554 × 2 = 1108.
תַּשְׁחֵת (1108) שַׁבָּתוֹת (1108) בִּשְׁרִרוּת (1108)..?
תְּשׁוּבַת (1108) (הַ.. שָּׁנָה > הּ.. שַׁנֵּה):
תִּשְׁבְּתוּ (1108).
דּוֹם דָּרַשׁ (554).
התיקון של הראייה הפנימית (ת.קּ:ןּ דּ) מתחיל בעצירת מעגלי ההרס והשׂררה (תִּשְׁבְּתוּ).
התודעה דורשת "דּוֹם"..
לא כשתיקה ריקה, אלא כּ.. דּ (ידיעה פנימית) הּ ו (מחוברת) עד לּ: םּ (השלמת התהליך).
כדי לאפשר ללמידה לצמוח מתוך המאבק (לּ:ז ז), על האדם להשקיט את רעשי ה.א.גו ולא להיגרר למאבקי שווא מול אשליות המציאות.
רק מתוך ההשקטה הזו (דּוֹם) מתאפשרת תוכחה פנימית אמיתית, כזו שמזככת ולא מחריבה:
תהּיּ.לּיּ.םּ לּ:*ז ז*:
"דּוֹם לַ:יהּ.וָ.הּ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ;
אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ,
בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת".
לּ:ז ז..
לּ (בחירה ללמוד), ז (כּ.לּ:יּ נשק, מּ..אבקּ, לּ:הּטּ הּ.חרב הּ.מּ..ת.הפכ.ת), ז (שוב מּ..אבקּ).
הכתר:
למידה מתוך מאבק כפול או למידה כיצד להשתמש בכלי מבלי להיפגע.
דּוֹ.םּ:
דּ (ידיעה ו.ראיּ.יּהּ פּנּיּמּ.יּ.ת), ו (חיבור), םּ (השלמת תהליך).
"דּוֹם" אינה סתם שתיקה פסיבית, אלא השלמת תהליך הראייה דרך חיבור פנימי נקי.
אַל תִּתְחַר:
המילה אַל (א+לּ) היא קריאה לבחירה (לּ) בחסד הראשוני (א)..
הצירוף תִּתְחַר מכיל פעמיים את התכלית (ת) ואת הניצחון (ח).
המאבק ("תתחר") הוא הניסיון להשיג ניצחון (ח) חיצוני מתוך ראיּ.יּהּ (ר) הממוקדת בסוף המעשה בּ.לּ:בּדּ.
בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ:
המַצְלִיחַ הוא מי שהוציא אל הפועל (צ) ניצחון (ח) בתוך המסע (מּ) שלו..
אך כאשר הּ:דַּרְכּ.וֹ (דּ+ר+כּ+ו) מבוססת על כלי (כּ) ו.ראיּ.יּהּ (דּ) שאינם מחוברים לניצוץ הפנימי..
מדובר בהצלחה של ה"אני" האנוכי בּ.לּב.דּ [לב בד, בדה > "בַדֶּיהָ פִּרְיָהּ" (יּחזקּ.אלּ יּטּ יּדּ).]
בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת:
המְזִמּוֹת (מּ+ז+מּ+ו+ת) מדגימות שימוש בּ:זּ..
שהוא כלי שימוש (נשק) שיכול לקרב או להרחיק.
כאן, הזּ משמש בתוך המסע (מּ) כדי לחבר (ו) תכלית (ת) שמרחיקה את האדם מן הּ.אמּ..ת.
הפסוק מזהיר מפני סטייה מהקו הּ.אנּכ.יּ (האנך) של היושר הפנימי לטובת התפתלות (תתחר)..
מול הצלחות המושתתות על כלי נשק (ז) תודעתיים מעוותים..
הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם (554):
------------------------------
איּ.ו..בּ ו כ.הּ..?
"מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר..
וּמַה יּוֹכִיחַ, הוֹכֵחַ מִכֶּם".
איּ..ו.בּ יּ..ג יּ:
"הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם..
אִם בַּסֵּתֶר פָּנִ.יּ.םּ תִּ.שָּׂא.וּן".
המאבק הזה.. בין ההסתר לתוכחה,
בין הנפילה מהאור לתביעה הפנימית לשוב..
מזוקק כאן לתוך 32 נתיבות של חכמה.
זה מעין מדרש שיר פרטי המתאר את מסע הזיכוך של הנפש..
וַתִּצְנַח מִשְּׁחוֹר..
נִדְרָשׁ מַחֲצִיתוֹ.
עֲמַדְתֶּם כְּדַעְתְּכֶם..?
תַחֲנִיפוּ מֵחֻקּוֹת,
וְחֶרְמֵשׁ, וּמַקָּבוֹת..!
וַתִּצְנַח מִשָּׂרִיד..?
וּבְעִרְעוּר לְקַחְתִּיו.
וְהַמִּטְפָּחוֹת..?
צֵדְנִיֹּת.
וְלָקַחְתִּי פְּתָחֵינוּ,
וְנָפַחְתִּי בְּמַעֲלוֹתָו.
וּמִתְחַנַּן, קִדַּמְתִּי..
לְשַׁדְרַךְ הַנְּטֹפָתִי.
וְתַחֲלִימֵנִי;
וְנִחַמְתִּים..
תְּנַחֲמֶנּוּ..
לִמְנוּחָתֶךָ בְּמִצְוֹתָיו.
הַנְּטֹפָתִי..?
מִשָּׂרִיד לְקַחְתִּיו.
[מדרש פרטי, כל מילה = 554]
32 מילים (ל"ב נתיבות חכמה).
*יּרמּ*.יּהּ.*ו ג יּדּ*:
"שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים..
נְאֻם יְהּ.וָ.הּ.
כִּי אָנֹכִ.יּ בָּעַלְתִּי בָכֶם,
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם;
אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה,
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן".
תַּשְׁחֵת (1108) שַׁבָּתוֹת (1108) בִּשְׁרִרוּת (1108)..?
תְּשׁוּבַת (1108) (הַ.. שָּׁנָה > הּ.. שַׁנֵּה):
תִּשְׁבְּתוּ (1108).
דּוֹם דָּרַשׁ (554).
התיקון של הראייה הפנימית (ת.קּ:ןּ דּ) מתחיל בעצירת מעגלי ההרס והשׂררה (תִּשְׁבְּתוּ).
התודעה דורשת "דּוֹם"..
לא כשתיקה ריקה, אלא כּ.. דּ (ידיעה פנימית) הּ ו (מחוברת) עד לּ: םּ (השלמת התהליך).
כדי לאפשר ללמידה לצמוח מתוך המאבק (לּ:ז ז), על האדם להשקיט את רעשי ה.א.גו ולא להיגרר למאבקי שווא מול אשליות המציאות.
רק מתוך ההשקטה הזו (דּוֹם) מתאפשרת תוכחה פנימית אמיתית, כזו שמזככת ולא מחריבה:
תהּיּ.לּיּ.םּ לּ:*ז ז*:
"דּוֹם לַ:יהּ.וָ.הּ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ;
אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ,
בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת".
לּ:ז ז..
לּ (בחירה ללמוד), ז (כּ.לּ:יּ נשק, מּ..אבקּ, לּ:הּטּ הּ.חרב הּ.מּ..ת.הפכ.ת), ז (שוב מּ..אבקּ).
הכתר:
למידה מתוך מאבק כפול או למידה כיצד להשתמש בכלי מבלי להיפגע.
דּוֹ.םּ:
דּ (ידיעה ו.ראיּ.יּהּ פּנּיּמּ.יּ.ת), ו (חיבור), םּ (השלמת תהליך).
"דּוֹם" אינה סתם שתיקה פסיבית, אלא השלמת תהליך הראייה דרך חיבור פנימי נקי.
אַל תִּתְחַר:
המילה אַל (א+לּ) היא קריאה לבחירה (לּ) בחסד הראשוני (א)..
הצירוף תִּתְחַר מכיל פעמיים את התכלית (ת) ואת הניצחון (ח).
המאבק ("תתחר") הוא הניסיון להשיג ניצחון (ח) חיצוני מתוך ראיּ.יּהּ (ר) הממוקדת בסוף המעשה בּ.לּ:בּדּ.
בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ:
המַצְלִיחַ הוא מי שהוציא אל הפועל (צ) ניצחון (ח) בתוך המסע (מּ) שלו..
אך כאשר הּ:דַּרְכּ.וֹ (דּ+ר+כּ+ו) מבוססת על כלי (כּ) ו.ראיּ.יּהּ (דּ) שאינם מחוברים לניצוץ הפנימי..
מדובר בהצלחה של ה"אני" האנוכי בּ.לּב.דּ [לב בד, בדה > "בַדֶּיהָ פִּרְיָהּ" (יּחזקּ.אלּ יּטּ יּדּ).]
בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת:
המְזִמּוֹת (מּ+ז+מּ+ו+ת) מדגימות שימוש בּ:זּ..
שהוא כלי שימוש (נשק) שיכול לקרב או להרחיק.
כאן, הזּ משמש בתוך המסע (מּ) כדי לחבר (ו) תכלית (ת) שמרחיקה את האדם מן הּ.אמּ..ת.
הפסוק מזהיר מפני סטייה מהקו הּ.אנּכ.יּ (האנך) של היושר הפנימי לטובת התפתלות (תתחר)..
מול הצלחות המושתתות על כלי נשק (ז) תודעתיים מעוותים..
הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם (554):
------------------------------
איּ.ו..בּ ו כ.הּ..?
"מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר..
וּמַה יּוֹכִיחַ, הוֹכֵחַ מִכֶּם".
איּ..ו.בּ יּ..ג יּ:
"הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם..
אִם בַּסֵּתֶר פָּנִ.יּ.םּ תִּ.שָּׂא.וּן".
המאבק הזה.. בין ההסתר לתוכחה,
בין הנפילה מהאור לתביעה הפנימית לשוב..
מזוקק כאן לתוך 32 נתיבות של חכמה.
זה מעין מדרש שיר פרטי המתאר את מסע הזיכוך של הנפש..
וַתִּצְנַח מִשְּׁחוֹר..
נִדְרָשׁ מַחֲצִיתוֹ.
עֲמַדְתֶּם כְּדַעְתְּכֶם..?
תַחֲנִיפוּ מֵחֻקּוֹת,
וְחֶרְמֵשׁ, וּמַקָּבוֹת..!
וַתִּצְנַח מִשָּׂרִיד..?
וּבְעִרְעוּר לְקַחְתִּיו.
וְהַמִּטְפָּחוֹת..?
צֵדְנִיֹּת.
וְלָקַחְתִּי פְּתָחֵינוּ,
וְנָפַחְתִּי בְּמַעֲלוֹתָו.
וּמִתְחַנַּן, קִדַּמְתִּי..
לְשַׁדְרַךְ הַנְּטֹפָתִי.
וְתַחֲלִימֵנִי;
וְנִחַמְתִּים..
תְּנַחֲמֶנּוּ..
לִמְנוּחָתֶךָ בְּמִצְוֹתָיו.
הַנְּטֹפָתִי..?
מִשָּׂרִיד לְקַחְתִּיו.
[מדרש פרטי, כל מילה = 554]
32 מילים (ל"ב נתיבות חכמה).
*יּרמּ*.יּהּ.*ו ג יּדּ*:
"שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים..
נְאֻם יְהּ.וָ.הּ.
כִּי אָנֹכִ.יּ בָּעַלְתִּי בָכֶם,
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם;
אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה,
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן".