביל הכיף, וכבר כתבתי שני סיפורים קצרים כדי לשלוח להם, ואני ממש מתלבטת מה מבינהם לשלוח \:
האחד הוא יותר לנוער, קליל יותר כזה, והשני הוא בדיוק הניגוד.
אז תגידו לי מה דעתכם בסדר?
לפניכן; הציטוט שנתן לי את ההשראה:
"עדיף להישרף מהר, מאשר להתפוגג לאט ברוח." ~ מתוך מכתב ההתאבדות של קורט קוביין, אליל הנוער וזמר להקת נירוונה המפורסמת.
פחד מוות \ דניאל
האדרנלין זורם בעורקיי.
הרצון לחיות, חזק יותר מאי פעם. מפתח גידים וורידים בגופי וצורב בכל חלק בליבי. הרצון לא למות, הרצון להמשיך לנשום, להמשיך להרגיש. אני מפחד כל כך. עכשיו, כשאני מתמודד פנים אל מול פנים מול מלאך המוות, אני כבר לא גבר כזה מגודל ואמיץ. אני ילד קטן. נואש. מפוחד. חסר אונים.
אף פעם לא האמנתי שמלאך המוות, יבוא אליי בדמות האישה שחשבתי שהיא אהבת חיי.
הלב שלי פועם מהר מדיי, אני פוחד שהוא יתפוצץ.
"די, בבקשה, דיי," אני מנסה לצרוח בכל הכוח, אבל במקום זה, גרוני פולט יבבה צרודה ומתחננת. אני לופת את המרפק של מיטל ומסתכל לה ישר אל תוך העיניים. לא היה מקום לטעות; המבט שלי היה מטורף, רצחני, וחייתי. כעת, כבר לא הייתי בן-אדם. הייתי חיה, חיה עם אינסטיקט הישרדות, שמוכנה להרוג כדי שהיא לא תהרג. "מיטל, תני לנו לצאת מכאן! לעזאזל!"
גם המבט שלה, לא היה אוהב במיוחד.
היא בעטה ברגלי הרועדת והמכופפת. מרוב הלם, נפלתי לאחור, גבי מתחכך בשחת שמפוזר מסביב ונופל על האדמה הקרה.
אני מנסה לנשום בקצב סדיר ולקום על רגליי.
בזווית עיני השמאלית, אני קולט אותה זורקת גפרור דקיק בצבע חום שבקצהו מתלהטת אש על השחת והעשב שמפוזרים בכל חלקת אדמה מסביב.
" לא, מיטל!!! " , אני צורח בכל גרוני היבש.
זה כבר היה מאוחר מדיי. במאמץ רב, התרוממתי מהאדמה החמה והתעלמתי מהעובדה שכפות ידיי התמלאו בשריטות ומזרועתי הימנית זולג דם. לא טרחתי להביט בזה אפילו. קמתי על רגליי ונעלתי את גופה מאחורה בצורת חיבוק בעזרת שתי זרועותיי.
היא כנראה פירשה את זה ל-"חיבוק", אני פירשתי את יותר בכיוון של: "אני אחנוק אותך"
היא הסתובבה לכיווני.
"אנחנו ניהיה ביחד עד הסוף," היא לוחשת בקול רך ומלא אהבה. לשניה אחת, הכל במוחי מתערבל. לשניה אחת, היא נשמעת בדיוק כמו פעם. חמה, עדינה, אוהבת, לא משוגעת...
אבל לשניה הזאת יש סוף סופני וכואב ביותר כשאני מביט בלהבות האדומות-כתומות המתפשטות מסביבנו, שורפות כל דבר הנתקל בדרכן ומתקרבות לעברנו.
הרגשתי איך גוש מכוער נתקע לי בגרון ואני לא מסוגל לבלוע.
לא מסוגל לצרוח, לא מסוגל לברוח, לא מסוגל ללכת .
אני מת לצאת מכאן, לרוץ ולהזעיק עזרה.
אבל רגלי נטועות באדמה, רועדות מבעד למכנסי הג'ינס העבים שלי.
מיטל טומנת את פניה בחזה האבן שלי.
אני משקשק מפחד. קשה לי לנשום. קשה לי לזוז. רק עכשיו ההבנה מחלחלת אל תוכי, מפלחת את ליבי; אני עומד למות.
"בואי נלך מכאן!" אני צועק ומנסה להתעשת.
אני מתנער ומנסה לחשוב בהיגיון. זיכרונות על גבי זיכרונות עולים לתודעתי. חלומות שעוד לא הספקתי להגשים. רגעים שעוד לא הספקתי לחוות. הכל כואב לי.
"מיטל, אני לא יודע מה קורה לך, אבל אני לא רוצה למות... אני לא רוצה למות... אנחנו חייבים למצוא דרך לצאת מכאן ולהזעיק עזרה!"
היא קופאת במקום ולא זזה, בדיוק כמו פסל.
פתאום, מתאים לה בעיניי להיות פסל, פסל חסר רגשות.
היא מהדקת את אחיזתה בחולצתי המקומטת.
"לא... אל תעזוב אותי כאן!"
החום מתחיל להכאיב לי בפניי אז אני מסיט את מבטי לכיוון פניה המושפלות .
" אנחנו נמות !" אני זורק לעברה . כאילו שהיא לא יודעת את זה. הרי היא תיכננה את מההתחלה . "בבקשה," דמעות מלוחות זולגות על לחיי.
אני חייב להציל את עצמי.
אני דוחף אותה אחורה לכיוון האש ונאנח בהקלה כשאני מגלה שהיא החליקה קצת לפני האש ולא נפגעה.
אני סורק את האזור ומרגיש איך פעימות ליבי רועמות, מחשבות על גבי מחשבות מתרוצצות במוחי .
השאלה המפחידה הזאת , שאף פעם לא רצית לעלות על מוקד מחשבותיך עולה בכאב. לא נותנת לך מנוחה.
אני אמות?
אז ככה מרגישים לפני שמתים... הריקנות הזאת. הייאוש הזה. כבר אין לי תקווה.
עיניי מבחינות בהתרגשות לאחר סריקות רבות בחלק שנמצא קצת מאחורי שהאש עוד לא הגיעה אליו.
אני תופס את ידיה הקפואות ומושך אותה איתי לכיוון החלק, בניסיון לברוח מהשרפה.
"תמות איתי ..." היא מתחננת .
דקירת לב מפלחת את ליבי בכאב ואני מתעלם ממנה בהפגנתיות. "אני לא מתכוון למות, וגם את לא!" אני מנסה להגיד את זה כעובדה, אבל במצבי, זאת יותר משאלה. "מה יש לך? מה נכנס בך? מה הקטע שלך? למה הצטת את האוורוה?" אני שואל בבלבול .
כאילו רק עכשיו עלתה ההבנה במוחי שהאישה שאני אוהב מנסה להרוג אותי ואותה .
אני מביט לאחור בייאוש , לעבר החלק הלא נגוע ומגלה שהאש לכדה גם אותו .
אני עוצם את עיניי בפחד ומסנן מבין שיניי החשוקות. "זה לא קורה לי. לא לי. בבקשה
לא , אלוהים!"
צרחה חדה קוטעת את תפילותיי ואני מבחין בגוף שעטוף בזרועותי קופץ בפחד ובחלחלה.
אני מסתכל עליה בבהלה, ומבחין באש התופסת את קצה מכנסיה הארוכות .
החרדה משתלטת על גופי . "תעזרו לי! חברה שלי נשרפת!!!" אני צורח בבהלה בעוד היא מקפצת בכאב ומניפה את ידיה בניסיון לכבות את האש השורפת את קצה מכנסיה.
האש מתקרבת לעברי, רעה וטורפת יותר מתמיד .
אני משפיל את פני , מנסה להדוף בחוסר הצלחה את הכאב המתרחש בפני כשהן מביטות באש הקרובה כל כך .
"אההההההההההה!" , צעקה נשמעת מימני .
אני מפנה את ראשי בבהלה ומבחין בפניה של הבחורה שאני אוהב . עורה מתקלף ומתפחם , ידיה נשמטות אט אט אל הצדדים, חושפות צלקות עבות וארוכות אותן חרטה האש לנצח על גופה.
על שערותיה מתפשטות לפתע להבות קטנות , גהורמות לה לעוות את פניה בכאב ולצנוח על הקרקע כמו בובה חסרת חיים.
" לא !!!!!!!!!!!!!!!!" אני שואג ורץ לעברה בעוד גופי רועד .
בבקשה אלוהים, לא ... לא ...
דמעות קטנות מבצבות מתוך עיניי הממצמצות כלא מאמינות , זולגות אט אט במורד גרוני החשוף ומרטיבות אותו בעודן עושות את דרכן אל חולצתי.
אני מניח את ידי על גופה המפוחם .
" לא ! לא ! " אני צועק בכאב שעוד לא הומצאה המילה שניתנת לתאר אותו. הוא גדול מדי. חזק מדי. כועס מדי.
אני מניח את ראשי על חזהה ומיבב בפחד.
מי יציל אותי עכשיו ?
מי יציל אותי ?
זיכרונות על גבי זיכרונות עולים בעיניי הדומעות, יש להם התחלה, אבל אין להם סוף.
בראשי, עולה דמותי כילד קטן. הילדות שלי עברה כל כך מהר. החיים שלי עוברים כל כך מהר. הם עוברים לנגד עיניי, ואני לא יכול לעשות כלום כדי לעצור אותם. הרכבת קוראת לי, ומלאך המוות חילק לי כרטיס במיוחד כדי לעלות עליה.
לפתע, זיכרונותיי חדלים להופיע, כאב ראש איום תוקף את ראשי.
אוזניי קולטות צעקות איומות מיוסרות, מלאות בפחד ובחרדה.
אני לא יכול לסגור את הפה שלי, שהוא הדבר היחיד שאני עוד יכול להפעיל. פי פתוח והאוויר פורט על מיתרי גרוני. אני לא יכול להפסיק לצעוק. הגוף שלי נשרף. זה כל כך כואב.
משהו חם נוגע בעורי ושורף אותי מבפנים,
פעימות ליבי מאיצות וקשה לי לנשום. אני חושב שאני גוסס. כבחור צעיר ונאה עם אישה שהוא אוהב וחיים שתוכננו מראש עד הפרט האחרון, לעולם לא חשבתי על המוות, ובטח לא על דרכים למות. אבל דבר אחד בטוח; אין דרך יותר איומה מלהישרף בעודך בחיים.
" תעזרו לי! " אני צועק ובשארית כוחותיי אני מטלטל את גופה הזרוק של הבחורה שאני אוהב. אני ממשש את ידה בניסיון להרגיש את הדם זורם בעורקיה או לשמוע פעימות לב, אבל זה אבוד. אני אבוד. שנינו אבודים. והיא מתה. אהבת חיי מתה. ואני אמות גם. בגללה?
כן, כדאי שאני אכיר באמת כמה שיותר מהר;
האישה שחשבתי להתחתן איתה ולאהוב אותה במשך כל חיי, החליטה ליטול את חיי שנינו, בלי לשאול אותי מה דעתי על ההחלטה שלה.
אני עוצם את עיניי בכאב ונשכב לצד הגוף חסר החיים .
צלקות עבות וטריות מתנוססות על ברכיי הרועדות, וכאב חדש תוקף אותי במעלה עמוד השדרה .
'זה הסוף שלך ', מודיע לי קול עמוק ומחוספס.
אני מביט בפחד מסביב, עיניי נעצמות באי רצון.
מי אמר את זה?
האסימון שלי נופל לאט לאט, גורם לי להבין את הנעשה.
זה הייתי אני, זה היה הקול שלי .
והסיפור השני:
"אינני מאמין בנצחיות האדם, ואתיקה, לטעמי, היא עניין אנושי בלעדי, שאין מוערבות על-אנושית כלשהי מאחוריה."
- אלברט איינשטיין
בוגדת \ דניאל .
אף פעם לא חשבתי, שאני אמצא את עצמי, בסיטואציה הזאת. השתיקה הזאת, מרגישה כל כך לא טבעית, כל כך לא בסדר, כשמדובר בי ובגל.
ובכל זאת, הנה אנחנו. זה לא חלום, זאת המציאות. המציאות שאני יצרתי.
אני מסתכלת על הבחור הנאה למראה שיושב מולי, על המיטה, ברגליים מקופלות, בעיניים אדומות ובשפתיים מכווצות. ואני לא מזהה אותו. לוקחות לי כמה שניות, כדי להפנים, שזה הוא. שזה גל, גל שלי. החבר הכי טוב שלי. האקס שלי כיום – איתו יצאתי יותר מעל לשנתיים וחצי.
אני סורקת בעיניי את השיער הג'ינג'י המשגע שלו. השיער שפעם גרם לליבי להחסיר פעימה, בכל פעם שהייתי מעבירה את ידי בו. אני מרשה לעצמי, לרגע אחד, לחטוא ולהתבונן בגופו. אני מבחינה בכמה פרטים חדשים; הוא מנסה לגדל זקן. צבע העור שלו התבהר מעט והשרירים הממוקמים במעלה זרועותיו הספיקו להתנפח עוד קצת, מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
חוץ מהפרטים האלו, הוא נשאר בדיוק אותו גל, מאז הפעם האחרונה, שנפרדתי ממנו ויום אחרי זה, התנשקתי עם יותם, שהיום הוא החבר שלי.
כן, בסיפור הזה, אני המכשפה. אני מניחה שלדעת גל, אני מכשפה בכל סיפור.
ואז, נפלה ההבנה בחלקי. עכשיו הבנתי למה כשאני מסתכלת לו בעיניים – בבושה רבה – משהו בו נראה לי כל כך זר ושונה.
זה המבט בעיניו. דקירה חדה פילחה את ליבי, כשדרך עיניו הירוקות, יקדה אש. אש מלאה בכאב, בזעם, בטינה, בבלבול, וב... בשנאה. רגע, גל שונא אותי עכשיו? זה משהו שיקח לי זמן להתרגל אליו, בהתחשב בעובדה שאנחנו מכירים מגיל 4 וחצי, מגן שושנה.
"מיקה, את מוכנה להפסיק לבהות בי כאילו אני איזה פסל?" קול מחוספס קטע את קו המחשבה שלי. "אני יודע שאני יפה, אם את רוצה חתימה, כל מה שאת צריכה לעשות זה רק להיחנק."
סומק הציף את פניי כשהבנתי שגל לא השתנה, אלא רק הפך ליותר גלי. רגע, יש כזאת מילה בכלל?
נשענתי על הקיר המקולף והעמוס פוסטרים, שאליו נצמד החלק הקדמי של מיטתי.
"התגעגעתי לאיחולים הלבביים שלך."
"אני בטוח בזה."
"רוצה לשתות או לנשנש משהו?" שאלתי ולרגע אחד, הרשתי לעצמי לקוות שאולי הפגישה הזאת תתנהל טוב, לשם שינוי.
העיניים שלו, מלאות בכאב ובטינה, ננעצו לי עמוק בתוך הלב. "מיקה, למה הזמנת אותי?"
ניסיתי להרוויח זמן. "כי החלטתי שאני מזמינה אותך לארוחה אחת טובה, על חשבוני." ניסיתי לא להסתכל לא בעיניים. הוא הכיר אותי טוב. הוא ידע מתי אני משקרת. לצערי.
"פתאום, אחרי חצי שנה, שבה לא צלצלת אליי אחרי הפרידה, את מרימה אלי טלפון ומזמינה אותי אלייך?" הוא ירה.
נאנחתי. "בסדר, בסדר!" הרמתי את ידיי וסימנתי תנועה של 'נכנעת'. "טוב, התגעגעתי אלייך." לא יכולתי יותר לטאטא את הרגשות שלי מתחת לשטיח. "ורציתי שניפגש, כי אנחנו חברים – "
הוא קטע אותי. "מיקה, אנחנו לא חברים." הוא הבליט כל מילה ובמילה האחרונה, הוא הרים את קולו.
"אבל... אבל..." גמגמתי.
הוא חייב להקשיב לי. הוא חייב לנסות להבין אותי. הוא חייב להבין שהייתי חייבת להיות כנה איתו, ועם עצמי.
לפעמים, אני מנסה לדמיין איך היו נראים הדברים, אם לא הייתי זורקת את גל. אם לא הייתי נסחפת בסיפור אהבה הלא אפשרי שלי ושל יותם. כן, אסור היה לי לממש את הסיפור הזה. אבל הלכתי אחרי הלב שלי. לא הייתה לי דרך אחרת. נכון?
לפתע, הוא חייך אלי חיוך סמוי. "הגמד לא יודע שאת איתי עכשיו, נכון?"
"אתה מתכוון ליותם?" נשכתי את השפה התחתונה שלי. לא, הוא לא ידע שאני נפגשת עם גל היום. זה היה סוד. והתכוונתי להשאיר את זה כסוד.
"כן, אני מתכוון לאידיוט הזה." הוא הרהר לכמה שניות ובחן אותי מקרוב. "הוא לא יודע." הוא קבע והחיוך הסמוי שלו, התרחב עוד יותר. לרגע אחד, יכולתי לזהות בעיניו את הניצוץ הכתום והשובה שתמיד אהבתי אצלו.
"לא יכולתי לספר לו. פשוט התגעגעתי אלייך..." הטון של הקול שלי, נמך מרגע לרגע. ידעתי שאני מסמיקה, ושנאתי את עצמי על כך. מה עובר עליי? למה הוא כל כך חשוב לי? למה אני לא מצליחה לרסן את עצמי? ולמה, למה הכל נראה פתאום שוב מטושטש ולא ברור? "התגעגעתי לחברות שלנו. זוכר? פעם היינו נפגשים כל יום. היינו מדברים הרבה. יוצאים. ועכשיו, אחרי הפרידה, אני כבר לא רואה אותך, גל. אתה חשוב לי. אני לא רוצה לאבד אותך."
הוא השפיל את מבטו אל הרצפה.
למה הוא לא מדבר? ולמה, מפגישה קלילה בין זוג מכרים, הפגישה הזאת הופכת לפגישה רוויה בדרמה?
"אני לא יכול להיות חבר שלך, מיקה," הוא סינן דרך שיניו החשוקות. "אני פשוט לא מסוגל!"
נאנחתי. הייתי צריכה לדעת שזה יקרה. הרסתי את הכל. איך יכולתי בכלל לחשוב שיש אפשרות לתקן הקשר הזה? איך יכולתי להיות כזאת אנוכית?
"בסדר." אמרתי בקול יבש ומדוכדך. מילותיו הדהדו באוזניי. איבדתי אותו לנצח. כבר אין דרך חזרה בשבילנו.
"לא, זה לא בסדר. את לא מבינה שאני אוהב אותך?"
קפצתי על רגליי. הכל התערבב אצלי כעת; צבעים, אנשים, אירועים. הוא אוהב אותי. אבל לי יש את יותם. אסור לי לשכוח את זה. אסור לי לאבד את עצמי.
"לא!" מחיתי בקול מעט כועס. "תשתוק. פשוט תשתוק!" התנערתי. אם הוא לא היה עומד מולי, הייתי רוקעת ברגליי כמו שאני תמיד עושה, כשמשהו לא הולך לי.
והפעם... לא הלך לי, ובגדול.
"תקפצי למים העמוקים..." הרגשתי את נשימותיו הכבדות של גל, על פניי. הוא היה קרוב מדיי. שערו הג'ינג'י הסתדר בפראות על מצחו. זה דווקא התאים לו.
דמעה זלגה מזווית עיניי. ידעתי איך העניינים הולכים להתנהל, עוד לפני שהם קרו. אני בוגדת. בגדתי בגל פעם אחת, עם יותם, אז למה שאני לא אבגוד ביותם פעם אחת עם גל? זה הרי דפוס ההתנהגות שלי. של בוגדת.
באצבע ארוכה הוא ניגב את הדמעה שלי.
המרחק ביננו, היה קטן מדיי. ניסיתי להתרחק אחורה, אבל גבי נתקל בקיר.
"תירגעי..." הוא לחש לי בחיוך קטן. "את כל כך יפה... את כל כך... יפה."
הגוף שלו, נצמד לשלי. ולי, לא היה טעם להתנגד ולנסות להדוף אותו, כי משהו בי, רצה שהוא יגע בי. משהו נורא ואיום.
הרגשתי את שפתיו, מרפרפות על שלי. ואז, באיטיות מייגעת, הוא הצמיד את שפתיו אל שלי, ונישק אותי.
קצב פעימות ליבי הואץ. עצמתי את העיניים שלי, ולא חשבתי על כלום. פשוט זרמתי עם הרגע. לא עצרתי. לא הפסקתי. פשוט נהנהתי. שמחתי. הרגשתי חייה, ולא קיימת.
הלוואי, שיכולתי לשקר ולהגיד 'איזה נשיקה גרועה. לא הרגשתי כלום'.
אבל האמת היא, שהרגשתי יותר מדיי.
הכל בתוכי בער. הרגשתי כאילו אני נשרפת, אבל במקום שאני ארגיש כאבים, הרגשתי טוב. היה לי טוב.
הרגשתי מוגנת. מעורסלת בתוך זרועותיו.
דמותו של יותם, התערפלה במודעתי, עד שנעלמה כליל. הוא לא היה קיים כעת. נשאבתי לעולם אחר. עולם שבו אני וגל זה גוף אחד.
רציתי שהזמן יעצר לנצח. אבל ידעתי, שמחר בבוקר, כשאני אקום עם טעם רע בפה ועם יובש בגרון, בעורקיי, תזרום לה המילה הזאת. המילה הזאת, שלעולם לא תניח לי.
בוגדת.
הייתי בוגדת.
תודה רבה לכל מי שקרא,
ושיהיה לכולם יום טוב (-;
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים דניאלללללללל זה מקסים ! יער
יש לך חתיכת כשרון ! אם היה לי אומץ גם אני הייתי כותבת כאן משהו , אולי אני אעשה את זה מתישהו.
בכל מקרה , יותר התחברתי ל"בוגדת".
ערב טוב (:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-4 חודשים אקשה עלייך יותר: לא יכולה להחליט. ממש לא. אנקה
שניהם כתובים בכשרון נדיר לילדה
בת 13. ואולי לא מכירה הרבה כותבות
בנות 13 שכותבות.
בטח לא כתבתי או עפתי ככה בגיל 13.
גם עכשיו לא.
מצדיעה לכשרון לדמיון לכנפי הרוח.
שתוביל אותך הרחק הרחק ותשאירי
אותנו מאחורה מדי פעם תעיפי מבט קטן למטה
לראות את הנשיקות שאנחנו כאן מפריחים לכיוונך.
ההחלטה נתונה בידייך.
תחשבי טוב.
תבצעי פעם אחת.
ב ה צ ל ח ה יקירה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים תודה אנקה יקירתי, אין לי מילים. את המדהימה היחידה כאן! (-; ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים על הראשון אשאל אותך מה אכלת ? על השני אתן לך ישר כח. Disraeli
מאוד פסיכודלי.
הג'נגי נישמע מאוד אמיתי.
אולי הראשון בא לכסות על השני. הכוונה היא הרבה ריגשיי אשמה.
חזקים של בגידה ראשונה.
דבר שלהרבה אנשים קשה ליחיות עים זה.
איך שלא יהיה דניאל חבל שאת לא בת 48 כי הייתי שם לך אזיקים ואומר לך
שאת.
under arrest
יפה מאוד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים חחחחחח תודה! ואני חושבת שמזל שאני עדיין לא בת 48, כי ממש לא הייתי שמחה להיות under arrest :) שוב תודה על הוספת הדעה, היא מאוד חשובה לי ! ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים דניאללללללללללללללללללללללללללללללללל תולעת
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים דניאלה על תכעסי על ה-לה בסוף ... Mr. Vertigo
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים חחחחחחח, טוב בנ'גמין, אל תכעס על ה- ג'מין (-; ~דניאל~
-
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים ו...גם הבחירה שלי היא "פחד מוות" תהילה
מאיפה את שואבת את הרעיונות???XD
בוגדת גם חמוד אבל קצת דביק... :\
אני אעמוד בתור לקבל הקדשה על הספר שתכתבי(ומה נסגר עם שעון חול אנערף?... )
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-4 חודשים ו...גם הבחירה שלי היא "פחד מוות" תהילה
מאיפה את שואבת את הרעיונות???XD
בוגדת גם חמוד אבל קצת דביק... :\
אני אעמוד בתור לקבל הקדשה על הספר שתכתבי(ומה נסגר עם שעון חול אנערף?... )
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים היי תהילה, מה קורה? D: ~דניאל~
תוווווודה !
שעון חול בתהליכי כתיבה (לצערי הרב לוקח לי הרבה זמן לכתוב אותו כי אני כל הזמן חורשת למבחנים וכאלה, אז יש לי פחות זמן... למזלי הרב, החופש מגיע, ככה שאז יהיה לי זמן לעבוד עליו ולגמור אותו כבר!) ובעזרת השם, השלב הבא זה חיפוש הוצאות לאור.
אני כ"כ מקווה שהן ירצו אותו, לפעמים אני מרגישה ממש חסרת ביטחון לגביו \:
אני שואבת את הרעיונות שלי מציטוטים ופתגמים..
כן זה נשמע מוזר, אבל את ביקשת לדעת , אז חחחחחחחחח ... =]
אני פשוט קוראת פתגם , ואם הוא מוצא חן בעיניי, אני מנסה לחשוב על המשמעות שלו
ולהתאים אותו לסיטואציות שונות, ואז פשוט לא יודעת... נולד רעיון.
למשל את הרעיון לפחד מוות, נתן לי הציטוט;
"עדיף להישרף מהר, מאשר להתפוגג לאט ברוח." ~ מתוך מכתב ההתאבדות של קורט קוביין, אליל הנוער וזמר להקת נירוונה המפורסמת.
את רוב הציטוטים וההשראה אני מקבלת מהאתר הזה : http://www.pitgam.net/cats/1/1/0/
גם שירים או תוכניות מרגשות עוזרים לי .
שבת שלום ! (-;
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים חחח מגניב :) תהילה
ואל תדאגי-אני יודעת מה זה להרגיש לא בטוחה לגבי יצירה ומוצאת שבסופו של דבר ההרגשה לגמרי חסרת בסיס:)
אם את מקבלת במקרה תעודות מחר-שיהיה בהמון בהצלחה!!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים פחד מוות= סיפור חזק!! רון.א (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים תודה ! (-; ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים "פחד מוות"....זו הבחירה שלי דניאל !!! ליז מאילת:-)
ראשית אני חייבת להחמיא לך על כישרון הכתיבה שלך דניאלוש.ואותי את לא מפתיעה בהשתתפות כתיבה.הייתי מתפלאת אם לא!
מאחר והסיפור השני החמוד,פונה לנוער בחרתי בסיפור הראשון: "פחד מוות".
מאחלת לך הרבה הצלחה בתחרות.
ומי יודע,אולי צומחת לנו מתחת לאף סופרת מוכשרת,ויהיה לי הכבוד להגיד...היי חברים אני מכירה את דניאל עוד מתקופת צעדיה הראשונים באתר הנפלא סימניה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים אני ממש מתחילה להתעצבן עלייך! אוף! ~דניאל~
וואו איזה כיף זה לעשות כותרות מפחידות ;-)
חחחחחחחחחח.
אז כן, אני בהחלט מתחילה להתעצבן עלייך, כי לידך אני בכלל לא נראת מקסימה ומוכשרת! לידך אני באמת כלום (:
המון תודה, אני מאוד מתרגשת, וגם לידור (בעזרת השם!) משתתף בתחרות, והוא מאוד מאוד מוכשר !!
ליז, כל מה שנותר לי להגיד, זה שאם תגידי שאת מכירה אותי, לא יהיה לי שום דבר אחר להגיד חוץ משאני מאוד מאוד מעריכה אותך, ושאני גאה להיות מוכרת על ידיך.
שיהיה לך שבוע נפלא!! והמון תודה על הפירגון שלך!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים ועכשיו דניאלוש,אני לא מרשה לך לעולם.... ליז מאילת:-)
להמעיט בערכך,בכישורייך וכישרונותייך שקיימים בך,והגיע הזמן שתפנימי זאת דניאל מתוקה.
ואת מספיק חכמה בכדי להוריד מיד מהלקסיקון שלך את המילה כלום....אוקיי.סיכמנו!!
כל המחמאות מגיעות לך בשל מי שאת.ואם הספקת להכיר אותי קצת והספקת,אז את יודעת שאני לא מחמיאה לכל אחד ויודעת גם להעביר ביקורת לא מחמיאה אם יש צורך,אז אומר לך מה שכתב לי חבר מהסימניה.....תסתמי וקבלי את המחמאות בחיוך....:-)))
ולי יהיה הכבוד שתחתמי לי על ספרך הראשון.
וללידור המקסים והמוכשר גם אאחל בהצלחה בתחרות.
המשך שבוע קסום ופורה דניאלוש מתוקה:-))
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-