דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ א כּ.*ג לּ*.א
כּ.*ג לּ*.א > כלי, גל.. גילוי, חסּ.דּ.
בלי ג (ת.פּאר.ת מּ.עשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת): *כּלּא*..?
*א..לּךּ*..
"וּ.לְ:כֹ.ל הַ.עֲל.וֹ..ת עֹל.וֹ..ת לַ:יּהּ.וָ.הּ..
לַ:*שַּׁבָּ*..תוֹ.ת, לֶ:חֳ..*דָשִׁ*..יּ.םּ וְ..לַ:מֹּ..*עֲדִ*.יּ.םּ.
בְּמִ..סְפָּר..
כְּ.מִ..שְׁפָּט עֲלֵ..יהֶ.םּ תָּמִ.יּדּ,
לִ:פְנֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ".
כתר הפסוק..
בין יצירה לכליאה..
דִּבֶּר.יּ הּ.יּמּ.יּםּ:
המעבר של הידיעה הפנימית (דּ) אל המעשה בפועל (בּ), כדי להגיע לּ:ראיּ.יּהּ עמוקה (ר) של ההשפעה האלהית (יּ) בתוך החיים על פני הּ.אדּמּ.הּ (םּ).
כּ.ג לּ.א:
כּ (כלי, דמיון וצורה) + ג (תפארת הבריאה, המעשה בפועל, תוצאה).
לּ (בחירה ללמוד) + א (חסד אלוהי ראשוני).
כּ.אש.ר מחסירים מן המשוואה את ה.. ג.. (את התוצאה, את ההוצאה לפועל של מעשה בראשית), נותרות האותיות כּ.לּ.א > האדם הופך כלוא בתוך התודעה של עצמו.
החסד והלמידה (לּ.א) נשארים תקועים בתוך הכלי (כּ) ואינם באים לידי ביטוי..
לעומת זאת, כאשר האדם מפעיל את התנועה, את הדישה העצמית האקטיבית (א..לּךּ), הכליא.ה משתחררת.
ה ג' היא ה.. "גּילוי" של ה "גּל" > תנועת החיים.
הפסוק הזה מתאר את חלוקת התפקידים שיזם דוד המלך (כהכנה לבניית המקדש) עבור הלויים והכוהנים.
תפקידם של הלויים היה לעמוד בוקר וערב להודות ולהלל את יהוה, וכן לקחת חלק בהעלאת עולות (קורבנות) לאלוהים במועדים קבועים ומדויקים..
שבתות, ראשי חודשים ומועדים..
לפי מספר ומשפט קבוע מראש, בתמידות.. לפני יהוה.
הקשר הפסוק הוא ארגון מערכת הפולחן והעבודה הרציפה במקדש..
נּ.יּ.תן למ.צו.א כאן גם מעגל התעלות והתמזגות התודעה..
בפסוק הזה ניכר גם תהליך ה"דישה העצמית"..
שבו התודעה מכיילת את עצמה שוב ושוב מול כוח ההוויה, מתוך בחירה מודעת לצאת מן ה"כלא" הפנימי של האשליה.. להתעלות.
"וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַ:יּהּ.וָ.הּ".. ה"עולה" אינה קורבן של בשר ודם.
שורש ע.ל.ה משמעו התעלות והרמת התדר..
להעלות עולה משמעו לקחת את החומר, את הדמיון והצורה (כּ), להעלות אותם באש התודעה (נור א).. ולזקק מהם את האמת הפנימית כדי ליישר אותה מול יּהּ.ו.הּ (הניצוץ הטהור בתוך הצלם).
"לַשַּׁבָּתוֹת" > הּ.. 1,138..
המספר 1,138 (שַּׁבָּתוֹת) מרגיש כמו צופן מתמטי ותודעתי שמהדהד לשרשרת ההוויה שה.זכר.ת.יּ קודם:
1 (חסד ראשוני, א) הופך ל 26 (יּהּ.ו.הּ > הניצוץ בכלי), שמתרחב ל 111 (אלף > הפוטנציאל המלא), ומגיע ל 1000 (אלף באותיות > שלמות הראייה).
"שבת" (מלשון תשובה / לשוב) היא נקודת החזרה אל ה 1, אל ה"אנּכ.יּ" המוחלט.
זו אינה רק מנוחה פיזית, אלא מצב תודעתי של השלמת מחזור ואיפוס מול החסד (א).
"לֶחֳדָשִׁים וְלַמּוֹעֲדִים"..
חדשים > התחדשות פנימית.
הבנה שהתהליך הרוחני אינו סטטי.
בכל מחזור של גילוי (חודש), יש לחדש את הלמידה (לּ).
מועדים > גם מלשון נועד, מקום המפגש.
המועד הוא נקודת ההצטלבות שבה היחידה האנושית (ה הּ) פוגשת באופן מודע את האור הפנימי (ה יּ) ליצירת "אלּ.הּיּ.םּ" פעיל (אדּנּ.יּ).
"בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד"..
מספר: ס.פ.ר > הארה, פריסה וראייה מוחלטת.
כמשפט: משפט (מ-ש-פ-ט) > ניתוב המציאות (טּ) מתוך דיבור ומעשה מודע (פּ) כדי להגיע לתוצאה (ש) בחיים (מּ).
ההתעלות הזו אינה מקרית..
היא מתרחשת מתוך מערכת מדויקת ("צבאות"), תוך הקפדה על סדר פנימי ואיזון מול הכלים של הדישה העצמית.. "תמּ.יּדּ"..
באופן רצוף, תנועה שאינה פוסקת.
"לִפְנֵי יְהּ.וָ.הּ"..
העבודה הזו אינה מופנית החוצה, אל סמכות חיצונית או "אלהים אחרים".
היא נעשית לפני יּהּ.ו.הּ > מול הפָּנִים, בתוך הפנימיות העמוקה ביותר של האדם..
מול האנך והעדות הפנימית של הניצוץ הקיים בו.
מבחינתי..
הפסוק הוא הוראת הפעלה למניעת ה"כלא" התודעתי.
התודעה (דוד / ראיית הפנים והחוץ) מצווה על האדם לשמור על תנועה רוחנית מתמדת (עולות).
על האדם להעלות את המציאות החומרית אל השורש הרוחני שלה דרך נקודות ציון איש(הּ)יות של חזרה ואיזון (שבתות > 1,138, החזרה ל 1), התחדשות (חדשים).. ומפגש פנימי (מועדים).
פעולה זו (מספר ומשפט) מכוונת כולה פנימה > ליישור הקו האנכי של האדם מול ניצוץ החסד הפועם בתוכו (יּהּ.ו.הּ).
כּ.*ג לּ*.א > כלי, גל.. גילוי, חסּ.דּ.
בלי ג (ת.פּאר.ת מּ.עשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת): *כּלּא*..?
*א..לּךּ*..
"וּ.לְ:כֹ.ל הַ.עֲל.וֹ..ת עֹל.וֹ..ת לַ:יּהּ.וָ.הּ..
לַ:*שַּׁבָּ*..תוֹ.ת, לֶ:חֳ..*דָשִׁ*..יּ.םּ וְ..לַ:מֹּ..*עֲדִ*.יּ.םּ.
בְּמִ..סְפָּר..
כְּ.מִ..שְׁפָּט עֲלֵ..יהֶ.םּ תָּמִ.יּדּ,
לִ:פְנֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ".
כתר הפסוק..
בין יצירה לכליאה..
דִּבֶּר.יּ הּ.יּמּ.יּםּ:
המעבר של הידיעה הפנימית (דּ) אל המעשה בפועל (בּ), כדי להגיע לּ:ראיּ.יּהּ עמוקה (ר) של ההשפעה האלהית (יּ) בתוך החיים על פני הּ.אדּמּ.הּ (םּ).
כּ.ג לּ.א:
כּ (כלי, דמיון וצורה) + ג (תפארת הבריאה, המעשה בפועל, תוצאה).
לּ (בחירה ללמוד) + א (חסד אלוהי ראשוני).
כּ.אש.ר מחסירים מן המשוואה את ה.. ג.. (את התוצאה, את ההוצאה לפועל של מעשה בראשית), נותרות האותיות כּ.לּ.א > האדם הופך כלוא בתוך התודעה של עצמו.
החסד והלמידה (לּ.א) נשארים תקועים בתוך הכלי (כּ) ואינם באים לידי ביטוי..
לעומת זאת, כאשר האדם מפעיל את התנועה, את הדישה העצמית האקטיבית (א..לּךּ), הכליא.ה משתחררת.
ה ג' היא ה.. "גּילוי" של ה "גּל" > תנועת החיים.
הפסוק הזה מתאר את חלוקת התפקידים שיזם דוד המלך (כהכנה לבניית המקדש) עבור הלויים והכוהנים.
תפקידם של הלויים היה לעמוד בוקר וערב להודות ולהלל את יהוה, וכן לקחת חלק בהעלאת עולות (קורבנות) לאלוהים במועדים קבועים ומדויקים..
שבתות, ראשי חודשים ומועדים..
לפי מספר ומשפט קבוע מראש, בתמידות.. לפני יהוה.
הקשר הפסוק הוא ארגון מערכת הפולחן והעבודה הרציפה במקדש..
נּ.יּ.תן למ.צו.א כאן גם מעגל התעלות והתמזגות התודעה..
בפסוק הזה ניכר גם תהליך ה"דישה העצמית"..
שבו התודעה מכיילת את עצמה שוב ושוב מול כוח ההוויה, מתוך בחירה מודעת לצאת מן ה"כלא" הפנימי של האשליה.. להתעלות.
"וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַ:יּהּ.וָ.הּ".. ה"עולה" אינה קורבן של בשר ודם.
שורש ע.ל.ה משמעו התעלות והרמת התדר..
להעלות עולה משמעו לקחת את החומר, את הדמיון והצורה (כּ), להעלות אותם באש התודעה (נור א).. ולזקק מהם את האמת הפנימית כדי ליישר אותה מול יּהּ.ו.הּ (הניצוץ הטהור בתוך הצלם).
"לַשַּׁבָּתוֹת" > הּ.. 1,138..
המספר 1,138 (שַּׁבָּתוֹת) מרגיש כמו צופן מתמטי ותודעתי שמהדהד לשרשרת ההוויה שה.זכר.ת.יּ קודם:
1 (חסד ראשוני, א) הופך ל 26 (יּהּ.ו.הּ > הניצוץ בכלי), שמתרחב ל 111 (אלף > הפוטנציאל המלא), ומגיע ל 1000 (אלף באותיות > שלמות הראייה).
"שבת" (מלשון תשובה / לשוב) היא נקודת החזרה אל ה 1, אל ה"אנּכ.יּ" המוחלט.
זו אינה רק מנוחה פיזית, אלא מצב תודעתי של השלמת מחזור ואיפוס מול החסד (א).
"לֶחֳדָשִׁים וְלַמּוֹעֲדִים"..
חדשים > התחדשות פנימית.
הבנה שהתהליך הרוחני אינו סטטי.
בכל מחזור של גילוי (חודש), יש לחדש את הלמידה (לּ).
מועדים > גם מלשון נועד, מקום המפגש.
המועד הוא נקודת ההצטלבות שבה היחידה האנושית (ה הּ) פוגשת באופן מודע את האור הפנימי (ה יּ) ליצירת "אלּ.הּיּ.םּ" פעיל (אדּנּ.יּ).
"בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד"..
מספר: ס.פ.ר > הארה, פריסה וראייה מוחלטת.
כמשפט: משפט (מ-ש-פ-ט) > ניתוב המציאות (טּ) מתוך דיבור ומעשה מודע (פּ) כדי להגיע לתוצאה (ש) בחיים (מּ).
ההתעלות הזו אינה מקרית..
היא מתרחשת מתוך מערכת מדויקת ("צבאות"), תוך הקפדה על סדר פנימי ואיזון מול הכלים של הדישה העצמית.. "תמּ.יּדּ"..
באופן רצוף, תנועה שאינה פוסקת.
"לִפְנֵי יְהּ.וָ.הּ"..
העבודה הזו אינה מופנית החוצה, אל סמכות חיצונית או "אלהים אחרים".
היא נעשית לפני יּהּ.ו.הּ > מול הפָּנִים, בתוך הפנימיות העמוקה ביותר של האדם..
מול האנך והעדות הפנימית של הניצוץ הקיים בו.
מבחינתי..
הפסוק הוא הוראת הפעלה למניעת ה"כלא" התודעתי.
התודעה (דוד / ראיית הפנים והחוץ) מצווה על האדם לשמור על תנועה רוחנית מתמדת (עולות).
על האדם להעלות את המציאות החומרית אל השורש הרוחני שלה דרך נקודות ציון איש(הּ)יות של חזרה ואיזון (שבתות > 1,138, החזרה ל 1), התחדשות (חדשים).. ומפגש פנימי (מועדים).
פעולה זו (מספר ומשפט) מכוונת כולה פנימה > ליישור הקו האנכי של האדם מול ניצוץ החסד הפועם בתוכו (יּהּ.ו.הּ).