פרק X
אם אי פעם תהיתם כמה חמה העיר לוסנט ביי, כנראה משהו באזור מחשב עם מעבד חזק מאוד ,מהסוג שמצאתי בלוקר שלי בתיכון במפתיע.
זה קרה ביום לוהט ,אפילו רוח חמה לא נשבה כי להקל על החום, סיימתי את לימודי הבוקר ופילסתי את דרכי בין מסדרונותיה הצפופים של התיכון פה, במטרה להניח את הספרים הכבדים שסחבתי בלוקר. נראה לי שכל מתבגר שאי פעם צעד במסדרון מלא אנשים ביום חם יזהה כמוני את הניחוח הדוחה של זיעה מעורבת בדאורדורנט ובושם זול שחצי התפוגג .עצרתי את נשימתי למשך 75 שניות במטרה לעמעם את הריח החריף ואז שאפתי אוויר .זה לא עבד והריח היכה באפי ,כמו שנהוג לומר.
מזווית עיני ראיתי את ליסה ,חברתי חובבת החיות, מנסה להתגנב מאחורי ללא הצלחה יתרה. החלטתי לתת לה את הסיפוק המפוקפק ולהעמיד פנים שלא ראיתי אותה. למה זה בכלל סיפוק בשבילה ? הרהרתי והיטבתי את אחיזתי בספרים שמילאו את ידיי.
התקרבתי ללוקר שלי ,הממוקם בשורה השנייה, 38 סנטימטר ו2 מילימטר מעל שטח פני הים ,כמו שאני נוהגת לקרוא לזה ,ואז צמצמתי עיניים בחשדנות . הלוקר שלי שתמיד נעול היה פתוח בצורה מחשידה . מיד עלו לי במוח 17 מקרים שונים שיכלו לקרות והסביר מבניהם היה שליסה ,השיגה בצורה כלשהיא את המפתח שלי. אבל זה לא היה מאד הגיוני מהסיבה הפשוטה שהמפתח היה אצלי ביד. אני לא נלחצת מהר, בדרך כלל ומקרה זה כלול ב"בדרך כלל" ולכן החלטתי להניח לדבר עד שיהיה לי זמן לחשוב עליו בפניות. ובעוד אני החלטתי ,פתחתי בזהירות ובמהירות את דלת הלוקר, למקרה שחברתי הזואולוגית החביאה שם יצור כלשהוא. הכל היה נראה רגיל אז שיערתי שכנראה הלכתי רחוק מדי הפעם. ליתר בטחון הצצתי במצלמה הנסתרת שהרכבתי בפינת הלוקר ואז ראיתי שבעצם ,אני כן צריכה לדאוג. פתחתי את האייפון שאליו נשלחו הנתונים ,די בביטחון שהתפוגג די מהר כי אז , בשחור על גבי לבן עלו לי סרטונים מהמצלמה המורכבת ובהם ראו יד ,דקה וארוכה עם 3 צמידים זהים בעובי 4 מילימטר ,מגששת ברחבי התא ואז מניחה חפץ בצורת מלבן מצורף לפתק שהוצמד 3 שניות לאחר מכן .גישוש מעמיק יותר בתחתית התא חשף לפטופ ,ווינדוס 11 ,מהסוג הפשוט והלא בולט, מונח דלוק בקרקעית הלוקר עם פתק מצורף. קימטתי את מצחי במתח, ובלעתי רוק בחוזקה. פרטיות חשובה לי מאד וזה...
גחנתי למטה ,בסקרנות מתוחה, וגיששתי בידי כדי לקחת את הפתקון המוצמד, מהסוג שאני מדביקה בחדר השירותים כדי לקרוא קוד לא פתור, אך מובן מאליו שליסה ,שנראה שלא מיצתה את ההנאה הכרוכה בללכת מאחורי בלי שאשים לב ,הרגישה דחף בלתי נשלט ,ומעט זדוני יש לציין, לדחוף אותי לכיוון רצפת התיכון, בתור בדיחה כנראה.
זה כאב, אבל זו לא הייתה נפילה ססגונית כמו שהיא כנראה חשבה. היה לי קצת שיווי משקל בזווית בה נפלתי.
"הי ליס" קראתי אליה בקול מעט חנוק כתוצאה מהנפילה "תזהירי מראש בפעם הבאה או שהאינסטגרם שלך יתחיל להעלות לך רק סרטוני פסיכולוגיה". היא גלגלה עיניים ואני התחלתי להתרומם ונתקעתי בה .עכשיו זו הייתה נפילה מרהיבה וססגונית עד מאד. כל הספרים שהחזקתי נפלו. כנראה אני בכל זאת לא אשפית באיזון.
ראיתי מזווית עיני את חברי כיתתי מתלחשים ומצחקקים, בכל זאת לא בכל יום רואים את הגאונה המתנשאת נופלת ואז קמה ומתנגשת בקול רעש גדול עם תפאורה של ספרים נופלים בקול מהדהד, הרי זה מסדרון. הסמקתי ומהר מאד החוורתי חזרה. דאגתי שמא אחד מהם ראה את המחשב המוזר- הרי כולם אצלנו משתמשים בMacBook של אפל וזה היה מחשב ווינדוס או יותר גרוע שמא מישהו ראה את המצלמה הנסתרת. הכנסתי לי לרשימת המטלות המנטלית שלי להסוות את המצלמה יותר.
"אז... לכבוד מה החלטת לעשות כושר בתוך הלוקר?" היא שאלה , בקול מתנצל ,בעודה עוזרת לי לקום וחוטפת לי את הפתק מהיד. כמעט שכחתי מהפתק אחרי תדהמת המחשב. מי ששם שם את זה ,ישלם קשות. כמה צרות אפשר לעשות לבן אדם אחד?
"נימוסים ,מיס ליס " עניתי ושלפתי את הפתק בחזרה אלי.
"הי ,תפסיקי לקרוא לי כך גברת כובע שחור" היא התרגזה וחיקתה את הקול שלי בצורה מדויקת שאמרה כובע שחור. ובשביל לעצבן אותי חזרה, היא ניסתה לקרוא את הכתוב על הפתק ,מאחורי גבי.
הובכתי "יש סודות שלא נוהגים לומר בתיכון מלא אנשים " לחשתי לה בזעם סמוק והוספתי" אבל לכבוד מצב הרוח המרומם שלך אספר לך שאין לי מושג מה כתוב בפתק".
"אם כך , אני אגלה לך" אמרה ושלפה באלגנטיות את הפתק מבין ידי.
התגובה הבאה ששמעתי ממנה הייתה "וואו ,יש לך פה עסק עם בן אדם דרמטי"...
היא נראתה כמעט מאוכזבת מסיבה כלשהיא כאילו ציפתה שיהיה כתוב משהו אחר בפתק.
הרמתי גבה לעברה, ונגשתי לראות סוף סוף את הפתק מעורר המהומות. ליסה הפכה אותו שוב ושוב בציפייה מסוימת ואז העבירה לי אותו.
אני יודעת שאת מומחית בסייבר , הודיעו לי האותיות הגדולות שנכתבו בכתב מחובר הנטוי בדיוק 38 מעלות ימינה. ואני חושבת שתוכלי לעזור לי .זה כולל הרבה סייבר גם דברים טעונים יותר .אני יודעת שזה לא נשמע מגרה במיוחד אבל חיי אדם ,סליחה ,שתיים, תלויים בכך .בבקשה ממך אני סומכת עליך ,לא הטמנתי שום וירוס וגם לא כתבתי קוד זדוני שיעקוב אחריך במחשב למרות ששקלתי זאת. בבקשה תפתחי את המחשב ותביני לבד.
ליסה עקבה משועשעת אחרי רצף הבעות הפנים שעשיתי. תדהמה ,הלם ,ואז שעשוע וחצי חיוך.
"טוב ,פה נשאיר את מומחית הסייבר הגאונה שלנו לפתור את חידת האנושות לבדה אני משערת" מרפקה אותי ליסה .
"רגע רגע רגע ,לאיפה את ממהרת ? בא נשב על זה ביחד ונחשוב" הכרזתי וניסיתי להשיב את קצב פעימות ליבי למסלולו הרגיל .הגיוני שטיפה נלחצתי לא? בת אנוש כלשהיא ,מבקשת עזרה חצי פלילית ,וטוענת שחיי אדם תלויים בזה.
"את יודעת" היא אמרה בטון טיפה דחוק "בדרך כלל אני לא מאמינה למתיחות ,אבל גם המחשב וגם הפתק..." הסכמתי איתה.
" המחשב דולק" הפניתי לתשומת ליבה פרט זה " מה שאומר שזה קרה לא מזמן. וגם שלמחשב יש מעבד חזק מאד" כמעט פלטתי את עניין המצלמה הנסתרת.
היא נאנחה. "למה את חייבת לשים לב תמיד לכאלה פרטים? זה רק מסבך הכל" התעלמתי ממנה
"טוב ,אנחנו צריכות מקום פרטי להתחיל לעבוד על הלפטופ ,כי אם זה רציני –חבל על כל דקה מבוזבזת" אמרתי בטון החלטי ומהיר." שנלך לרכב שלך?" שאלתי והתחלתי לנוע לעבר היציאה, הרי לימודי הבוקר הסתיימו ועד שלימודי הצהריים יתחילו יש לנו שעה בדיוק.
"כן כן גברת כובע שחור השתלטנית " מלמלה ליסה באופן שהיה די ברור שהיא רצתה שאשמע ,ואז נעצרה והוסיפה " משפט נחמד לסלוגן .רוצה טישרט כזה?" שאלה אותי בחיוך שובב. לא גדלה לגמרי ליסה, אין מה לומר. דחפתי אותה בעדינות וקראתי " נשארו לנו עוד 57 דקות ועוד 36 שניות והזמן רק ממשיך לרדת. אז אם בא לך להציל את העולם ,או איזה קוד אומלל, נראה לי כדאי להתחיל לעבוד" ואז בדרמטיות שלפתי את הלפטופ מהתא ,לבשתי את אוזניות הקשת הזהובות שלי ,צמצמתי עיניים וצעדתי לכיוון היציאה בצעדים גדולים ומרשימים , ובלמתי בשנייה האחרונה לפני מפגש לא נעים עם פנים העציץ הענק שמוצב באמצע המסדרון.
"אוקיי, מי שהחליט לתקוע עציץ באמצע מסדרון של תיכון ,הוא לא היה בן אדם חכם במיוחד –בלשון המעטה" מלמלתי ופסעתי 2 צעדים אחורנית ,ושם, בזווית המדויקת בה זזתי ובדיוק 48 סנטימטר מהעציץ עמדה ליסה ,מתפקעת מצחוק. היא לא המשיכה לצחוק זמן רב ודי מהר הצחוק הפך לזעקת כאב. הזכרתי כבר שאני לא אשפית באיזון.
וכאילו זה לא מספיק ,טיילר –התאום שלי ,הגיח מהפינה ותיעד בדיוק בזמן את ההתנגשות המסעירה בהילוך איטי ובצבעים חדים ." תמחק את זה הרגע !" אמרתי בעודי גונחת. ידעתי שהוא ישתמש בזה כנשק נגדי בפעם הבאה שנסדר את החדר. "או שבדרך פלאית המלאכית השומרת שנולדה 17 שניות לפניך, תמחק לך את חשבון גוגל בלי יכולת שחזור. " לא התכוונתי לכך והוא ידע זאת. הקשר בינינו חזק מדי מכדי שאסכן אותו .הוא נרתע בכל זאת הרי כבר הרבה זמן חיפשתי סיבה לעשות זאת והוא מכיר ביכולותיי. שנינו ידענו האקינג טוב אבל אני יותר טובה והוא יודע זאת. בלי להתגאות -עובדות. . הוא הקפיץ את הגבה פעמיים במהירות, הדרך שלו לשאול אם אני בסדר ,הנהנתי קלות . "אני אכתוב לך בקרוב" הודעתי לו ועזרתי לליסה להתרומם.
זזנו לכיוון החניה בצעדים פחות מרשימים ועם יותר גניחות כאב . אין צורך לומר שההתנגשות כאבה. מאד. מצאתי מיד את הרכב שלה ,לא שזה מרשים במיוחד כי הוא בצבע טורקיז מט עם הרבה סימני התנגשות. ליסה היא לא נהגת משופשפת אלא הרכב שלה משופשף.
התיישבנו ופתחתי את הלפטופ . הוא לא היה נעול. הרקע של מסך הבית היה תמונה שלי, עומדת בפינה כלשהיא ברחבי התיכון ,עם הבעה מוזרה. כאב לי שם? הסתכלתי בפינה למעלה - הייתה זאת תמונה ממצלמות האבטחה של בית הספר. התאריך -לפני 31 ימים.
"טוב ,זה כבר מתחיל להיות קצת קריפי ,מאיפה היא השיגה את התמונה הזו? "תמהה ליסה בצדק והדליקה את המזגן. הוא הוציא אוויר חם וקר ביחד, מה שקורה שמדליקים מזגן ברכב לוהט.
פתחתי את החלון בניסיון ליצור מאזן בין הקור והחום, ואוויר חם נשב לכיווני.
"אני חוששת שהילדונת הדרמטית שלנו יודעת דבר או שתיים בהאקינג." מלמלתי כי נזכרתי מתי התמונה הנוכחית שריצדה על מסך המחשב בענק קרתה.
היה זה חודש שעבר, היה קריר בהקצנה למזג אויר הנוכחי, ובני כיתתי החליטו לברוח באמצע היום. הקבוצה החזקה של הקולים רצו מהומות ,וכולם נעו אחריהם ונדבקו מהאנרגיה השטותית בלי טיפת מחשבה. אני לא הסכמתי לברוח , להבריז משיעור זה ייהרג ואל יעבור בשבילי . פלוס ,תירצתי לעצמי שזה יותר מדי מסוכן , והדפתי מחשבות זוועתיות של מקרי חירום.
לבשתי את האוזניות הזהובות שלי וצללתי למחשב בתקווה שיתעלמו ממני ויעזבו אותי בשקט, אבל אז הם באו , בקבוצה גדולה ומרשימה. הבנתי שהשיטה הנוכחית לא הניבה תוצאות ורציתי ללכת לשירותים, להתחבא שם ,אבל זה היה מאוחר מדי. שהם בקבוצה ,הם נוראים. הם דחקו בי לבוא, רק הפעם הזו. זה לא היה מטוב ליבם ,הם רק רצו שאצטרף ואסתבך גם .כמובן שסירבתי נחרצות. זה לא נגמר טוב בכלל. הם התחילו להתקיף אותי מילולית ,לרדת עליי ולמרר לי את החיים כמו שהם יודעים. התכווצתי וניסיתי לא להקשיב ,שלא יכנס לי ללב. זה עדיין כאב מאד .
.התמקדתי בפרטים קטנים רנדומליים מסביבי במטרה להעסיק את המח . התרכזתי בכמות האור בחדר וניתחתי כל צל ,מאיזה קרן אור הוא נוצר. שזה לא מיסך את המילים מספיק התחלתי לספור שניות ולחשוב על שיטה חדשה לפרוץ למערכת ההפעלה של התיכון. לא הצלחתי להתרכז מול הפנים המלגלגות שלהם. כך זה נמשך כמה דקות ,אני מתכווצת ,מנסה להסיח את דעתי ומסרבת לשתף פעולה, והם מתקיפים. בדיוק היום ליסה לא הגיעה כך שהייתי בודדה באירוע.
אנשים זה עם רע ,כבר מזמן הגעתי למסקנה זו ומול עיני ראיתי את הרוע שנשפך מהם. חוץ מטיילר , החצי השני שלי, הוא עשוי מטוב טהור ומוצק . בעוד הרהרתי בו ,הוא הופיע . הוא עמד עם קבוצה מהחברים שלו מרחוק ואז ,שהמלאך המושיע שלי ראה מה קורה ,הוא התגודד איתם ואז עזב ופסע במהירות לכיווני.
שראיתי את ההבעה הכריזמטית שלו, ידע שהכל יהיה בסדר וסידרתי את הנשימה.
כמה טוב שהוא מוערך חברתית ,הרהרתי בזמן בו ראיתי אותו משכנע אותם לעזוב אותי. הרגשתי גוש בגרון וידעתי שכדי שהם יעזבו אני צריכה להתעלם ממנו לדקות הקרובות. עוד כמה דקות, אמרתי לעצמי מנטלית. שהם סוף סוף הלכו ,טיילר התקרב אליי ,ורמז לי בעיניו. פסעתי אחריו לפינה רנדומלית במסדרון. נשברתי ,והתחלתי לדמוע, אני אף פעם לא בוכה אני דומעת. הוא לחש לי "SQL injection?" . חייכתי אליו בפנים רטובות מנחלי הדמעות שנזלו, זה התיש אותי ועניתי "XSS" .
אם אי פעם תהיתם כמה חמה העיר לוסנט ביי, כנראה משהו באזור מחשב עם מעבד חזק מאוד ,מהסוג שמצאתי בלוקר שלי בתיכון במפתיע.
זה קרה ביום לוהט ,אפילו רוח חמה לא נשבה כי להקל על החום, סיימתי את לימודי הבוקר ופילסתי את דרכי בין מסדרונותיה הצפופים של התיכון פה, במטרה להניח את הספרים הכבדים שסחבתי בלוקר. נראה לי שכל מתבגר שאי פעם צעד במסדרון מלא אנשים ביום חם יזהה כמוני את הניחוח הדוחה של זיעה מעורבת בדאורדורנט ובושם זול שחצי התפוגג .עצרתי את נשימתי למשך 75 שניות במטרה לעמעם את הריח החריף ואז שאפתי אוויר .זה לא עבד והריח היכה באפי ,כמו שנהוג לומר.
מזווית עיני ראיתי את ליסה ,חברתי חובבת החיות, מנסה להתגנב מאחורי ללא הצלחה יתרה. החלטתי לתת לה את הסיפוק המפוקפק ולהעמיד פנים שלא ראיתי אותה. למה זה בכלל סיפוק בשבילה ? הרהרתי והיטבתי את אחיזתי בספרים שמילאו את ידיי.
התקרבתי ללוקר שלי ,הממוקם בשורה השנייה, 38 סנטימטר ו2 מילימטר מעל שטח פני הים ,כמו שאני נוהגת לקרוא לזה ,ואז צמצמתי עיניים בחשדנות . הלוקר שלי שתמיד נעול היה פתוח בצורה מחשידה . מיד עלו לי במוח 17 מקרים שונים שיכלו לקרות והסביר מבניהם היה שליסה ,השיגה בצורה כלשהיא את המפתח שלי. אבל זה לא היה מאד הגיוני מהסיבה הפשוטה שהמפתח היה אצלי ביד. אני לא נלחצת מהר, בדרך כלל ומקרה זה כלול ב"בדרך כלל" ולכן החלטתי להניח לדבר עד שיהיה לי זמן לחשוב עליו בפניות. ובעוד אני החלטתי ,פתחתי בזהירות ובמהירות את דלת הלוקר, למקרה שחברתי הזואולוגית החביאה שם יצור כלשהוא. הכל היה נראה רגיל אז שיערתי שכנראה הלכתי רחוק מדי הפעם. ליתר בטחון הצצתי במצלמה הנסתרת שהרכבתי בפינת הלוקר ואז ראיתי שבעצם ,אני כן צריכה לדאוג. פתחתי את האייפון שאליו נשלחו הנתונים ,די בביטחון שהתפוגג די מהר כי אז , בשחור על גבי לבן עלו לי סרטונים מהמצלמה המורכבת ובהם ראו יד ,דקה וארוכה עם 3 צמידים זהים בעובי 4 מילימטר ,מגששת ברחבי התא ואז מניחה חפץ בצורת מלבן מצורף לפתק שהוצמד 3 שניות לאחר מכן .גישוש מעמיק יותר בתחתית התא חשף לפטופ ,ווינדוס 11 ,מהסוג הפשוט והלא בולט, מונח דלוק בקרקעית הלוקר עם פתק מצורף. קימטתי את מצחי במתח, ובלעתי רוק בחוזקה. פרטיות חשובה לי מאד וזה...
גחנתי למטה ,בסקרנות מתוחה, וגיששתי בידי כדי לקחת את הפתקון המוצמד, מהסוג שאני מדביקה בחדר השירותים כדי לקרוא קוד לא פתור, אך מובן מאליו שליסה ,שנראה שלא מיצתה את ההנאה הכרוכה בללכת מאחורי בלי שאשים לב ,הרגישה דחף בלתי נשלט ,ומעט זדוני יש לציין, לדחוף אותי לכיוון רצפת התיכון, בתור בדיחה כנראה.
זה כאב, אבל זו לא הייתה נפילה ססגונית כמו שהיא כנראה חשבה. היה לי קצת שיווי משקל בזווית בה נפלתי.
"הי ליס" קראתי אליה בקול מעט חנוק כתוצאה מהנפילה "תזהירי מראש בפעם הבאה או שהאינסטגרם שלך יתחיל להעלות לך רק סרטוני פסיכולוגיה". היא גלגלה עיניים ואני התחלתי להתרומם ונתקעתי בה .עכשיו זו הייתה נפילה מרהיבה וססגונית עד מאד. כל הספרים שהחזקתי נפלו. כנראה אני בכל זאת לא אשפית באיזון.
ראיתי מזווית עיני את חברי כיתתי מתלחשים ומצחקקים, בכל זאת לא בכל יום רואים את הגאונה המתנשאת נופלת ואז קמה ומתנגשת בקול רעש גדול עם תפאורה של ספרים נופלים בקול מהדהד, הרי זה מסדרון. הסמקתי ומהר מאד החוורתי חזרה. דאגתי שמא אחד מהם ראה את המחשב המוזר- הרי כולם אצלנו משתמשים בMacBook של אפל וזה היה מחשב ווינדוס או יותר גרוע שמא מישהו ראה את המצלמה הנסתרת. הכנסתי לי לרשימת המטלות המנטלית שלי להסוות את המצלמה יותר.
"אז... לכבוד מה החלטת לעשות כושר בתוך הלוקר?" היא שאלה , בקול מתנצל ,בעודה עוזרת לי לקום וחוטפת לי את הפתק מהיד. כמעט שכחתי מהפתק אחרי תדהמת המחשב. מי ששם שם את זה ,ישלם קשות. כמה צרות אפשר לעשות לבן אדם אחד?
"נימוסים ,מיס ליס " עניתי ושלפתי את הפתק בחזרה אלי.
"הי ,תפסיקי לקרוא לי כך גברת כובע שחור" היא התרגזה וחיקתה את הקול שלי בצורה מדויקת שאמרה כובע שחור. ובשביל לעצבן אותי חזרה, היא ניסתה לקרוא את הכתוב על הפתק ,מאחורי גבי.
הובכתי "יש סודות שלא נוהגים לומר בתיכון מלא אנשים " לחשתי לה בזעם סמוק והוספתי" אבל לכבוד מצב הרוח המרומם שלך אספר לך שאין לי מושג מה כתוב בפתק".
"אם כך , אני אגלה לך" אמרה ושלפה באלגנטיות את הפתק מבין ידי.
התגובה הבאה ששמעתי ממנה הייתה "וואו ,יש לך פה עסק עם בן אדם דרמטי"...
היא נראתה כמעט מאוכזבת מסיבה כלשהיא כאילו ציפתה שיהיה כתוב משהו אחר בפתק.
הרמתי גבה לעברה, ונגשתי לראות סוף סוף את הפתק מעורר המהומות. ליסה הפכה אותו שוב ושוב בציפייה מסוימת ואז העבירה לי אותו.
אני יודעת שאת מומחית בסייבר , הודיעו לי האותיות הגדולות שנכתבו בכתב מחובר הנטוי בדיוק 38 מעלות ימינה. ואני חושבת שתוכלי לעזור לי .זה כולל הרבה סייבר גם דברים טעונים יותר .אני יודעת שזה לא נשמע מגרה במיוחד אבל חיי אדם ,סליחה ,שתיים, תלויים בכך .בבקשה ממך אני סומכת עליך ,לא הטמנתי שום וירוס וגם לא כתבתי קוד זדוני שיעקוב אחריך במחשב למרות ששקלתי זאת. בבקשה תפתחי את המחשב ותביני לבד.
ליסה עקבה משועשעת אחרי רצף הבעות הפנים שעשיתי. תדהמה ,הלם ,ואז שעשוע וחצי חיוך.
"טוב ,פה נשאיר את מומחית הסייבר הגאונה שלנו לפתור את חידת האנושות לבדה אני משערת" מרפקה אותי ליסה .
"רגע רגע רגע ,לאיפה את ממהרת ? בא נשב על זה ביחד ונחשוב" הכרזתי וניסיתי להשיב את קצב פעימות ליבי למסלולו הרגיל .הגיוני שטיפה נלחצתי לא? בת אנוש כלשהיא ,מבקשת עזרה חצי פלילית ,וטוענת שחיי אדם תלויים בזה.
"את יודעת" היא אמרה בטון טיפה דחוק "בדרך כלל אני לא מאמינה למתיחות ,אבל גם המחשב וגם הפתק..." הסכמתי איתה.
" המחשב דולק" הפניתי לתשומת ליבה פרט זה " מה שאומר שזה קרה לא מזמן. וגם שלמחשב יש מעבד חזק מאד" כמעט פלטתי את עניין המצלמה הנסתרת.
היא נאנחה. "למה את חייבת לשים לב תמיד לכאלה פרטים? זה רק מסבך הכל" התעלמתי ממנה
"טוב ,אנחנו צריכות מקום פרטי להתחיל לעבוד על הלפטופ ,כי אם זה רציני –חבל על כל דקה מבוזבזת" אמרתי בטון החלטי ומהיר." שנלך לרכב שלך?" שאלתי והתחלתי לנוע לעבר היציאה, הרי לימודי הבוקר הסתיימו ועד שלימודי הצהריים יתחילו יש לנו שעה בדיוק.
"כן כן גברת כובע שחור השתלטנית " מלמלה ליסה באופן שהיה די ברור שהיא רצתה שאשמע ,ואז נעצרה והוסיפה " משפט נחמד לסלוגן .רוצה טישרט כזה?" שאלה אותי בחיוך שובב. לא גדלה לגמרי ליסה, אין מה לומר. דחפתי אותה בעדינות וקראתי " נשארו לנו עוד 57 דקות ועוד 36 שניות והזמן רק ממשיך לרדת. אז אם בא לך להציל את העולם ,או איזה קוד אומלל, נראה לי כדאי להתחיל לעבוד" ואז בדרמטיות שלפתי את הלפטופ מהתא ,לבשתי את אוזניות הקשת הזהובות שלי ,צמצמתי עיניים וצעדתי לכיוון היציאה בצעדים גדולים ומרשימים , ובלמתי בשנייה האחרונה לפני מפגש לא נעים עם פנים העציץ הענק שמוצב באמצע המסדרון.
"אוקיי, מי שהחליט לתקוע עציץ באמצע מסדרון של תיכון ,הוא לא היה בן אדם חכם במיוחד –בלשון המעטה" מלמלתי ופסעתי 2 צעדים אחורנית ,ושם, בזווית המדויקת בה זזתי ובדיוק 48 סנטימטר מהעציץ עמדה ליסה ,מתפקעת מצחוק. היא לא המשיכה לצחוק זמן רב ודי מהר הצחוק הפך לזעקת כאב. הזכרתי כבר שאני לא אשפית באיזון.
וכאילו זה לא מספיק ,טיילר –התאום שלי ,הגיח מהפינה ותיעד בדיוק בזמן את ההתנגשות המסעירה בהילוך איטי ובצבעים חדים ." תמחק את זה הרגע !" אמרתי בעודי גונחת. ידעתי שהוא ישתמש בזה כנשק נגדי בפעם הבאה שנסדר את החדר. "או שבדרך פלאית המלאכית השומרת שנולדה 17 שניות לפניך, תמחק לך את חשבון גוגל בלי יכולת שחזור. " לא התכוונתי לכך והוא ידע זאת. הקשר בינינו חזק מדי מכדי שאסכן אותו .הוא נרתע בכל זאת הרי כבר הרבה זמן חיפשתי סיבה לעשות זאת והוא מכיר ביכולותיי. שנינו ידענו האקינג טוב אבל אני יותר טובה והוא יודע זאת. בלי להתגאות -עובדות. . הוא הקפיץ את הגבה פעמיים במהירות, הדרך שלו לשאול אם אני בסדר ,הנהנתי קלות . "אני אכתוב לך בקרוב" הודעתי לו ועזרתי לליסה להתרומם.
זזנו לכיוון החניה בצעדים פחות מרשימים ועם יותר גניחות כאב . אין צורך לומר שההתנגשות כאבה. מאד. מצאתי מיד את הרכב שלה ,לא שזה מרשים במיוחד כי הוא בצבע טורקיז מט עם הרבה סימני התנגשות. ליסה היא לא נהגת משופשפת אלא הרכב שלה משופשף.
התיישבנו ופתחתי את הלפטופ . הוא לא היה נעול. הרקע של מסך הבית היה תמונה שלי, עומדת בפינה כלשהיא ברחבי התיכון ,עם הבעה מוזרה. כאב לי שם? הסתכלתי בפינה למעלה - הייתה זאת תמונה ממצלמות האבטחה של בית הספר. התאריך -לפני 31 ימים.
"טוב ,זה כבר מתחיל להיות קצת קריפי ,מאיפה היא השיגה את התמונה הזו? "תמהה ליסה בצדק והדליקה את המזגן. הוא הוציא אוויר חם וקר ביחד, מה שקורה שמדליקים מזגן ברכב לוהט.
פתחתי את החלון בניסיון ליצור מאזן בין הקור והחום, ואוויר חם נשב לכיווני.
"אני חוששת שהילדונת הדרמטית שלנו יודעת דבר או שתיים בהאקינג." מלמלתי כי נזכרתי מתי התמונה הנוכחית שריצדה על מסך המחשב בענק קרתה.
היה זה חודש שעבר, היה קריר בהקצנה למזג אויר הנוכחי, ובני כיתתי החליטו לברוח באמצע היום. הקבוצה החזקה של הקולים רצו מהומות ,וכולם נעו אחריהם ונדבקו מהאנרגיה השטותית בלי טיפת מחשבה. אני לא הסכמתי לברוח , להבריז משיעור זה ייהרג ואל יעבור בשבילי . פלוס ,תירצתי לעצמי שזה יותר מדי מסוכן , והדפתי מחשבות זוועתיות של מקרי חירום.
לבשתי את האוזניות הזהובות שלי וצללתי למחשב בתקווה שיתעלמו ממני ויעזבו אותי בשקט, אבל אז הם באו , בקבוצה גדולה ומרשימה. הבנתי שהשיטה הנוכחית לא הניבה תוצאות ורציתי ללכת לשירותים, להתחבא שם ,אבל זה היה מאוחר מדי. שהם בקבוצה ,הם נוראים. הם דחקו בי לבוא, רק הפעם הזו. זה לא היה מטוב ליבם ,הם רק רצו שאצטרף ואסתבך גם .כמובן שסירבתי נחרצות. זה לא נגמר טוב בכלל. הם התחילו להתקיף אותי מילולית ,לרדת עליי ולמרר לי את החיים כמו שהם יודעים. התכווצתי וניסיתי לא להקשיב ,שלא יכנס לי ללב. זה עדיין כאב מאד .
.התמקדתי בפרטים קטנים רנדומליים מסביבי במטרה להעסיק את המח . התרכזתי בכמות האור בחדר וניתחתי כל צל ,מאיזה קרן אור הוא נוצר. שזה לא מיסך את המילים מספיק התחלתי לספור שניות ולחשוב על שיטה חדשה לפרוץ למערכת ההפעלה של התיכון. לא הצלחתי להתרכז מול הפנים המלגלגות שלהם. כך זה נמשך כמה דקות ,אני מתכווצת ,מנסה להסיח את דעתי ומסרבת לשתף פעולה, והם מתקיפים. בדיוק היום ליסה לא הגיעה כך שהייתי בודדה באירוע.
אנשים זה עם רע ,כבר מזמן הגעתי למסקנה זו ומול עיני ראיתי את הרוע שנשפך מהם. חוץ מטיילר , החצי השני שלי, הוא עשוי מטוב טהור ומוצק . בעוד הרהרתי בו ,הוא הופיע . הוא עמד עם קבוצה מהחברים שלו מרחוק ואז ,שהמלאך המושיע שלי ראה מה קורה ,הוא התגודד איתם ואז עזב ופסע במהירות לכיווני.
שראיתי את ההבעה הכריזמטית שלו, ידע שהכל יהיה בסדר וסידרתי את הנשימה.
כמה טוב שהוא מוערך חברתית ,הרהרתי בזמן בו ראיתי אותו משכנע אותם לעזוב אותי. הרגשתי גוש בגרון וידעתי שכדי שהם יעזבו אני צריכה להתעלם ממנו לדקות הקרובות. עוד כמה דקות, אמרתי לעצמי מנטלית. שהם סוף סוף הלכו ,טיילר התקרב אליי ,ורמז לי בעיניו. פסעתי אחריו לפינה רנדומלית במסדרון. נשברתי ,והתחלתי לדמוע, אני אף פעם לא בוכה אני דומעת. הוא לחש לי "SQL injection?" . חייכתי אליו בפנים רטובות מנחלי הדמעות שנזלו, זה התיש אותי ועניתי "XSS" .