פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 525 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים תפיסת חוף בולגרי NAD
תפיסת חוף בולגרי: (גבול זה גבול)
בזמן הצפי לפעולה מונחתת.
אמרתי לגו לקפוץ לפניי,לא שידעתי מה שהולך להתרחש,פשוט חשבתי שיהיה עדיף שאשאר לבד על הסירה המצומקת הזאת שרובה כבר ממילא מלא מים.אז הוא ישחה בחוץ ואני אשחה בפנים בין כל הפצצות שצפות לי בין הרגליים,הוא עוד יגיד לי תודה יום אחד.
ככה הוא שחה איזה חצי קילומטר(אני לא הייתי מסוגל),במים קפואים ומשך אחריו את הסירה הקשורה בחבל סנפלינג ארוך,ובתוכה אני והפצצות,מת מפחד. לא רק מה יקרה אם יגלו אותנו,הפחד היותר מיידי היה אם בגל הבא לא אצליח לתמרן בין עשרים וארבעה הפצצות כך שלא יתפוצצו האחת לתוך השניה. האמת שגם להתחלף אתו לא כל-כך רציתי בגלל המאמץ הגופני ובגלל הכרישים(אינני זוכר אם בתדרוך הזכירו את הימצאותם באזור) בכל אופן רק המחשבה עליהם הספיקה לי כדי להמשיך להרחיק רימונים האחד מהשני,וגו אחרי שעה של חתירה ותפיסת גלים כבר דרך על קרקע חולית שהובילה אותו לחוף.
כשהגענו לבולגריה השמש כבר זרחה באמצע השמים.לא היה שם אף אחד, לא מוקשי נ.א ולא תעלות נ.ט החוף היה חולי וישר.נתתי לגו פקודה להתחפר,וישבתי לספור פצצות. כשהוא כבר כמעט נעלם תחת הר של חול הבנתי שחסר רימון אחד,אחרי שחיפשתי בתוך מה שנשאר מהסירה וסרקתי חמישים מטר לאורך החוף וכמה שיכולתי אל עומק המים,התחלתי לחשוד שאולי מההתחלה החתימו אותי רק על עשרים ושלושה רימונים.חיפשתי את טפסי האפסנאות ולא מצאתי אותם,ידעתי שאני עלול לחטוף קשה על אבדן צלם. לא ידעתי מה לעשות. גו סיים את ההתחפרות. כשהתקרבתי למוצב ,עוד לפני שחציתי את גדר התיל הראשונה שלפני השד"מ שמעתי צרור יריות וחול ניתז בין רגלי מישהו צעק מהעמדה הדרומית עצור סיסמה או עצור אני יורה או משהו,נכנסתי ללחץ ולא ידעתי מה לעשות פתאום נזכרתי שבמקרה כזה תמיד כדאי להגיד משהו בערבית. צעקתי וואקף.היריות נפסקו מייד וגו יצא מהמוצב כשידיו מורמות,פלנלית קשורה על עיניו,דילג בין המוקשים וכשהגיע אלי השתטח לרגלי על גדר התיל והתחנן לחייו.מייד לקחתי לו את הנשק והרחקתי את הנוקר,מה שבטוח, והתיישבתי להכין רשימת שמירה.ביום גו ישמור בבונקר ובלילה במוצב.
גו שאל אותי איפה הבונקר. החתמתי אותו על הרימונים ואמרתי לו שיחפור בונקר.נכנסתי למוצב וישבתי בחמ"ל להכין פקודה.כשגמרתי להכין פקודה התרחצתי התגלחתי וקראתי לגו לתדריך.התדריך היה מחולק לשלושה חלקים קודם עברתי על מבנה המוצב,הטופוגרפיה בגזרה ותרגולת בזמן אמת,אח"כ עברנו על המשמעויות הפוליטיות והלאומיות לתפיסת החוף,ולבסוף התפניתי לעסוק בענייני משמעת.
למחרת בבוקר בא ההליקופטר של האוגדונר והביא אתו ג'יפ, שלחתי את גו לתדלק ואמרתי לו שהרכב חייב להיות מוכן עד לפתיחת- ציר,בינתיים ישבתי בחמ"ל עם המפות.
בעיות המשמעת התחילו רק למחרת. גו בא בבוקר ואמר שלא הביאו לו אוכל. אמרתי לו שאין לנו טבח ואם הוא רוצה לאכול הוא יכול להכין לעצמו מה שהוא רוצה. אז הוא התחיל ליילל שאין אפילו מטבח. אמרתי לו שאין לנו תקן למטבח, וחוץ מזה כבר מזמן היה אמור להיות בשמירה בבונקר. גו מחה על כך שהוא רק ירד משמירה בעמדה הדרומית,ושמגיעות לו לפחות שש שעות שינה מטכ"ליות,אמרתי לו שאין מה לעשות,אין מספיק חיילים,ואנחנו צריכים להגיד תודה שלא הוסיפו לנו עמדת שמירה צפונית,כמו שאמורה להיות לפי התקן,הרשתי לו לישון שעה וחזרתי לחמ"ל.בהתחלה עשיתי שם מה שהייתי רגיל לעשות בחמ"ל כשאני מגיע אליו,מוצא כסא נוח לשבת עליו,מכוון את התנור לרגליים אבל לא קרוב מדי,מדפדף בעיתונים הישנים לראות אם נישאר משהו לקרוא שלא קראתי או איזה תשבץ לא פתור לגמרי,מפצח קצת גרעינים שמצאתי בשקית מגולגלת במגרת השולחן שמעליו חסר משהו ואין לי מושג מה.
במבט אחד דרך חלון החמ"ל אני יכול לחלוש על רחבת המסדרים,על פינת ההג"ס,על בקתת הש"ג,ואפילו על חלק גדול למדי ממגרש החנייה המוקף באבנים קטנות מסוידות בלבן,שממוקם מצדו השני של הש.ג הכל נראה שליו ושלם, מוכן ומזומן לכל התקפה או ביקורת אקראית של ממונה זה או אחר. השקט מרגיע אותי, רחש גלי הים מחוץ למוצב,הרוח הקרירה החודרת לחדר דרך החלון השבור.תחושת הזמן המנומנם המוכר כל-כך מימים אחרים במקומות אחרים,מה שנותר הוא רק המתנה לפקודה שתבוא בקשר. פתאום נחתה עלי כמו לילה ביום בהיר ההבנה המצערת באשר למצבי האומלל,דווקא כשכבר חשבתי שהכל בסדר. השלכתי מעלי את המגזין שעסק בתכניות הטלוויזיה השבועיות מלפני חדשים פרצתי אל חדרו של גו נערתי אותו בחזקה ממנוחת הלוחמים החוצפנית שנפלה עליו וצעקתי עליו בלי לשים לב לכללי האתיקה של מפקד פקוד: יא חתיכת אידיוט,איפה לעזאזל שמת את מכשירי הקשר? גו מסתכל אלי כמו איזה בוק שמעירים אותו באמצע הלילה ומבקשים ממנו את המפתחות לצוללת.איזה מפתחות? הוא שואל אותי. העפתי לו סטירה ושלחתי אותו לבונקר לשמור על הרימונים,לפחות בשביל זה הוא טוב,מה כבר ביקשתי ממנו לעשות לעזאזל? הייתי צריך לחשוב מהר,אין דבר שאני שונא יותר מזה,ומולי אני עוד רואה את גו ממשיך ליילל על משהו,מה אתה רוצה עכשיו-אתה לא רואה שאין לי זמן לשטויות שלך? העפתי אותו לשם במכות כשהוא כל הזמן ממלמל משהו על כרישים.חזרתי לחמ"ל סגרתי את הדלת מאחורי וישבתי שם מבולבל וחסר אונים.החלטתי לתפוס יוזמה ולמצוא פתרון יצירתי לבעיה הסבוכה שנקלעתי אליה,אם לא יתנו לי צל"ש לפחות לא יכסחו אותי בגלל הפאשלה הזאת. קראתי לגו ופקדתי עליו לבנות מגדל גבוה ואח"כ ללכת לאסוף עצים למדורה. למחרת גו היה עסוק כבר מהבוקר בהפרחת ענני עשן בצורת מגן דוד ממרום מגדל שנבנה לפי דגם שראיתי פעם באחד הישובים בעמק.במקביל עליתי אני על הג'יפ דבר ראשון על הבוקר ונסעתי לעיירה קרובה בניסיון נואש למצוא חומרים מהם אוכל להתקין משדר כלשהו. ניסיון שלא צלח עקב חסך תקשורתי בולט לעין בארץ זרה זו ,בל נשכך ארץ עוינת או כך לפחות נדמה היה לי בכל פעם,כשניסיתי להביע את רצוני באופן מילולי,או במחוות כאלה או אחרות,וכל מה שקבלתי כתשובה היה מלל שלא הצלחתי לפענח או ג'סטות שבעיקר גרמו לי להיעלב אם לא להבין,שעדיף לי לפי תחושת בטן מוכרת לקחת את עצמי בידיים להתניע את הג'יפ ולצאת כל עוד נפשי בי אל עבר מבצרי החם. בחזרי לחוף מצאתי את גו תופס גלים בבגד ים צבעוני, בחור בעל גוף חטוב למדי חשבתי לעצמי,ותראה איזה תנועות הגוף הזה עושה במים,ואדוות הגלים,אדוות הגלים. כמובן שלא היססתי עם זאת לקרוא לו מיד לדגל ולנזוף בו קשות על ההפקרות ושבירת כל התקנות והפקודות והקווים האדומים, והרי זו עליית מדרגה בסוג עבירות המשמעת שחווינו עד כה ולא נשאר אלא להגיב במלוא חומרת הדין ולשלוח אותו וייטב שעה קודם לעמדת שמירה זו או אחרת כשהוא לבוש כמובן במדיו הייצוגיים ונעליו מצוחצחות.דרך אגב מה נסגר עם המסרים הציוניים שהטלתי עלייך לשלוח לעולם הרחב-עדיין לא הגיע שום תגובה מאיזה גוף שמוכן לקחת אחריות? כמו שתכלו לתאר לעצמכם שנתי נדדה באותו לילה (דומה שהזמן שעובר כל-כך מהר) בחלומי מצאתי את עצמי תקוע ביחד עם איזה פסיכי אחד על חוף ים שבחיים לא הייתי בו לפני-כן וכאילו בלי קשר לכלום אני שומע כל הזמן מישהו מזמזם לעצמו משהו על עץ-הרימון שנתן את ריחו מים המלח ועד כאן אני כבר מתעורר מזיע. לפעמים אני שואל את עצמי מה בעצם אני עושה פה.
לא שהמוח שלי נמצא בוואקום חס וחלילה (שהוא כידוע מצב אידיאלי למציאת תשובות ברורות וחד משמעיות ובעיקר שאין עליהן עוררין)
להפך הדבר(המוח) מלא ודחוס ברעיונות מפוארים שעוסקים באידיאלים כאלה או אחרים לגמרי,בזכות של פרט על חייו או להבדיל של פרטים אחרים עליו,בזהותו לפי חוק במדינה זו או אחרת,זהות שניתן לקבל בהשאלה כתנאי להשתתפות במועדון או כל גוף אחר העוסק בטריטוריה, ממון,או כל מוסד כוחני אחר,לרוב תמורת תגמולים גופניים או כספיים,קבלות,כמובן, קבלות רשומות ומוחתמות שמאשרות בעיני האחר את השתייכותי,קבלת-אחריות על מגזרים או קבוצות אכלוסיה,או להבדיל,קבלות המעידות על היותי פטור מכל אלה,שמעידות,כמובן לא לפני בדיקות התאמה קפדניות על היותי חופשי מאחריות,מתרומות גופניות או כספיות אך כמובן לא מחובת הצגת אותן קבלות לכל אשר יחפוץ בכך,ובל נשכח שחופש מדומה זה ניתן לבקש אותו רק בהשאלה, ובהסכמתי או שלא בהסכמתי תוך הצטרפות למועדון סגור במיוחד של אלה שהוכח כי אינם מסוגלים על אף רצונם העז לקחת על עצמם חלק אחר בחברת בני מינם.ומאידך,חלל לא קטן במוחי הצנום מוקדש לדאגה בלתי פוסקת,ולתכנונים אין סופיים הנוגעים להשגת תארים,כיבוש יעדים,
והשגת מטרות לטווחים שונים תוך שימוש בטכניקות שונות ומשונות,
בעמידה על שלך,בכריעת ברך או בשכיבה לפעמים לאחר מאמץ רב.
החלטתי לא לחכות יותר לתשובה חד משמעית מאותה תיבה אפלה שאני סוחב כל הזמן בין כתפיי ושלחתי את גו לכמה סיבובי התרעננות סביב המוצב ואח"כ למשחה מדורג משולב עם יציאות תכופות אל קו המים לביצוע כפיפות בטן,דחיפות ידיים,ועליות מתח מדומות מכיוון שקשה היה למצוא מתח אמיתי בחוף שכוח אל כזה. לבסוף כבר הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי.שלחתי את גו לשמור וחזרתי לחמ"ל כשבכוונתי להתיישב פעם אחת ולתמיד מול השולחן,לאסוף בצורה מסודרת את כל הנתונים,לברר מה הכלים המצויים בראשותי ומה אוכל לעשות בכדי להתקדם ולו בקצת לעבר הבנה מינימלית של השאלה שאליה כנראה כבר לא אקבל תשובה משום גורם
חיצוני מוסמך.החמ"ל היה חדר קטן.כשניסיתי להעריך את גודלו התקשיתי
למדי שכן הרצפה הייתה משטח אפור ומלוכלך וללא בלאטות אשר לרוב הייתי נאחז בעובדה ששטחן קבוע על-פי תקן שלא נהוג לשנותו בד"כ בחדרים כגון הנ"ל. הייתי מניח שרוחבה של כל בלאטה יהיה עשרים סנטימטר על עשרים סנטימטר אם כי לעיתים אפשר יהיה להיתקל בעיקר בבתים שנבנו לפני שנים רבות בבלאטות ששטחן קטן יותר או לחילופין בבניינים חדשים במיוחד בבלאטות ששטחן גדול יותר,עם זאת בדבר אחד הייתי כמעט משוכנע,וזאת לפי מרכיבים אחרים במבנה,שבבחינת הפרופורציות ויחסי הצבעוניות שבו,למשל בין רוחב המשקוף של החלון השבור הצבוע בחום כהה כשכבה חיצונית מבריקה שהונחה ע"י צבעי לא מיומן לבין גובהן הממוצע של הקירות שצבען המקורי לא ממש ברור מרוב לכלוך,פייח, וכתמי שומן, גובה ממוצא - אני מדגיש. שכן ברור לעין בלתי מזוינת שגובהה של התקרה בכל אחת מארבעת פינות החדר שונה בתכלית מכל אחת מהפינות האחרות,על אף שגם בזה קשה להיות בטוח,שכן ייתכן שהבעיה מצויה בכלל בעומקה של הרצפה בנקודות אקראיות אלה או אחרות בחדר, עוד דבר שנידמה היה לי שאוכל לסמוך עליו הוא שבחדר היו כאמור ארבעה פינות ושבהתחשב בכל הנ"ל קרוב לודאי שאם היו בו
בלאטות הן היו מהסוג המוכר כעשרים על עשרים.
אני הולך לאיבוד.
אין ספק שדרך זו של מחקר אינה רק בלתי מקצועית ולא יעילה. במיוחד היא נראית לי מיותרת,מאחר שמעולם לא התמחיתי או התיימרתי להיות מומחה בכל דרך שהיא בהיסטוריה הארכיטקטונית של בניית מוצבים ובנסיבות האלה או האחרות שגרמו לקבלן פלוני לשקול ולבחור באילו בלאטות ישתמש, כשקרוב לודאי הסיבות שהכריעו את כפו היו בעיקר פיננסיות ולא בהכרח לקחו בחשבון את השפעת עיצוב הבלאטות על מצבם הנפשי של החיילים שדורכים עליהן יתרה מזאת נראה לי שמצבם הנפשי של אלה נשקל אולי בזהירות יתר כשמדובר דווקא בתהליך הפוך ובו הצבא טורח רבות על מנת לעצב ולקמט את נפשות חייליו כך שיתאימו בצורה מושלמת ככל האפשר לתקן שעליו דיברתי מקודם, כך יתאפשר להעמידם בסדר מושלם האחד ליד השני מבלי שפינותיהם יבלטו יתר על המידה אל מחוץ לשורה או המבנה. יישור קו זה נחוץ מאוד למערכת הצבאית,כידוע לכל לוחם,על מנת לבצע פעולות שבהן נחוצה התלכדות מוחלטת כמעט של מרכיבי החומר אל תוך עצמו למען ייווצר גוש מוצק שמשקלו הסגולי יהיה גבוה יותר מחיבורם של כל פרטיו וכמובן הרבה יותר כבד מהפרטים השוליים שייקרו בדרכו, ופעולתו עלי אלה תתאים ככל האפשר להגדרה החביבה על כל גנרל כ"פעולת מחץ".
בכלל,נדמה לי שאפשר להבחין בקשר מסוים בין פעולת כבישת הבלטות לצורתן לפעולות הלחיצה,הדחיסה והציפוף שנעשית כשברצוננו לגבש קבוצת אנשים אל תוך יחידה אחת,תוך ריסון תאוותיהם,התגברות על כיסופי ליבם,דרישה מוחלטת להבלגה מצדם וביטול כל לגיטימציה לתגובה ספונטנית, וכל זה תוך דיברי תוכחה ומוסר,דברים שיש בהם לכבוש את ליבם ולהשפיע עליהם,בעוד הם עצמם עלולים להיות לכודים ומשועבדים למערכת האימתנית ,מבוישים מדוכדכים וכבושי ראש,אך עם זאת מלוכדים מספיק ודחוסים בתוך הגוש הענקי המתגלגל הלאה והלאה וממשיך לכבוש בדרכו כל מה שבה, שוב ושוב כובל אליו ולוכד ולוחץ ודוחס עוד ועוד. עד שנראה שמלבדו אין כלום רק משב אימתני של כוח המתנפץ מול כוח רב ממנו ונשאב פנימה.נשמעות צעקות.נדמה לי שאני שומע צעקות מבחוץ.
אן לי מושג כמה זמן הן כבר נמשכות נדמה לי כבר שמעתי אותן מקודם , שהן כבר מלוות את הרהורי מזה זמן נדמה לי שהן אפילו לקחו חלק מסוים באותו לופ מתגלגל ומתמשך שהייתי שקוע בו, כשאני חושב על זה עכשיו,באמת אותו ליווי רועש וקדחתני של דפיקות,צווחות,קריאות לעזרה,יריות,פיצוצים,בכי היסטרי וקריאות "אימא,אימא מה עשית לי"
היה פס-קול קצת מוגזם להרהור סהרורי של שעת אחר צוהריים שלווה בחוף נידח בבולגריה.קמתי מהכיסא המסתובב המאולתר שקרוב לודאי הגיע לכאן מאיזו משאית רוסית ישנה שנמכרה לחלפים או שהיא היא הייתה אותה משאית עצמה שבה הוביל קבלן אלמוני את הבלאטות לבניית ריצפת החמ"ל בדרך החתחתים המובילה מתחנת הרכבת בעיירה הקרובה שאת שמה כנראה לא שיננתי מספיק מאז התדריך המקדים,בכל אופן,חשבתי לעצמי בעודי מרים את חולצתי הזנוחה מקומטת ומאובקת על רצפת החמ"ל,מבלי לסטות יותר מדי מהעיקר,נשאר עדיין במוחי נעלם אחד, מה גרם בעצם לאותו קבלן,להשאיר בחמ"ל את כיסאו,ואת הבלאטות עצמן לעומת זאת להוביל למקום אחר? אכן המצב הולך ומסתבך לחשתי לעצמי שאיש לא ישמע,אולי בכלל הייתי צריך לוותר על המינוי מלכתחילה ,אם רק הייתי יודע.כשיצאתי מהחמ"ל גו היה במצב קטטוני קבור תחת ערמת שברים של חומרי בניין.מול השער הסגור של המוצב עמדה משאית שזגוגיותיה מנופצים,צמיגיה מנוקבים ועשן מיתמר מתא הנוסעים שלה.תוך שאני מנסה להבין את פשר המחזה אני מבחין במישהו שעומד בתא המטען ומשליך לכיווני חפצים שונים.מייד איגפתי את המשאית מכיוון דרום מערב בעודי מתכופף ומגן על עורפי מכל סוג של פורענות העלולה לעופף לעברו מכיוון תא המטען הפעור המדמה לוע הר געש בהתפרצותו האלימה וחסרת ההבחנה על מי הוא חושב שהוא זורק? שאלתי את עצמי בעודי מניף את גופי אל-על,נוחת על הפלטפורמה ומגיח ממש מאחורי גבו המיוזע והמאובק,יש להניח,במאמץ רב,מארזים כבדים,בלאטות 20 על 20,מארז אחרי מארז,מאות בלאטות,ארוזות בנייר יבש,קשה,מאובק עליו מודפסות בצבעים פסטליים או כאלה שדהו עם הזמן,ונמרחו מרטיבות,אותיות ומילים וסמלים ופסים רחבים,ועל גבי כל אלה רצועות רחבות של ניילון נמתח ולבסוף רצועות פח דק וחד למגע אשר חובק מארז אחד למשנהו.אז זה הולך כך קודם,דבר ראשון,אני נעזר בבזנ"ט ברזל חלוד ומעוקם בקצהו,על מנת לקרוע את פסי המתכת המתוחים בחזקה סביב המארזים,לאחר מכן עלי להניף את המארז הקרוב אלי ביותר, להניח אותו על גג הקבינה של המשאית שנעצרה ממש צמוד לשער הסגור,כמעט עלתה עליו,כשאזל האוויר מגלגליה המנוקבים,ובעזרת סכין חיתוך ושתי ידיים זריזות מסיר את העטיפות מסביב ואז אחת-אחת אני משליך את הבלאטות אל עבר המקום בו עמד מקודם נער,פרחח,במדי חייל ועשה בידיו כל מיני תנועות לעברי,ובקולו,ואף השתמש בכל מיני מכשירים הנמצאים ברשותו,קרוב למדי ע"מ למחות על דבר מה או להסביר דבר, לאחר שאני מצדי ניסיתי להמשיך בדרכי הרגילה כמו מידי אחה"צ בחזרה מהנמל אל עבר העירה הקרובה כשאני עמוס בכל טוב מהסחורה שנשלחה באתו יום אין זו הפעם הראשונה בה אני נתקל בהפרעות מסוגים שונים, כל מני שודדי דרכים או מוכסים על דעת עצמם שכופים עלי לבלום את המשאית לעיתים תכופות ולפעמים דווקא במקומות קשים לעצירה ומסוכנים וכל זה מילא אלא שבזמן האחרון מתרבים אותם מקרים ונמאס לי פשוט נמאס זה עולה לי הון ועצבים אלא שכאן אני באמת לא מבין מה הקטע פתאום באמצע דרך עוקפת,נידחת כל כך עד שהייתי בטוח שלמרות העיקוף הגדול שהיא עושה אוכל לקצר את דרכי מבחינת זמן מול מרחק מול כמות מכשולים, מתעלקים,ונודניקים למיניהם בדרך.
גו מעמיד שתי חביות אדום לבן לוקח כדור ומתחיל לבעוט לשער,בכל פעם כשהכדור חודר לשער הוא קופץ ומריע גול! גול! אח"כ הוא לוקח את הכדור ועומד בשער וזורק אותו כמה שיותר רחוק כדי שאיש לא ימצא אותו ואז עומד כמה דקות וממתין ובודק את הזמן מדי פעם בשעונו. כשרוחו קצרה בהבינו לבסוף שאיש לא יביא לו את הכדור הוא עוזב את השער ויוצא לחפשו,פעולה הדורשת סבלנות רבה והתמדה שכן בד"כ הנ"ל נחבא בין מצוקים או קני הסוף במקומות נידחים. לכשימצא אותו יתחיל לכדרר ויאיץ את גאוותו אל עבר השער הנטוש. בבעיטה אדירה יפרוץ גם הוא אחריו, ובשאגות שמחה יחצה את קו הקורות. לאחר שיירגע,ייגש להרים את הכדור, אז ייפול עליו עצב נורא, מכיוון ששוב לא הצליח לעמוד על שלו מספיק זמן,שוב האמין שאף אחד לא יבוא לבעוט לו לשער.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים נחמד, כתוב בשפה קלוחה מאוד. ~דניאל~
היי, סיפור מאוד נחמד, ואף על פי ישנם פעמים שאתה כותב כביכול
בעבר כמו: אמרתי, עשיתי, ראיתי.
וישנם פעמים שאתה כותב בהווה, כאילו אתה מספר ממש את מה שקורה
ברגעים האלו:
מעמיד, משליך, זורק.
ועוד...
חוץ מזה, כשאתה רוצה להגיד משהו שמישהו אמר, אתה חייב, אבל חייב, לשיים גרשיים בתחילת
המשפט ובסוף המשפט לדוגמא:
"אני לא יודע מה לעשות," אמר דן.
חוץ מזה, גם תיאור רגשות או מבטים יכול לעזור מאוד בזמן שהם מדברים, אפילו תיאור
עוצמת הקול, או הבעת הפנים!
למשל:
"אני לא יודע מה לעשות," אמר דן בקול חלש ושבור. העיניים ה- ______ שלו דיברו
בשם עצמן; הוא היה מיואש.
כל הדברים האלו, תיאור הרגשות המוגזם, הבעת הפנים, עוצמת הקול, ואפילו סימני הפיסוק
מתי שצריך, עוזרים לקורא להתחבר אל הסיפור בשעת הצורך, ולהבין אותו יותר טוב.
חוץ מזה, ממש נהנתי מהסיפור שלך!
הרגשתי כאילו אני ממש עוברת אותו על בשרי, וקראתי אותו בשקיקה.
מקווה לשמוע עוד סיפורים כאלו ממך!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
