פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 393 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים השומר האחרון רון.א
השומר האחרון.
קרניים אחרונות של אור שמש נוגה רחצו את העמק בזהב. מתרפקות על האילנות התמירים, על העשב הרענן, מחפשות מקלט. אלניר הביט בהם בלב דומע. ממקום עומדו בראש השער עירו האהובה נגלתה לפניו במלא יופייה. שעת הדמדומים, החלק היפה של היום הקרין עליה הילה עוצרת נשימה ממש. " כל כך יפה, כל כך גאה" חשב לעצמו בעצב. "כלילת יופי אמיתית. מה חבל שפנינה זו עומדת להעלם מן העולם ". אצבעותיו הארכות טיילו לאיטן על מעקה העץ המעוטר, מסרבות להינתק ממנו. שקט. שקט מוצק ואטום הכה באוזניו, חזק יותר מאלף תופים. כל בני עמו כבר נטשו, עברו מכאן דרומה אל אזורים שעוד לא נוגעו באופל. הוא נשאר אחרון מכל אחיו, שומר אחרון כדי לסגור את השערים. " ראשון לבוא אחרון לעזוב". היה פתגם שגור בלשון עמו. הוא אכן היה ראשון. הזיכרון ריחף לנגד עיניו בברור. פניו היו חלקות עוד אז כשחלף כאן תחת השער לפני מאה שנה. חלוץ ראשון למתיישבים בעמק. לו רק ידע שכך יהיה הסוף, שאל את עצמו. האם היה נשאר? ההיה מתקדם במודע אל סופו של המקום אשר כה אהב? על כך לא הייתה ל תשובה. מבטו שוטט לעבר הבתים המפוארים שעיצבו את תהילת עמו, מבנים נשאים של אלון ואגוז נציבו עתה קודרים בישימונם , אנדרטאות דוממות ותו לא, עדות אילמת לשואה שמצאה את עמו. עיניו נדדו צפונה הרחק לעבר היער. עננות עשן מתמרות צורבות את הקרקע מנבאות על החורבן העתיד לבוא. דמעות רותחות נקוו בעיניו, עצורות. הוא חש כאב גואה בתוכו, חסר פורקן. למה? רצה לצעוק. למה זה היה חייב להסתיים כך?, כל כך מהר, כל כך אכזרי, למה?. הוא באמת צעק, כמו שלא צעק מימיו, את כל סאת נפשו הכיל בה. תערובות של עצב כעס ומרירות. קינה. קול צלצול עמום התלווה אליו. פעמוני הנחושת הגדולים הצטרפו לקינתו. חובטים בעקשנות בדפנותיהם כאילו מקווים בכך לשנות את רוע הגורל. לרגע נצחי הוא כרע כך על ברכיו, שקוע באבל שדומה הייה כאילו אפף את כל העולם כולו. ואז הכול נדם הפעמונים, הבכי, הקינה. רוח חרישית חלפה ולטפה את שערותיו בעדנה, הוא ידע את שעליו לעשות. בהחלטה נחושה אך במצפון מיוסר הוא קם על רגליו. הקינה אינה סרה ממנו, היא הודחקה לזמן אחר זמן שבו יוכל להתאבל. אט -אט הוא ירד במדרגות אוצר בקרבו את הזיכרונות שעלו בו. המזרקה המוזהבת ניצבה כנגדו חרבה. זיכרון להרבה ממה שהיה ואיננו. הוא העביר עליה את ידו בחיבה שולח מסר של ערגה. היא מנגד טפטפה שלוש טיפות בודדות אל תוך פיותיה הפעורים שולחת מסר של פרידה. הוא פסע לאיטו על הדשא הכפוף, מקפיד שלא להביט אחורה, פן יכריע ליבו ויגבר על השכל. שכל ולב. חלפה בו המחשבה. למי נכנעתי? השכל דוחף אותי החוצה, הרחק. אבל הלב... ליבי ייסרני עד יום מותי... מי ייתן ולא באתי לכאן כלל. הוא עבר כעת תחת השער. דלתות העץ אדירות הקומה התנופפו פרוצות באוויר, באפס קול. המחזה קרע את ליבו מבפנים. עירו האהובה נתגלתה אליו כעת חסרת חיים, חסרת הדר. פנינה שוקעת על רקע השמש האדמומית. מה שהיה פעם, אינו עוד. האם יחזור? הוא מיהר וסגר את השערים שותת דם. אינו מסוגל לענות לעצמו. מבטו נדד כעת לעבר השערים הגאים שנצבו מולו זקופי קומה. שריד אחרון לעוצמתם החולפת של בני עמו. המחשבה שאלה יחוללו בידי האויב חסר השם הייתה בלתי נסבלת. בתנועה אחת ארוכה ואוהבת הוא החליק את אצבעו לאורך החריץ שבין שתי הדלתות. מגע אחרון קינה אחרונה.רגע אחד עמד מולם קפוא, אינו מאמין שעשה זאת. ואז אט- אט עלו גבעולים של חום וירוק והחלו מכסים את העיר בולעים אותה אל בטן העולם. איש לעולם לא יימצא אותה, ידע, מלבדי. איש לעולם לא יגור בבתים המפוארים או יטייל על החומות הנישאות. היא אבדה.
אולי עוד אחזור לכאן. אמר לעצמו בעודו נפנה משם. אולי יום אחד כשיוכרע האופל והצל יגורש, אולי אז אחזור ואבנה את העיר מחדש. אולי עוד אפתח שוב את השערים ואוביל פנימה דור חדש, דור רענן דור שלא ידע צער. זיק של תקווה נבט בו. יש עוד סיכוי, התעודד. הוא כבר היה הרחק מן העיר, הוא לא ידע על הפרח שצמח במקום שעמד קודם לכן. פרח גבה קומה, זהוב וזקוף, סימן של תקווה.
נחמה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
