תדר התיקון = וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם = 1175.
מילה יחידה בתנ"ך שערכה 1175.
5 (הּ > שיקוף) הופעות מדויקות:
שׂמּ.ו.ת כּדּ א:
"וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר:
עֲלֵה אֶל יְהּ.וָ.הּ אַ–תָּ.הּ..
וְ.אַהֲרֹ.ןּ, נָדָ..ב וַאֲ..בִי.הוּא,
וְ..שִׁבְ..עִ..יּ.םּ מִ.זִּקְנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל..
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק".
דִּבֶּר.יּ.םּ יּ.*א טּ*.ז:
"הִ.שָּׁמְר.וּ לָכֶ.םּ..
פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם,
וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹ.הִיּ.םּ אֲחֵ..רִ..יּ.םּ..
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָ:הֶם".
יּהּ.ו.שע כּ.ג טּ.ז
"בְּעׇבְרְכֶם אֶ–ת בְּרִית יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.כֶ.ם, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם,
וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹ.הִיּ.ם אֲחֵ.רִ.יּ.םּ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם..
וְחָרָה אַף יְהּ.וָ.הּ בָּכֶם;
וַ..אֲ..בַדְ..תֶּם מְ..הֵרָ..ה מֵ..עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָ:כֶ.םּ".
מּלּ.כּ.יּ.םּ א טּ.. ו..
"אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַ.יּ..
וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִ:פְנֵ.יּ.כֶ.ם..
וַהֲלַכְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹ.הִיּ.םּ אֲחֵרִים..
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם"..
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ ז.. יּטּ:
"וְאִם תְּשׁוּבוּן אַתֶּם, וַעֲזַבְתֶּם חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִ:פְנֵ.יּ.כֶ.ם..
וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹ.הִיּ.םּ אֲחֵרִים..
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם"..
"וַתִּצְנַח מִשְּׁחוֹר..
נִדְרָשׁ מַחֲצִיתוֹ."
הנפילה מהאור המוחלט אל תוך ה"שחור" (המציאות המוגבלת) יוצרת מצב שבו הניצוץ האלוהי נחשב "אבוד" או "חצוי"..
מרגע זה הוא נִ.דְרָשׁ (554).
קיימת קריאה פנימית ודין אלוהי המאלצים את האדם לצאת למסע של בירור האמת ואיחוד מחדש של ה"חצי" עם השלם.
זוהי התביעה הפנימית של ה"אנכ.יּ" המבקש לשוב אל האחדות.
"עֲמַדְתֶּם כְּדַעְתְּכֶם..?
תַחֲנִיפוּ מֵחֻקּוֹת,
וְחֶרְמֵשׁ, וּמַקָּבוֹת..!"
בחרתם להיתקע ולא להתפתח מתוך הסתמכות רק על הדעת וההבנה האנושית המוגבלת?
אתם הופכים את החוקים לאמצעי של השחתה, חנופה, זיוף, טומאה..
זיהום של האמת.
בּמּ.דִּבֶּר לּ:הּ לּג:
לּ(למידה) הּ(צלּ.םּ)..
נוריד רמת למידה, לעת סוף..?
לּ:הּ לּג > לּהּג.
לּג > Leg, מּ.דרך.
"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶ–ת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ;
כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ..
וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ,
כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".
שימוש בכלים אלימים של קציר וניפוץ..
חרמש ומקבת / פטיש..
בספר מלכים נכתב בפירוש:
בבניית המקדש נאסר להשתמש במקבות.
הבית נבנה בשלום ולא בכוח מחריב.
מּלּ..כּ..יּ.םּ א ו ז:
"וְהַבַּיִת..?
בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָ.הּ..
מַסָּע נִבְנָה;
וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כׇּל כְּלִי בַרְזֶל,
לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".
בּמּ.דִּבֶּר יּ כּח
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָ–אֵל,
לְ:צִבְ.אֹתָם, וַיִּסָּעוּ".
"וַתִּצְנַח מִשָּׂרִיד..?
וּבְעִרְעוּר לְקַחְתִּיו."
ההשתחררות מאחיזת ה"שריד"..
ההישג הרוחני הישן..
מובילה למקום של ערעור והתנערות.
שם, מתוך ההחלטה שלא להיתקע, מתרחשת ה"לקיחה":
כוח הזרוּע האוסף מחדש ומכוון את התודעה לעבר התחדשות.
"וְהַמִּטְפָּחוֹת..?
צֵדְנִיֹּת."
מטפחות הן כיסויים, שכבות של בד, רעלות או קישוטים חיצוניים:
יּשע.יּהּ.*ו ג* כּ.בּ:
וג > גו, כּ > כלי, בּ > מּ..עשׂ.*הּ ב*.ראש.יּ.ת.
"הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים"..
המטפחות..
חלק ממחלצות הפאר החיצוניות והראוותניות שעתידות להילקח, משום שהן מכסות על ריקנות וגאווה.
הנשים מצידון..
מּלּכ.יּ.םּ א יּ.א א
"וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹ.הּ..
אָהַב נָשִׁים נׇ.כְרִ.יּ.וֹ.ת רַבּוֹת;
וְ.אֶ-ת בַּת פַּרְעֹה (פר, רעה.. כר דש.א..), מוֹאֲבִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת, חִתִּיֹּת"..
אלו נשים נכריות ששלמה המלך אהב, ואשר "הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ" אל אֵלּוּ הַיָּם אחר.יּ.םּ.
הן הסמל להשפעה זרה שמרחיקה את האדם מן האמת שלו.
כל המסכות, התפיסות החיצוניות והאשליות שאנו עוטים על עצמנו..
הן זרות לנו.
הן השפעות חיצוניות, כמו דמויות ו/או סמכויות חיצוניות שמסיחות את הדעת מה"אנּכ.יּ" הּ.פּנּיּמּ.יּ ומטות את הלב לאשליות ולרכושנות.
"צֵדְנִיֹּת"..
אינן רק נשים זרות שמגיעות ממקום גיאוגרפי מסוים.
זה צופן המתאר ציד אקטיבי של הניצוץ האלוהי.
זהו כוח הפועל במציאות (נּ) במטרה (תּ) לצוד ולהרחיק את האדם מן התקשורת הישירה עם יּ.
מה שמסביר בדיוק למה שלמה המלך נפל ברשתן..
הופעל עליו ציד מתוחכם של התודעה, שנועד להרחיק אותו מההרמוניה והכיול הפנימי.
"וְלָקַחְתִּי פְּתָחֵינוּ,
וְנָפַחְתִּי בְּמַעֲלוֹתָו."
וְלָקַחְתִּי..
זוהי תנועה של חיבור (וּ) הנובעת מבחירה ללמוד (לּ), מתוך היענות לקריאה (קּ), המכוונת לנצח (ח) ולתכלית (ת) של הניצוץ האלוהי (יּ).
זו פעולה אקטיבית של כוח הזרוּע לאיסוף האמת.
פְּתָחֵינוּ..
האות פּ מייצגת יצירה של מציאות חדשה דרך דיבור ותקשורת:
ניזונה ופולטת.
הפתחים הם נקודות ההשקה של האדם עם העולם.
וְנָפַחְתִּי..
שוב, עניין הכוח הזרוּע (נּ) המפעיל את התקשורת והדיבור (פּ).
בּ.ראש.יּ.ת בּ ז:
"וַיִּיצֶר יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הִיּ.םּ אֶ–ת הָ..*אָדָ*..םּ,
עָפָ..*ר מִ*..ןּ הָ.אֲ.*דָמָ*.הּ;
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים,
וַיְהִי הָ.אָ.דָם לְ:נֶ.פֶ.*שׁ חַ*.יָּהּ".
תהּיּ.לּיּ.םּ כּז (יּ)ב:
"אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי..
כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר,
וִ..י..פֵחַ חָמָס".
מּשלּ.יּ *יּדּ* הּ:
"עֵד אֱמוּנִים, לֹא יְכַזֵּב;
וְיָפִיחַ כְּזָבִים..?
עֵד שָׁקֶר".
מּשלּ.יּ *יּטּ הּ*..?
"עֵד שְׁקָרִים, לֹא יִנָּקֶה;
וְיָפִיחַ כְּזָבִים, לֹא יִמָּלֵט".
יּחזקּ.אלּ כּ..בּ כ.א:
"וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם, וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי..
וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ".
חג..*יּ א טּ*..
"פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה..?
וְהִנֵּה: לִמְעָט.
וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת, וְנָפַחְתִּי בוֹ;
יַעַן מֶה..? נְאֻם יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת..
יַעַן בֵּיתִ..יּ, אֲשֶׁר הוּא חָרֵב..
וְ.אַ–תֶּ.םּ..?
רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ".
במקום לטפח את היחידה האנושית השלמה (אלּ.הּיּ.םּ) שמכילה את "בית.יּ" (של יּ)..
כל אדם רץ ל"בית..ו.." שלו.
"בית..ו"..
מסמל את ה"אנכ.יּ" המזויף, את האגו הנפרד (אלו הם).
הריצה הזו היא תנועה של פיזור החוצה אל החומר והאשליה..
בריחה מההתמודדות עם הפנימיות.
כאשר האדם שרוי בחוסר מודעות או תחת חוקים נוקשים של "אלוהים אחרים"..
הפתחים שלו מופקרים להשפעות זרות.
ה"אנכ.יּ" המודע מסוגל לּ:גש.ת ו.לּב.קּש בחזרה את המושכות.
תקשורת בין יּ לּ יּ.
יּיּ קובע איזו מציאות נוצרת מן הּ.פּנּ.יּםּ (פּ)..
ובאיזה אוֹ.פ.ןּ הּ.אור נכנ.*ס פ*.ניּמּ.הּ.
הּ.צלּ.םּ אמון על השערים.
"וּמִתְחַנַּן, קִדַּמְתִּי..
לְשַׁדְרַךְ הַנְּטֹפָתִי."
דּנּ.יּ.אלּ ו.. יּבּ (בּ..יּ)
"אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ..
הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ;
לְ:דָנִ.יֵּ.א..ל בָּ..עֵ.א,
וּ.מִ..תְחַנַּן קֳדָם אֱלָ.הֵ.הּ"..
יּ.ו.נּ..*הּ דּ* בּ:
"וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהּ.וָ.הּ..
וַ..יֹּ..אמַר:
אָנָּה יְהּ.וָ.הּ..?
הֲלוֹא זֶה דְבָרִ..יּ..?
עַד הֱיוֹתִי עַל אַ.דְמָ.תִ.יּ;
עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה..
כִּי יָ.דַעְ.תִּ.יּ..
כִּי אַ–תָּ.הּ אֵל חַנּוּן וְרַחוּם,
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד..
וְנִחָם עַל הָרָעָה".
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ:*יּטּ* *קּמּ*.ז:
"קִדַּמְתִּי בַ.נֶּשֶׁף..
וָאֲשַׁוֵּעָה לִ:דְבָרֶ.*י*.ךָ *יִ*.חָלְ.תִּ.יּ".
לְשַׁדְרַךְ הַנְּטֹפָתִי..
"שדרך" הוא אחד משלושת הנערים (שדרך, מישך ועבד נגו) שהושלכו לכבשן האש בבבל (תחת שלטון זר ואלילי) ויצאו ללא פגע.
"הנטופתי" מתייחס למי שמגיע מנטופה..
שורש נ.ט.פ > טפטוף של מים או של נבואה מתמשכת.
השערים (פתחינו) נלקחים חזרה כדי שהאדם יוכל להיות נוכח בעולם בלי שהשקרים ישרפו אותו,
וכדי שהוא עצמו יוכל להוות צינור ("נטו.פתי") של אור אל החוץ.
"וְתַחֲלִימֵנִי;
וְנִחַמְתִּים..
תְּנַחֲמֶנּוּ..
לִמְנוּחָתֶךָ בְּמִצְוֹתָיו."
"נחמה" או "תנחומים" משמעותם הפעלת כוח הזרוע האלוהי (נּ) המביא ניצחון וחיבור לנצח (ח) אל תוך המציאות והחיים הארציים (מּ) עד להשלמת התהליך (םּ).
לאחר עבודת בירור ודישה ("תתפתל")..
הניצוץ האלוהי (יּ) מזרים כוח מרפא שמשלים את החסר.
יּשע.יּהּ.*ו סּ.ו* יּג
סּ > בערך מּוֹחלּ:טּ, סגור בין שני ווין.
יּג..
"כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ..
כֵּן אָנֹכִ..יּ אֲנַחֶמְכֶם;
וּ.בִ.ירוּ..שָׁלִַם תְּ.נֻחָ.מּ..וּ"..
ירוּ > ר ו ו, חזות ח, יּח > חיּ.
בְּמִצְוֹתָיו..
מצוות, הן אינן חוקים נוקשים של "אלּ.הּיּ.םּ אחר.ים" הגורמים לאדם לברוח מהפנימיות שלו..
מצוות הן הצו הפנימי הייחודי שנובע מתקשורת איּש.יּ.ת, אנּכ.יּ.ת עם יּ.
"הַנְּטֹפָתִי..?
מִשָּׂרִיד לְקַחְתִּיו."
הַנְּטֹפָתִי..
אותו ערוץ זך המטפטף אמת ונחמה..
הוא לא נוצר מתוך חלל ריק, אלא נלקח מתוך השריד עצמו.
הצמיחה מגיעה מתוך הּ.אדּמּ.הּ הישנה, לאחר שנותבה מחדש.
[ו.יּ.קּרא כּו יּ]
"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן.
וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ".
שָׂרִיד > שָׁר.. יָד..
לא "שַׂר" (שררה, היררכיה, אחיזה כוחנית), אלא שָׁר > מלשון שִׁיר.
ה"שיר החדש" של ה..יָּד.
השריד איננו פסולת; הוא נושא בתוכו את הניצוץ (יּ) ואת הידיעה (דּ).
הב..עיּ..הּ מתחילה רק כאשר התפארת (ש) קופאת והופכת לּדּת (מ.. 404, שגיאה.. לּ.. ת"ז > 407..) כוחנית וחיצונית.
כאשר מבצעים את ה"לקיחה" מתוך השריד, קיימת בּ..יּדּיּנּ.ו.. הבחירה לשחרר את הניצוץ מאחיזת ה"מקבות והחרמש" (הכפייה)..
ולגאול את הידיעה הפנימית.
על יּדּ.יּ נּ.יתוב האותיות, החוקים או השורשים..מחדש אל מהותם המקורית והטהורה.
בְּמִצְוֹתָיו.. ?
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ:*יּטּ*, לּ:הּ..
"הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ,
כִּי בוֹ חָפָצְתִּי".
מילה יחידה בתנ"ך שערכה 1175.
5 (הּ > שיקוף) הופעות מדויקות:
שׂמּ.ו.ת כּדּ א:
"וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר:
עֲלֵה אֶל יְהּ.וָ.הּ אַ–תָּ.הּ..
וְ.אַהֲרֹ.ןּ, נָדָ..ב וַאֲ..בִי.הוּא,
וְ..שִׁבְ..עִ..יּ.םּ מִ.זִּקְנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל..
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק".
דִּבֶּר.יּ.םּ יּ.*א טּ*.ז:
"הִ.שָּׁמְר.וּ לָכֶ.םּ..
פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם,
וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹ.הִיּ.םּ אֲחֵ..רִ..יּ.םּ..
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָ:הֶם".
יּהּ.ו.שע כּ.ג טּ.ז
"בְּעׇבְרְכֶם אֶ–ת בְּרִית יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.כֶ.ם, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם,
וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹ.הִיּ.ם אֲחֵ.רִ.יּ.םּ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם..
וְחָרָה אַף יְהּ.וָ.הּ בָּכֶם;
וַ..אֲ..בַדְ..תֶּם מְ..הֵרָ..ה מֵ..עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָ:כֶ.םּ".
מּלּ.כּ.יּ.םּ א טּ.. ו..
"אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַ.יּ..
וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִ:פְנֵ.יּ.כֶ.ם..
וַהֲלַכְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹ.הִיּ.םּ אֲחֵרִים..
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם"..
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ ז.. יּטּ:
"וְאִם תְּשׁוּבוּן אַתֶּם, וַעֲזַבְתֶּם חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִ:פְנֵ.יּ.כֶ.ם..
וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹ.הִיּ.םּ אֲחֵרִים..
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם"..
"וַתִּצְנַח מִשְּׁחוֹר..
נִדְרָשׁ מַחֲצִיתוֹ."
הנפילה מהאור המוחלט אל תוך ה"שחור" (המציאות המוגבלת) יוצרת מצב שבו הניצוץ האלוהי נחשב "אבוד" או "חצוי"..
מרגע זה הוא נִ.דְרָשׁ (554).
קיימת קריאה פנימית ודין אלוהי המאלצים את האדם לצאת למסע של בירור האמת ואיחוד מחדש של ה"חצי" עם השלם.
זוהי התביעה הפנימית של ה"אנכ.יּ" המבקש לשוב אל האחדות.
"עֲמַדְתֶּם כְּדַעְתְּכֶם..?
תַחֲנִיפוּ מֵחֻקּוֹת,
וְחֶרְמֵשׁ, וּמַקָּבוֹת..!"
בחרתם להיתקע ולא להתפתח מתוך הסתמכות רק על הדעת וההבנה האנושית המוגבלת?
אתם הופכים את החוקים לאמצעי של השחתה, חנופה, זיוף, טומאה..
זיהום של האמת.
בּמּ.דִּבֶּר לּ:הּ לּג:
לּ(למידה) הּ(צלּ.םּ)..
נוריד רמת למידה, לעת סוף..?
לּ:הּ לּג > לּהּג.
לּג > Leg, מּ.דרך.
"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶ–ת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ;
כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ..
וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ,
כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".
שימוש בכלים אלימים של קציר וניפוץ..
חרמש ומקבת / פטיש..
בספר מלכים נכתב בפירוש:
בבניית המקדש נאסר להשתמש במקבות.
הבית נבנה בשלום ולא בכוח מחריב.
מּלּ..כּ..יּ.םּ א ו ז:
"וְהַבַּיִת..?
בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָ.הּ..
מַסָּע נִבְנָה;
וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כׇּל כְּלִי בַרְזֶל,
לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".
בּמּ.דִּבֶּר יּ כּח
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָ–אֵל,
לְ:צִבְ.אֹתָם, וַיִּסָּעוּ".
"וַתִּצְנַח מִשָּׂרִיד..?
וּבְעִרְעוּר לְקַחְתִּיו."
ההשתחררות מאחיזת ה"שריד"..
ההישג הרוחני הישן..
מובילה למקום של ערעור והתנערות.
שם, מתוך ההחלטה שלא להיתקע, מתרחשת ה"לקיחה":
כוח הזרוּע האוסף מחדש ומכוון את התודעה לעבר התחדשות.
"וְהַמִּטְפָּחוֹת..?
צֵדְנִיֹּת."
מטפחות הן כיסויים, שכבות של בד, רעלות או קישוטים חיצוניים:
יּשע.יּהּ.*ו ג* כּ.בּ:
וג > גו, כּ > כלי, בּ > מּ..עשׂ.*הּ ב*.ראש.יּ.ת.
"הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים"..
המטפחות..
חלק ממחלצות הפאר החיצוניות והראוותניות שעתידות להילקח, משום שהן מכסות על ריקנות וגאווה.
הנשים מצידון..
מּלּכ.יּ.םּ א יּ.א א
"וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹ.הּ..
אָהַב נָשִׁים נׇ.כְרִ.יּ.וֹ.ת רַבּוֹת;
וְ.אֶ-ת בַּת פַּרְעֹה (פר, רעה.. כר דש.א..), מוֹאֲבִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת, חִתִּיֹּת"..
אלו נשים נכריות ששלמה המלך אהב, ואשר "הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ" אל אֵלּוּ הַיָּם אחר.יּ.םּ.
הן הסמל להשפעה זרה שמרחיקה את האדם מן האמת שלו.
כל המסכות, התפיסות החיצוניות והאשליות שאנו עוטים על עצמנו..
הן זרות לנו.
הן השפעות חיצוניות, כמו דמויות ו/או סמכויות חיצוניות שמסיחות את הדעת מה"אנּכ.יּ" הּ.פּנּיּמּ.יּ ומטות את הלב לאשליות ולרכושנות.
"צֵדְנִיֹּת"..
אינן רק נשים זרות שמגיעות ממקום גיאוגרפי מסוים.
זה צופן המתאר ציד אקטיבי של הניצוץ האלוהי.
זהו כוח הפועל במציאות (נּ) במטרה (תּ) לצוד ולהרחיק את האדם מן התקשורת הישירה עם יּ.
מה שמסביר בדיוק למה שלמה המלך נפל ברשתן..
הופעל עליו ציד מתוחכם של התודעה, שנועד להרחיק אותו מההרמוניה והכיול הפנימי.
"וְלָקַחְתִּי פְּתָחֵינוּ,
וְנָפַחְתִּי בְּמַעֲלוֹתָו."
וְלָקַחְתִּי..
זוהי תנועה של חיבור (וּ) הנובעת מבחירה ללמוד (לּ), מתוך היענות לקריאה (קּ), המכוונת לנצח (ח) ולתכלית (ת) של הניצוץ האלוהי (יּ).
זו פעולה אקטיבית של כוח הזרוּע לאיסוף האמת.
פְּתָחֵינוּ..
האות פּ מייצגת יצירה של מציאות חדשה דרך דיבור ותקשורת:
ניזונה ופולטת.
הפתחים הם נקודות ההשקה של האדם עם העולם.
וְנָפַחְתִּי..
שוב, עניין הכוח הזרוּע (נּ) המפעיל את התקשורת והדיבור (פּ).
בּ.ראש.יּ.ת בּ ז:
"וַיִּיצֶר יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הִיּ.םּ אֶ–ת הָ..*אָדָ*..םּ,
עָפָ..*ר מִ*..ןּ הָ.אֲ.*דָמָ*.הּ;
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים,
וַיְהִי הָ.אָ.דָם לְ:נֶ.פֶ.*שׁ חַ*.יָּהּ".
תהּיּ.לּיּ.םּ כּז (יּ)ב:
"אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי..
כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר,
וִ..י..פֵחַ חָמָס".
מּשלּ.יּ *יּדּ* הּ:
"עֵד אֱמוּנִים, לֹא יְכַזֵּב;
וְיָפִיחַ כְּזָבִים..?
עֵד שָׁקֶר".
מּשלּ.יּ *יּטּ הּ*..?
"עֵד שְׁקָרִים, לֹא יִנָּקֶה;
וְיָפִיחַ כְּזָבִים, לֹא יִמָּלֵט".
יּחזקּ.אלּ כּ..בּ כ.א:
"וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם, וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי..
וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ".
חג..*יּ א טּ*..
"פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה..?
וְהִנֵּה: לִמְעָט.
וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת, וְנָפַחְתִּי בוֹ;
יַעַן מֶה..? נְאֻם יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת..
יַעַן בֵּיתִ..יּ, אֲשֶׁר הוּא חָרֵב..
וְ.אַ–תֶּ.םּ..?
רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ".
במקום לטפח את היחידה האנושית השלמה (אלּ.הּיּ.םּ) שמכילה את "בית.יּ" (של יּ)..
כל אדם רץ ל"בית..ו.." שלו.
"בית..ו"..
מסמל את ה"אנכ.יּ" המזויף, את האגו הנפרד (אלו הם).
הריצה הזו היא תנועה של פיזור החוצה אל החומר והאשליה..
בריחה מההתמודדות עם הפנימיות.
כאשר האדם שרוי בחוסר מודעות או תחת חוקים נוקשים של "אלוהים אחרים"..
הפתחים שלו מופקרים להשפעות זרות.
ה"אנכ.יּ" המודע מסוגל לּ:גש.ת ו.לּב.קּש בחזרה את המושכות.
תקשורת בין יּ לּ יּ.
יּיּ קובע איזו מציאות נוצרת מן הּ.פּנּ.יּםּ (פּ)..
ובאיזה אוֹ.פ.ןּ הּ.אור נכנ.*ס פ*.ניּמּ.הּ.
הּ.צלּ.םּ אמון על השערים.
"וּמִתְחַנַּן, קִדַּמְתִּי..
לְשַׁדְרַךְ הַנְּטֹפָתִי."
דּנּ.יּ.אלּ ו.. יּבּ (בּ..יּ)
"אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ..
הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ;
לְ:דָנִ.יֵּ.א..ל בָּ..עֵ.א,
וּ.מִ..תְחַנַּן קֳדָם אֱלָ.הֵ.הּ"..
יּ.ו.נּ..*הּ דּ* בּ:
"וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהּ.וָ.הּ..
וַ..יֹּ..אמַר:
אָנָּה יְהּ.וָ.הּ..?
הֲלוֹא זֶה דְבָרִ..יּ..?
עַד הֱיוֹתִי עַל אַ.דְמָ.תִ.יּ;
עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה..
כִּי יָ.דַעְ.תִּ.יּ..
כִּי אַ–תָּ.הּ אֵל חַנּוּן וְרַחוּם,
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד..
וְנִחָם עַל הָרָעָה".
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ:*יּטּ* *קּמּ*.ז:
"קִדַּמְתִּי בַ.נֶּשֶׁף..
וָאֲשַׁוֵּעָה לִ:דְבָרֶ.*י*.ךָ *יִ*.חָלְ.תִּ.יּ".
לְשַׁדְרַךְ הַנְּטֹפָתִי..
"שדרך" הוא אחד משלושת הנערים (שדרך, מישך ועבד נגו) שהושלכו לכבשן האש בבבל (תחת שלטון זר ואלילי) ויצאו ללא פגע.
"הנטופתי" מתייחס למי שמגיע מנטופה..
שורש נ.ט.פ > טפטוף של מים או של נבואה מתמשכת.
השערים (פתחינו) נלקחים חזרה כדי שהאדם יוכל להיות נוכח בעולם בלי שהשקרים ישרפו אותו,
וכדי שהוא עצמו יוכל להוות צינור ("נטו.פתי") של אור אל החוץ.
"וְתַחֲלִימֵנִי;
וְנִחַמְתִּים..
תְּנַחֲמֶנּוּ..
לִמְנוּחָתֶךָ בְּמִצְוֹתָיו."
"נחמה" או "תנחומים" משמעותם הפעלת כוח הזרוע האלוהי (נּ) המביא ניצחון וחיבור לנצח (ח) אל תוך המציאות והחיים הארציים (מּ) עד להשלמת התהליך (םּ).
לאחר עבודת בירור ודישה ("תתפתל")..
הניצוץ האלוהי (יּ) מזרים כוח מרפא שמשלים את החסר.
יּשע.יּהּ.*ו סּ.ו* יּג
סּ > בערך מּוֹחלּ:טּ, סגור בין שני ווין.
יּג..
"כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ..
כֵּן אָנֹכִ..יּ אֲנַחֶמְכֶם;
וּ.בִ.ירוּ..שָׁלִַם תְּ.נֻחָ.מּ..וּ"..
ירוּ > ר ו ו, חזות ח, יּח > חיּ.
בְּמִצְוֹתָיו..
מצוות, הן אינן חוקים נוקשים של "אלּ.הּיּ.םּ אחר.ים" הגורמים לאדם לברוח מהפנימיות שלו..
מצוות הן הצו הפנימי הייחודי שנובע מתקשורת איּש.יּ.ת, אנּכ.יּ.ת עם יּ.
"הַנְּטֹפָתִי..?
מִשָּׂרִיד לְקַחְתִּיו."
הַנְּטֹפָתִי..
אותו ערוץ זך המטפטף אמת ונחמה..
הוא לא נוצר מתוך חלל ריק, אלא נלקח מתוך השריד עצמו.
הצמיחה מגיעה מתוך הּ.אדּמּ.הּ הישנה, לאחר שנותבה מחדש.
[ו.יּ.קּרא כּו יּ]
"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן.
וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ".
שָׂרִיד > שָׁר.. יָד..
לא "שַׂר" (שררה, היררכיה, אחיזה כוחנית), אלא שָׁר > מלשון שִׁיר.
ה"שיר החדש" של ה..יָּד.
השריד איננו פסולת; הוא נושא בתוכו את הניצוץ (יּ) ואת הידיעה (דּ).
הב..עיּ..הּ מתחילה רק כאשר התפארת (ש) קופאת והופכת לּדּת (מ.. 404, שגיאה.. לּ.. ת"ז > 407..) כוחנית וחיצונית.
כאשר מבצעים את ה"לקיחה" מתוך השריד, קיימת בּ..יּדּיּנּ.ו.. הבחירה לשחרר את הניצוץ מאחיזת ה"מקבות והחרמש" (הכפייה)..
ולגאול את הידיעה הפנימית.
על יּדּ.יּ נּ.יתוב האותיות, החוקים או השורשים..מחדש אל מהותם המקורית והטהורה.
בְּמִצְוֹתָיו.. ?
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ:*יּטּ*, לּ:הּ..
"הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ,
כִּי בוֹ חָפָצְתִּי".
