כחול, אדום, צהוב... צהוב בוהק. מערבולת מסחררת של צבעים התנפצו מול עיניו. שוב ושוב, שוב ושוב, שוטפים אותו כמו גלי הים.
הים... משטח כחול אינסופי... גלים מלוחים קמים ונופלים בסערה שוב ושוב. מלוח... הוא התעורר בבת אחת. דם מלוח מילא את חלל פיו. ים אדום וסמיך והוא שוקע בתוכו...
צהוב, צהוב בוהק ורותח היה כל שנשאר מאותה מערבולת נפלאה, משכרת. הוא ניסה לחפשה אי שם במעמקי תודעתו, אך כל מה שמצא היה רק כאב, כאב חד אך מרוחק. הזיכרון שטף אותו ... הוא מצא את מבטו תלוי על הצוק. הצוק... נפילה של עשרים מטר... פלא שהוא בכלל עוד בחיים או שאולי לא? כנראה שכן. אחרת הוא היה יכול לראות את אותה מערבולת נפלאה במקום הענן השחור הזה... ענן שחור? אוי לא אמר חלק אי שם בתודעתו, אותו חלק שזכר את הקרב.
הקרב... רצף של תמונות מקוטעות סחף אותו. רעש מחריד של זעקות כאב וצלצול פלדה צרב את אוזניו אי-שם. הוא ידע. חבריו משפחתו חייליו נמצאים בסכנה שם... הוא ניסה להתרומם אך התרתק במקומו. ראיתו החלה משחירה או שמא זהוא הענן שכסה הכל?
הכל...הכל סביבו האדים, הכחיל, הצהיב...
הצהיב.
השמש הקופחת טילטלה אותו באכזריות חזרה לשדה הקטל. הוא הושיט את ידו לראשו והחזירה משם טבולה באדום חזק. הוא נפגע קשות, ידע, אך הופתע מהאדישות שבה קיבל זאת.
מאבק אדיר התחלל בו. לקום או ללכת?
הוא או הם?
הם...
הוא ראה דמויות מהלכות מולו. כובשות להם שביל על מאות הגופות ששכבו דמומות לצידו,
הוא זיהה אותם...
חייליו משפחתו, חביריו הקרובים ביותר באו לקרוא לו לעזרה. פניהם היו מסכות שחורות של פיח ואפר, ובגדיהם חרוכים. באפס קול הם הצביעו מזרחה אל עירו האהובה.
קוראים לו לקום... לקום!
במאמץ עילאי ובכוחות אחרונים הוא הזדקף אט-אט עד שהביט הישר בעיניהם הדומעות.
"בחייכם" אמר, "עזבו אותי בשקט". ואז צנח חזרה אל אותה מעבולת נפלאה, משכרת.
אדום, כחול...
שחור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
