לא מזמן קראתי שוב את גזר הדין של קפקא ונזכרתי בו שוב היום, וגם בידידו הארוך מעט יותר - "הגלגול". אני כל הזמן נדהמת מחדש מהיכולת המסרסת של האבות בשני הסיפורים האלה שממיתה הלכה למעשה את גיבור הסיפור. משהו מטורף. הג'וק המתאבד. אמאל'ה.
האבא מעביר ביקורת גועלית במיוחד על כל אחד מהבנים שלו. בכל אחד הוא מצליח למצוא תכונה שלילית, אפילו משהו ממש קטן, שממנה הוא מפיק מין הנאה חולנית לפרט עד כמה התכונה הזאת מפריעה לו.
יש משהו מרתיח בצורה יוצאת דופן בסיפור הזה. כשמסיימים אותו מרגישים תעוב עז כלפי האבא המספר.
יש לי אלרגיה לרוב מהתבוננות בביוגרפיה האישית של סופר לאור הכתיבה שלו. זה לא שאין קשר לדעתי בין היצירה והיוצר, אבל ככל שהיוצר מתוחכם ואיכותי יותר הקשר יופיע בדרך נפתלת ופחות שקופה. עם זאת, יש לי בבית גם את "מכתבים אל אבא" של קפקא ומעניין אותי לקרוא. למרות שאני מצפה לטון נימוסי וסופר מסורס מקפקא ג'וניור, אולי כמו דמויותיו בסיפור.
קראת את הספר במקרה?
מסכים לגמרי בענין הביוגרפי. ספר צריך לעמוד בפני עצמו. ובכלל, האם יש סופר שיכול להתנתק מהביוגרפיה שלו? העבר של הסופר, החינוך שלו, היחסים עם ההורים וכן הלאה, כל אלה תופסים מקום נכבד בכתיבה שלו.
כשקראתי את קפקא לא היה לי מושג קלוש על הביוגרפיה שלו וכל היחסים עם האבא. מיותר לציין שזה לא הפריע לי להיסחף לעולם ההזוי שלו ולאחת מחויות הקריאה הנדירות שהיו לי.
תודה רבה על ההפנייה לאמן התענית. סיפור מבריק. התקשר לי לעוד הרבה דברים, ומעניין שהתקשר אצלך לגלגול. מה שבהחלט קשור הוא חוסר היכולת לתקשר עם הסביבה שסביב, כחיים בתוך כלוב מנותק לגמרי מההמולה שסביבו. כרגיל סוף פאסימי.
זרש קרש
