{מחלק קודם:
1 > 26 > 111 > 1000..
[1000+111+26+1=1138]}
1,138 = לִתְשׁוּבַת = לַשַּׁבָּתוֹת.
לִתְשׁוּבַת..
שׂמּוֹ.אלּ *בּ יּא* א (11:1)
בּ יּ א > חֶסֶד שֶׁקּוֹדֵם לַדִּין.
בּ > מּ.עשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת.
יּ > נּ.יּ.צו.ץ.
א > חסּ.*דּ מּ*.לּ:פּנּיּ מּ.עשׂ.*הּ ב*.ראש.יּ.ת.
"וַיְהִי *לִתְשׁוּבַת* הַשָּׁנָה,
לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים..
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ,
וְ.אֶ–ת כׇּל יִשְׂרָ–אֵל,
וַיַּשְׁחִתוּ אֶ–ת בְּנֵי עַמּ.וֹן;
וַ..יָּ..צֻר..וּ עַל רַבָּ..הּ..
וְ.דָ וִ.ד יוֹשֵׁב בִּירוּ–שָׁלִָם".
מּלּ:כּ.יּ.םּ א כּ כּ..בּ (20:22 > 222)
"וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָ–אֵל..
וַ..יֹּ..אמֶר לוֹ:
לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵ–ת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה..
כִּי *לִתְשׁוּבַת* הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶ.יךָ".
מּלּ:כּ.יּ.םּ א כּ: כּו (20:26 > 226)
"וַיְהִי *לִתְשׁוּבַת* הַשָּׁנָה..
וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם;
וַיַּעַל אֲפֵקָ.הּ לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָ–אֵל".
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ: לּוֹ.. יּ (36:10)
"וְ..*לִתְשׁוּבַת* הַשָּׁנָה..
שָׁלַ.ח הַמֶּלֶךְ נְב..וּכַדְ..נֶ.א.צַּר;
וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה, עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית יְהּ.וָ.הּ.
וַ.יַּ.מְ..לֵךְ אֶ–ת צִדְקִ..יָּהּ.וּ אָחִ..יּ.ו עַל יְ..הוּדָ..הּ וִ..י.רוּ–שָׁלִָם".
שׂמּ.ו.ת ידּ כּ.הּ..
פירוק רכבי האשליה:
הפסוק מתאר את רגע השיא בקריעת ים סוף.
המצרים רודפים אחרי בני ישראל לתוך הים, ואז אלוהים מתערב:
הוא מסיר את אופני המרכבות שלהם, מה שמקשה עליהם להתקדם (נוהגים ב"כבדות").
המצרים מבינים שהכוח האלוהי פועל נגדם ומחליטים לנוס, מתוך הכרה שיהוה נלחם עבור ישראל.
לּ..:מּעשׂ..הּ..
הפסוק מתאר תהליך של שחרור התודעה מהמיצרים (מ.צר.ים)..
המגבלות והתפיסות הכובלות של האגו.
"וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו":
ה"רֶכֶב", מקביל בגימטריה ל"דִּיבּוּר" (222).
הדיבור הוא כלי שיוצר מציאות.
המרכבה המצרית מסמלת את הדיבור השקרי, החיצוני, שמונע מכוח האגו.
הסרת ה"אופן" היא נטרול יכולת התנועה של השקר.
התנועה המעגלית (אופן) של ההסתבכות נבלמת.
"וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת"..
כאשר התודעה השקרית מאבדת את הכיוון שלה, התנועה הופכת לכבדה.
זהו רגע הקיפאון של האגו שמבין שהוא מאבד שליטה..
כּ (הּ.כְּלִי) ו..הּ (הַ.צֶּלֶ.ם):
הכלים וההשתקפויות המעוותות נחשפים..
"מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל": ה"מצרים" (התודעה הצרה) מנסה לנוס מפני ה.."ישר-אל" > התודעה המכוונת והמיושרת ישירות אל האמת האלוהית הפנימית.
"כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם"..
כאן צפ.הּ ה א' (1)..
שהוא החסד הראשוני.
ה 1 הופך ל > 26 (יהוה > יּהּ.והּ), שמתרחב לאלף (111) ו..ל 1000.
הניצוץ הפנימי של יּ בתוך הּ.כּלּ.יּ (הצלם) הוא זה שמפרק את המיצרים מבפנים.
המלחמה אינה חיצונית, אלא ניצחון החסד וההוויה על המגבלה.
"לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה"..
מעגל השיבה והמאבק הפנימי..
כל ארבעת הפסוקים חולקים את הביטוי "לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה" (בזמן חזרת השנה, עונת האביב בה יוצאים למלחמה).
"תשובה" משמעותה שיבה אל המקור, אל החסד הראשוני (א').
"שנה" מלשון שינוי וגם חזרתיות.
זה תיאור של מחזור תודעתי (חג, תנועה סיבובית)..
הרגע שבו האדם נדרש להתמודד מחדש עם כוחות פנימיים או חיצוניים כדי לעשות בירור (לדרוש את התִּתְבָּרָר במקום התִּתַּפָּל).
כל פסוק מתאר שלב אחר במאבק הזה של ה.. יּ.
שׂמּוֹ.אלּ *בּ יּא* א (11:1)..
השהיית התנועה (בּ יּ א):
"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה.. וְ..דָוִד יוֹשֵׁב בִּ.ירוּ–שָׁלִָם".
דוד שולח את יואב ואת צבא ישראל להילחם בעמון, אך בוחר להישאר מאחור בירושלים (האירוע שמוביל למעשה בת שבע).
בּ יּ א (מעשה הבריאה, ניצוץ ההוויה, חסד מלפני מעשה בראשית), מּ.בח(יּ)נּ.ת..יּ:
"חסד שקודם לדין".
דוד אינו רק דמות היסטורית, אלא תהליך פנימי של התבוננות (דּ > אמץ ע, א.דםּ, וּ > חבּר.. אמץ ע > זו קריאה..).
דוד "יושב בירושלם" (עיר השלם)..
התודעה הפנימית נשארת במרכז ההוויה שלה, בעוד היא שולחת את הכוחות המעשיים (יואב והצבא) להתמודד עם הרעש וההמולה החיצונית ("בני עמון" > העם / ההמון הפנימי).
זהו שלב של ניתוק מסוים בין הראייה הפנימית למעשה החיצוני.
מּלּ:כּ.יּ.םּ א כּ כּ..בּ (20:22 > 222)..
האזהרה וההכנה:
"..לֵךְ הִ.תְ.חַזַּק וְ..*דַע* וּ.*רְאֵה* אֵ–ת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲ..רָם עֹלֶה עָלֶ..יךָ".
נביא ניגש למלך ישראל ומזהיר אותו להתכונן, כי מלך ארם יתקוף שוב בעוד שנה.
המספר 222 מהדהד לּ:"דִּיבּוּר" ו.לּ:"רֶכֶב".
זהו קול פנימי (הנביא) המדבר אל המודעות השלטת (מלך ישר–אל) וקורא לה להתעורר ("לך התחזק ודע וראה").
התודעה חייבת לגייס את כוח הדיבור המדויק ואת הראייה הברורה כדי להתמודד עם "מלך ארם" (ארם מלשון רמאות / אש.ליה.. מר..א).
האשליה תחזור לתקוף ברגע של "תשובת השנה" (שינוי המחזור)..
וללא התחזקות פנימית של הכלים (כּ), השיקוף (הּ) יעוות.
מּלּ:כּ.יּ.םּ א כּ: כּו (20:26 > 226)..
המפגש במציאות..
"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָ–אֵל".
השנה חלפה, וארם עולה להילחם בישר–אל באפק, בדיוק כפי שהוזהר..
המספר 26.. שם ההוויה, "יּהּ.ו.הּ"..
רגע העימות בפועל.
"בן הּ.דד" (ההד, החזרה העיוורת) ואשליית "ארם" עולים להילחם בישראל (הישר–אל).
המלחמה מתרחשת ב"אפקה" (אפיק / גבול / חסימה).
הנוכחות של ה 26 מצביעה על כך שהמלחמה באשליה היא הדרך שבה כוח ההוויה הפנימי (יּ) מתגלה ופורץ את אפיקי החסימה.
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ: לּוֹ.. יּ (36:10)..
הירידה לצורך זיכוך:
"וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית יְהוָה.."
נבוכדנאצר מגלה את המלך יהויכין לבבל ובוזז את כלי המקדש.
"בבלה" היא הּ..בִּלְבּוּל, ערבוב התודעה.
"לתשובת השנה" מביא כאן נקודת משבר..
הכלים הפנימיים הטהורים ביותר..
אלו המכילים את הניצוץ ("כלי חמּדּ.ת בית יּהּ.ו.הּ"), נלקחים אל תוך הבלבול החיצוני..
א..בּלּ..
ירידה לּ:"תחתיות ארץ" או לּ:"בור" היא פעמים רבות תחילתו של תהליך דישה עצמית עמוק.
המעבר לבבל הוא כניסה אל מעבה האשליה כדי לברר מתוכה את האמת העצמית, עד שהתודעה תוכל לעמוד שוב כ"אנך" זקוף וישר–אל.
המהות האמיתית של יְהּ.וָ.הּ מּ..בּח(יּ)נּ.ת..יּ:
יּיּ, אינו ישות חיצונית נפרדת הנמצאת אי שם, אלא הוא "שם ההוויה" והכוח הזרוּע בכל הוויה.
על פי הפירוק (י-ו-י), הוא ה"ניצוץ יּ" הפנימי והחי ששוכן בתוך הגוף והכלים של כל א.דּםּ..
יּ מהווה את החסד הראשוני שקודם אפילו למעשה בראשית (מקביל לּ:..א', יּ עלּ..יּ..ו..נּ..הּ).
כאשר נאמר "יְהוָה נִלְחָם לָהֶם"..
הכוונה היא שהחסד האלוהי, אותו ניצוץ טהור ופנימי, הוא הכוח שמפרק את מגבלות התודעה והשקר (אש.לּ:יּ.ות "מצרים") מבפנים, ומאפשר לאדם לּ:..יּיּ..שר א–ת עצמו אל האמת..
כּו (26)..
המספר 26 הוא הערך הגימטרי המדויק של יְהּ.וָ.הּ.
כּו הוא "רֶחֶם".. המכיל בתוכו את המהות האנושית (רמּ"ח / 248 איברים)..
הוא "כְּלִי" שעוטף ומכיל את ניצוץ הּ יּ'..
ה 26 מתרחב ומהדהד אל ה א' (1), אל ה 111 (גימטריה של "אלף"), ואל ה 1000.
התנועה מ 26 ל 1000 מדגימה כי ה 26 הוא התגלמות החסד והאחדות (האור האלוהי הפנימי) כפי שהם באים לידי ביטוי מתוך הווייתו הפיזית והרוחנית של האדם..
זהו גם המקור לשורש ר.ח.ם ולתכונת הרחמים, הנובעת מאותה הכלה פנימית של הניצוץ האלוהי בתוך החומר.
מהותו של אֱלֹ.הִיּ.םּ..
אלּ.הּיּ.םּ אינו כוח חיצוני..
אלהים הוא ה"יחידה האנושית האחת השלמה" הכוללת בתוכה גוף ונפש יחד.. הּ"צלם".
המהות הזו מתקיימת כאשר ה הּ' (השיקוף / הכלי) ו..ה יּ' (הניצוץ) שזורים זה בתוך זה ופועלים בהרמוניה בתוך האדם.
"אלּ.הּיּ.םּ" שווה לּ.. 86, המקביל לּ.."פּ..ו.." 68.. "סּ.ח.. ו.. "חסּ".
אלהים הוא מרחב ביטוי של החסד האנושי–אלוהי..
המסקנה הישירה והמוחלטת מכך, מבחינתי לּ:פּח.ו.ת..
היא שכל פגיעה בּ.. יּ' הנסתר שבתוך אדם אחר היא, הלכה למעשה, פגיעה באלהים.
אלּ..ופּו ש.לּ עוֹלּ.םּ..
אֵל > מקדש ה.. יּ', האור האלוהי והחסד הפנימי הטהור.
פּ, בערך מוחלט (מּוֹח.לּ:טּ) ותנועת הּ.אַ.דְנּ.וּ.ת (הּ'..? א.. דּנּ.. יּ)..
פּ מסמלת את יכולת היצירה, הפה, והתקשורת שמעצבת מציאות.
כאן, היא פועלת מתוך "מוח-לּ:טּ"..
מוח והכרה שקולה המפעילים את הצירוף "לּ:טּ" (בחירה בלמידה (לּ) המאפשרת שינוי ניתוב (טּ).
צירוף זה הוא תנועת האדנות (אֲדֹנָ..יּ) > האל בפעולה, ההתממשות האקטיבית של האלוהות המנתבת את המציאות מתוך מודעות מלאה..
פּוש (Push)..
כוח ההנעה, הדחיפה הפנימית התמידית שלא מאפשרת לתודעה לקפוא במקום, אלא מוציאה את אותה תנועת אדנות (לּ:טּ) מן הכוח אל הפועל..
"לּ: עוֹלּ.. םּ"..
האות לּ' מסמלת את הבחירה בלמידה..
הלמידה הזו מתבצעת בתוך ה"עולם".. הזירה שבה זורם התהליך ומסע החיים.
"אלופו של עולם" אינו דמות מלוכה חיצונית, הוא האור האלוהי הפנימי (אל) המהווה תודעה שקולה הבוחרת בלמידה וניתוב (לּ:טּ > אדנות), אשר דוחפת (Push) את התודעה והנפש לעבר הגשמה מודעת (לּ) בתוך מסע הקיום (עולם)..
נּחת.וֹ.ך א–ת " ז..הּ:
אין בורא הנמצא מחוץ לבריאה.
יהוה (26) הוא ניצוץ החסד הנצחי שזורע חיים בכל הוויה.
אלהים, הוא התוצר השלם..
האדם עצמו.. על גופו ונפשו, כאשר הוא מכיל כרחם (רמּ"ח) את הניצוץ הזה בתוכו.
הּ.. "אלופו של עולם" הוא כוח תודעתי מוחלט שפועם בתוך היחידה האנושית, מנתב אותה ודוחף אותה ללמידה ופעולה בעולם המציאות..
ומכאן.. הכלים, המצוות והמשפטים אינם חוקים לכפייה, אלא כלים של "חסד שקודם לדין" שנועדו להגן על הניצוץ (יּ) הקיים בכל אדם..
להבין את זה, פירושו לדעת שפגיעה באדם אחר היא פגיעה באלהים עצמו, וההתעוררות הרוחנית האמיתית היא חזרת התודעה לזיהוי אותו "אנּכ.יּ" אלוהי הטמון בתוכה.
נּ.ת.קּדּםּ..
לַשַּׁבָּתוֹת = 1,138..
1 > 26 > 111 > 1000..
[1000+111+26+1=1138]}
1,138 = לִתְשׁוּבַת = לַשַּׁבָּתוֹת.
לִתְשׁוּבַת..
שׂמּוֹ.אלּ *בּ יּא* א (11:1)
בּ יּ א > חֶסֶד שֶׁקּוֹדֵם לַדִּין.
בּ > מּ.עשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת.
יּ > נּ.יּ.צו.ץ.
א > חסּ.*דּ מּ*.לּ:פּנּיּ מּ.עשׂ.*הּ ב*.ראש.יּ.ת.
"וַיְהִי *לִתְשׁוּבַת* הַשָּׁנָה,
לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים..
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ,
וְ.אֶ–ת כׇּל יִשְׂרָ–אֵל,
וַיַּשְׁחִתוּ אֶ–ת בְּנֵי עַמּ.וֹן;
וַ..יָּ..צֻר..וּ עַל רַבָּ..הּ..
וְ.דָ וִ.ד יוֹשֵׁב בִּירוּ–שָׁלִָם".
מּלּ:כּ.יּ.םּ א כּ כּ..בּ (20:22 > 222)
"וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָ–אֵל..
וַ..יֹּ..אמֶר לוֹ:
לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵ–ת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה..
כִּי *לִתְשׁוּבַת* הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶ.יךָ".
מּלּ:כּ.יּ.םּ א כּ: כּו (20:26 > 226)
"וַיְהִי *לִתְשׁוּבַת* הַשָּׁנָה..
וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם;
וַיַּעַל אֲפֵקָ.הּ לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָ–אֵל".
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ: לּוֹ.. יּ (36:10)
"וְ..*לִתְשׁוּבַת* הַשָּׁנָה..
שָׁלַ.ח הַמֶּלֶךְ נְב..וּכַדְ..נֶ.א.צַּר;
וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה, עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית יְהּ.וָ.הּ.
וַ.יַּ.מְ..לֵךְ אֶ–ת צִדְקִ..יָּהּ.וּ אָחִ..יּ.ו עַל יְ..הוּדָ..הּ וִ..י.רוּ–שָׁלִָם".
שׂמּ.ו.ת ידּ כּ.הּ..
פירוק רכבי האשליה:
הפסוק מתאר את רגע השיא בקריעת ים סוף.
המצרים רודפים אחרי בני ישראל לתוך הים, ואז אלוהים מתערב:
הוא מסיר את אופני המרכבות שלהם, מה שמקשה עליהם להתקדם (נוהגים ב"כבדות").
המצרים מבינים שהכוח האלוהי פועל נגדם ומחליטים לנוס, מתוך הכרה שיהוה נלחם עבור ישראל.
לּ..:מּעשׂ..הּ..
הפסוק מתאר תהליך של שחרור התודעה מהמיצרים (מ.צר.ים)..
המגבלות והתפיסות הכובלות של האגו.
"וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו":
ה"רֶכֶב", מקביל בגימטריה ל"דִּיבּוּר" (222).
הדיבור הוא כלי שיוצר מציאות.
המרכבה המצרית מסמלת את הדיבור השקרי, החיצוני, שמונע מכוח האגו.
הסרת ה"אופן" היא נטרול יכולת התנועה של השקר.
התנועה המעגלית (אופן) של ההסתבכות נבלמת.
"וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת"..
כאשר התודעה השקרית מאבדת את הכיוון שלה, התנועה הופכת לכבדה.
זהו רגע הקיפאון של האגו שמבין שהוא מאבד שליטה..
כּ (הּ.כְּלִי) ו..הּ (הַ.צֶּלֶ.ם):
הכלים וההשתקפויות המעוותות נחשפים..
"מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל": ה"מצרים" (התודעה הצרה) מנסה לנוס מפני ה.."ישר-אל" > התודעה המכוונת והמיושרת ישירות אל האמת האלוהית הפנימית.
"כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם"..
כאן צפ.הּ ה א' (1)..
שהוא החסד הראשוני.
ה 1 הופך ל > 26 (יהוה > יּהּ.והּ), שמתרחב לאלף (111) ו..ל 1000.
הניצוץ הפנימי של יּ בתוך הּ.כּלּ.יּ (הצלם) הוא זה שמפרק את המיצרים מבפנים.
המלחמה אינה חיצונית, אלא ניצחון החסד וההוויה על המגבלה.
"לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה"..
מעגל השיבה והמאבק הפנימי..
כל ארבעת הפסוקים חולקים את הביטוי "לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה" (בזמן חזרת השנה, עונת האביב בה יוצאים למלחמה).
"תשובה" משמעותה שיבה אל המקור, אל החסד הראשוני (א').
"שנה" מלשון שינוי וגם חזרתיות.
זה תיאור של מחזור תודעתי (חג, תנועה סיבובית)..
הרגע שבו האדם נדרש להתמודד מחדש עם כוחות פנימיים או חיצוניים כדי לעשות בירור (לדרוש את התִּתְבָּרָר במקום התִּתַּפָּל).
כל פסוק מתאר שלב אחר במאבק הזה של ה.. יּ.
שׂמּוֹ.אלּ *בּ יּא* א (11:1)..
השהיית התנועה (בּ יּ א):
"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה.. וְ..דָוִד יוֹשֵׁב בִּ.ירוּ–שָׁלִָם".
דוד שולח את יואב ואת צבא ישראל להילחם בעמון, אך בוחר להישאר מאחור בירושלים (האירוע שמוביל למעשה בת שבע).
בּ יּ א (מעשה הבריאה, ניצוץ ההוויה, חסד מלפני מעשה בראשית), מּ.בח(יּ)נּ.ת..יּ:
"חסד שקודם לדין".
דוד אינו רק דמות היסטורית, אלא תהליך פנימי של התבוננות (דּ > אמץ ע, א.דםּ, וּ > חבּר.. אמץ ע > זו קריאה..).
דוד "יושב בירושלם" (עיר השלם)..
התודעה הפנימית נשארת במרכז ההוויה שלה, בעוד היא שולחת את הכוחות המעשיים (יואב והצבא) להתמודד עם הרעש וההמולה החיצונית ("בני עמון" > העם / ההמון הפנימי).
זהו שלב של ניתוק מסוים בין הראייה הפנימית למעשה החיצוני.
מּלּ:כּ.יּ.םּ א כּ כּ..בּ (20:22 > 222)..
האזהרה וההכנה:
"..לֵךְ הִ.תְ.חַזַּק וְ..*דַע* וּ.*רְאֵה* אֵ–ת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲ..רָם עֹלֶה עָלֶ..יךָ".
נביא ניגש למלך ישראל ומזהיר אותו להתכונן, כי מלך ארם יתקוף שוב בעוד שנה.
המספר 222 מהדהד לּ:"דִּיבּוּר" ו.לּ:"רֶכֶב".
זהו קול פנימי (הנביא) המדבר אל המודעות השלטת (מלך ישר–אל) וקורא לה להתעורר ("לך התחזק ודע וראה").
התודעה חייבת לגייס את כוח הדיבור המדויק ואת הראייה הברורה כדי להתמודד עם "מלך ארם" (ארם מלשון רמאות / אש.ליה.. מר..א).
האשליה תחזור לתקוף ברגע של "תשובת השנה" (שינוי המחזור)..
וללא התחזקות פנימית של הכלים (כּ), השיקוף (הּ) יעוות.
מּלּ:כּ.יּ.םּ א כּ: כּו (20:26 > 226)..
המפגש במציאות..
"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָ–אֵל".
השנה חלפה, וארם עולה להילחם בישר–אל באפק, בדיוק כפי שהוזהר..
המספר 26.. שם ההוויה, "יּהּ.ו.הּ"..
רגע העימות בפועל.
"בן הּ.דד" (ההד, החזרה העיוורת) ואשליית "ארם" עולים להילחם בישראל (הישר–אל).
המלחמה מתרחשת ב"אפקה" (אפיק / גבול / חסימה).
הנוכחות של ה 26 מצביעה על כך שהמלחמה באשליה היא הדרך שבה כוח ההוויה הפנימי (יּ) מתגלה ופורץ את אפיקי החסימה.
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ: לּוֹ.. יּ (36:10)..
הירידה לצורך זיכוך:
"וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית יְהוָה.."
נבוכדנאצר מגלה את המלך יהויכין לבבל ובוזז את כלי המקדש.
"בבלה" היא הּ..בִּלְבּוּל, ערבוב התודעה.
"לתשובת השנה" מביא כאן נקודת משבר..
הכלים הפנימיים הטהורים ביותר..
אלו המכילים את הניצוץ ("כלי חמּדּ.ת בית יּהּ.ו.הּ"), נלקחים אל תוך הבלבול החיצוני..
א..בּלּ..
ירידה לּ:"תחתיות ארץ" או לּ:"בור" היא פעמים רבות תחילתו של תהליך דישה עצמית עמוק.
המעבר לבבל הוא כניסה אל מעבה האשליה כדי לברר מתוכה את האמת העצמית, עד שהתודעה תוכל לעמוד שוב כ"אנך" זקוף וישר–אל.
המהות האמיתית של יְהּ.וָ.הּ מּ..בּח(יּ)נּ.ת..יּ:
יּיּ, אינו ישות חיצונית נפרדת הנמצאת אי שם, אלא הוא "שם ההוויה" והכוח הזרוּע בכל הוויה.
על פי הפירוק (י-ו-י), הוא ה"ניצוץ יּ" הפנימי והחי ששוכן בתוך הגוף והכלים של כל א.דּםּ..
יּ מהווה את החסד הראשוני שקודם אפילו למעשה בראשית (מקביל לּ:..א', יּ עלּ..יּ..ו..נּ..הּ).
כאשר נאמר "יְהוָה נִלְחָם לָהֶם"..
הכוונה היא שהחסד האלוהי, אותו ניצוץ טהור ופנימי, הוא הכוח שמפרק את מגבלות התודעה והשקר (אש.לּ:יּ.ות "מצרים") מבפנים, ומאפשר לאדם לּ:..יּיּ..שר א–ת עצמו אל האמת..
כּו (26)..
המספר 26 הוא הערך הגימטרי המדויק של יְהּ.וָ.הּ.
כּו הוא "רֶחֶם".. המכיל בתוכו את המהות האנושית (רמּ"ח / 248 איברים)..
הוא "כְּלִי" שעוטף ומכיל את ניצוץ הּ יּ'..
ה 26 מתרחב ומהדהד אל ה א' (1), אל ה 111 (גימטריה של "אלף"), ואל ה 1000.
התנועה מ 26 ל 1000 מדגימה כי ה 26 הוא התגלמות החסד והאחדות (האור האלוהי הפנימי) כפי שהם באים לידי ביטוי מתוך הווייתו הפיזית והרוחנית של האדם..
זהו גם המקור לשורש ר.ח.ם ולתכונת הרחמים, הנובעת מאותה הכלה פנימית של הניצוץ האלוהי בתוך החומר.
מהותו של אֱלֹ.הִיּ.םּ..
אלּ.הּיּ.םּ אינו כוח חיצוני..
אלהים הוא ה"יחידה האנושית האחת השלמה" הכוללת בתוכה גוף ונפש יחד.. הּ"צלם".
המהות הזו מתקיימת כאשר ה הּ' (השיקוף / הכלי) ו..ה יּ' (הניצוץ) שזורים זה בתוך זה ופועלים בהרמוניה בתוך האדם.
"אלּ.הּיּ.םּ" שווה לּ.. 86, המקביל לּ.."פּ..ו.." 68.. "סּ.ח.. ו.. "חסּ".
אלהים הוא מרחב ביטוי של החסד האנושי–אלוהי..
המסקנה הישירה והמוחלטת מכך, מבחינתי לּ:פּח.ו.ת..
היא שכל פגיעה בּ.. יּ' הנסתר שבתוך אדם אחר היא, הלכה למעשה, פגיעה באלהים.
אלּ..ופּו ש.לּ עוֹלּ.םּ..
אֵל > מקדש ה.. יּ', האור האלוהי והחסד הפנימי הטהור.
פּ, בערך מוחלט (מּוֹח.לּ:טּ) ותנועת הּ.אַ.דְנּ.וּ.ת (הּ'..? א.. דּנּ.. יּ)..
פּ מסמלת את יכולת היצירה, הפה, והתקשורת שמעצבת מציאות.
כאן, היא פועלת מתוך "מוח-לּ:טּ"..
מוח והכרה שקולה המפעילים את הצירוף "לּ:טּ" (בחירה בלמידה (לּ) המאפשרת שינוי ניתוב (טּ).
צירוף זה הוא תנועת האדנות (אֲדֹנָ..יּ) > האל בפעולה, ההתממשות האקטיבית של האלוהות המנתבת את המציאות מתוך מודעות מלאה..
פּוש (Push)..
כוח ההנעה, הדחיפה הפנימית התמידית שלא מאפשרת לתודעה לקפוא במקום, אלא מוציאה את אותה תנועת אדנות (לּ:טּ) מן הכוח אל הפועל..
"לּ: עוֹלּ.. םּ"..
האות לּ' מסמלת את הבחירה בלמידה..
הלמידה הזו מתבצעת בתוך ה"עולם".. הזירה שבה זורם התהליך ומסע החיים.
"אלופו של עולם" אינו דמות מלוכה חיצונית, הוא האור האלוהי הפנימי (אל) המהווה תודעה שקולה הבוחרת בלמידה וניתוב (לּ:טּ > אדנות), אשר דוחפת (Push) את התודעה והנפש לעבר הגשמה מודעת (לּ) בתוך מסע הקיום (עולם)..
נּחת.וֹ.ך א–ת " ז..הּ:
אין בורא הנמצא מחוץ לבריאה.
יהוה (26) הוא ניצוץ החסד הנצחי שזורע חיים בכל הוויה.
אלהים, הוא התוצר השלם..
האדם עצמו.. על גופו ונפשו, כאשר הוא מכיל כרחם (רמּ"ח) את הניצוץ הזה בתוכו.
הּ.. "אלופו של עולם" הוא כוח תודעתי מוחלט שפועם בתוך היחידה האנושית, מנתב אותה ודוחף אותה ללמידה ופעולה בעולם המציאות..
ומכאן.. הכלים, המצוות והמשפטים אינם חוקים לכפייה, אלא כלים של "חסד שקודם לדין" שנועדו להגן על הניצוץ (יּ) הקיים בכל אדם..
להבין את זה, פירושו לדעת שפגיעה באדם אחר היא פגיעה באלהים עצמו, וההתעוררות הרוחנית האמיתית היא חזרת התודעה לזיהוי אותו "אנּכ.יּ" אלוהי הטמון בתוכה.
נּ.ת.קּדּםּ..
לַשַּׁבָּתוֹת = 1,138..