שׂמּוֹ.א..לּ ב: *כּ.בּ כּ.בּ*:
"כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ;
וְ.לֹ:א רָשַׁ..עְ..תִּ.יּ מֵ..אֱלֹ.הָיּ".
תהּיּ.לּיּ.םּ יּח *כּ.בּ*
"כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ;
וְ.לֹ:א רָשַׁ..עְ..תִּ.יּ מֵ..אֱלֹ.הָיּ".
החזרה בשני אלו היא לא רק ספרותית..
היא גם תודעתית, זה לא סתם שם.
שמואל > אירוע היסטורי.
תהילים > עיבוד פנימי / שירי.
חוויית חיים > עיבוד תודעתי > שירה.
החוץ משתקף בפנים, והפנים יוצר מחדש את החוץ.
יּשע.יּהּ.ו *כּ.בּ כּ.בּ*:
"וְ.נָ.תַתִּ..יּ מַ.פְתֵּחַ בֵּית דָּ.וִ.דּ עַל שִׁכְמוֹ.
וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר; וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ".
היכולת..
לפתוח ולסגור שערים במציאות דרך דיבור מדויק ("ויאמר... ויהי"):
כאשר התודעה מחוברת (בסוד כ"ו > שם הוי"ה, רחמים)..
הדיבור הופך לכלי הולדה (רחם).
בחוויית התודעה המיושרת (אנּכ.יּ) הפתיחה והסגירה נחוות כבלתי תלויות בתגובת נגד מבחוץ..
"וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר; וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ".
תהּיּ.לּיּ.םּ *קּיּדּ* בּ..
50,70,200 > נער (גימטריה: 320) > Kid.
"הָיְתָה יְ..הוּדָ..הּ לְ:קׇדְ..שׁ.וֹ;
יִשְׂרָ–אֵל מַמְשְׁלוֹתָיו"..
עמּ.ו.סּ ז' הּ..ו..בּ:
עמּ.ו.סּ ז בּ..
"וְ.הָיָ.הּ..
אִם כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ..
וָאֹמַר:
אֲדֹנָ.יּ, יְהּ.וִ.הּ..
סְלַח נָא.
מִי יָקוּם יַעֲקֹב..?
כִּי קָטֹן הוּא".
עמּ.ו.סּ ז הּ:
"וָאֹמַר:
אֲדֹנָ.יּ, יְהּ.וִ.הּ..
חֲדַל נָא.
מִי יָקוּם יַעֲקֹב..?
כִּי קָטֹן הוּא".
זו לא רק חולשה פוליטית..
הקדושה והממשלה נבחנות מול קטנות יעקב..
"כי קטן הוא" > סימן שהמערכת התודעתית עוד לא עומדת..
נדרש מהלך של גדילה, של הבשלה.
יּרמּ.יּהּ.ו *לּ: כ*.א:
"וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ..
וּמֹשְׁלוֹ..?
מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא;
וְהִקְרַבְתִּיו, וְנִגַּשׁ אֵלָ.יּ.
כִּי מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַ.יּ..?
נְאֻם יְהּ.וָ.הּ".
כּו.
מּ..שׂיּח פנימי..
אין משמעותו בהכרח רק א.דּםּ א.חדּ..
הּ.שיּח הּ.פּנּיּמּ.יּ הוא חוויּהּ של תודעה א.פויּ.הּ.
[פוי > אחד מן 73 שמות (72 רשמיים), תדר של התנקות מכעס.]
מצב פּתוח שלּ ער.ו.ץ תקשורת שבו אין תיווך חיצוני ואין דחף עיוור.
מצב בו יש ערוץ תקשורת (אנּכ.יּ) פתוח וישיר: "מושלו מקרבו יצא" (יּרמּ.יּהּ.ו: לּ..)
המשילות נובעת מבפנים.
זה מעבר מהנהגה חיצונית
להתמרכזות פנימית.
בפשט ובפרשנות המסורתית (כמו במקראות גדולות או מאגר הכתר)..
"מפתח בית דּו.דּ" מסמל תפקיד של ממונה / פקיד על אוצרות בית המלך > שלטון מעשי על כניסה, יציאה ומשאבים.
הדימוי מופיע גם בחזון יּו.חנּ.ןּ ג ז..
כמעט באותו ניסוח: "מפתח דוד" בידי הדמות המתוארת כּ.*קּדּ*.ו.ש ו..א.מית.יּ (א.*מית'*.יּ > Myth) שפותח או סוגר..
ואיש אינו יכול להפוך זאת > המיתוס היישומי של משיח, לפי הנצרות.
דוד מסמל ראיית פנימיות, חיבור והשלמת מעגל.
"בית דוד" הוא מרחב, ו"מפתח"..
הוא מבנה של תהליך:
מּ (תהליך חיים) > פּ (תקשורת יוצרת) > ת (כיוון לתכלית) > ח (נצח/ניצחון > סמכות השער).
פתיחה דרך דיבור ותקשורת.
מולו עומד סוגר / סגר:
סּ (אמונה עיוורת ושלמה, ללא בירור), יחד עם ג (תוצאה) ו ר (תחילה שבסוף).
כש"מפתח בית דוד" מונח "על שכמו"..
כנשיאת אחריות ולא כקישוט..
המציאות אינה סוגרת כשהוא פותח..
ואינה פותחת כשהוא סוגר..
כשהוא קובע גבול / דלת > כּו..
כּו > רחם.
כלי חתום, עם ניצוץ יּ בּ.תוכ.וֹ.
כּו > שם הּ.ו.יּהּ = 26 > יחידת חסד / רחמים.
רחם > כלי מוליד..
דלת / שער > דרכו עובר הּ.בּיּ.טּ.ו.יּ, צף ועולה אל פני המציאות.
במונחים של "מּ.שׂיּח"..
זה מצב שבו התקשורת הישירה מושלת בשערים, ללא מתווכים חיצוניים או דחפים עיוורים.
מפתח דוד כסמכות פנימית לפתוח או לסגור מציאות דרך דיבור יוצר ומכוון לתכלית..
ובמצב הזה, נוצרת זרימת "שפיר" אל החוץ..
מלאכי ג ו (גוף)
"כִּי אֲנִי יְהּ.וָ.הּ לֹא שָׁנִיתִי;
וְ.אַ-תֶּם בְּנֵ.יּ יַ.עֲקֹב..
לֹא כְלִיתֶם".
תהּיּ.לּיּ.םּ מּ ח..
"אָז אָמַרְתִּ.יּ:
הִנֵּה.
בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר..
כָּתוּב עָלָ..*יּ*".
מּ.פּתח בּןּ דּו.יּדּ (604)
------------------------------
וַתִּצְחַק צִדְקָתִי..
וּבִירוּשָׁלָיִם תֵּרֵד.
וּבְפָרָשָׁיו אִגֶּרֶת..
תִדֹּר פְּקֻדָּתְךָ.
וַתְּקַבְּצוּ רֶדֶת..
בְּ..*רַבַּ*..ת *קַדְמֹ*..נִ.יֹּ.ת.
[צירוף גימטריות, לא פסוק.]
שׂמּוֹ.אלּ בּ יּבּ(בּ..יּ): כּו..
"וַיִּלָּחֶם (מלחמה, הלחמה) יוֹ.אָב.. בְּ..רַבַּ..ת (מעשה בראשית: רב.. זה שבירכתי הּ.אנּיּ.יּהּ) בְּנֵי עַ..מּ..וֹ..ןּ.
וַ..יִּ..לְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה".
מה קרה שם..
יואב, שר צבא דוד, נלחם ברבת עמון (הבירה של בני עמון).
הוא כובש את "עיר המלוכה" וקורא לדוד לבוא ולקחת אחריות.
זה קורה אחרי חטא בת שבע ותשובת דוד..
כוח הביצוע מכין את המרכז..
אך המשילות נקבעת רק כשהמלך נכנס.
מּ.פּתח דוד > רבת עמון:
הכוח מכין..
אך הסמכות נכנסת ולוקחת אחריות.
יואב > כוח הביצוע / המערכת הפועלת.
דוד > התודעה המלכותית.
עיר המלוכה > מרכז השליטה.
הממשלה..
הגוף / המערכת גם אם הם כובשים את השטח..
ללא כניסת ה.."תודעה" (דוד) שמגיעה ולוקחת פיקוד..
הניצחון לא יּהּ.יּהּ שלם.
שׂמּוֹ.אלּ **בּ כּב**...יּא (כבה / כיב):
"וַ..יִּ..*רְכַּ*.ב עַל *כְּ.ר*.וּב וַ..יָּ.עֹף וַיֵּ.***רָ***.א עַל כַּנְפֵי רוּחַ".
תהּיּ.לי.םּ יּח (חיּ) יּ.א:
וַ..יִּ..*רְכַּ*.ב עַל *כְּ.ר*.וּב וַ..יָּ.עֹף וַיֵּ.***דֶ***.א עַל כַּנְפֵי רוּחַ".
*רדּ..
רך.. כר.. כר רך..
יּו.אלּ *בּ.. כּב* (כבה / כיב):
"אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַ.יּ..
כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר,
כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ;
תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵי..לָ.םּ".
תהּיּ.לּיּ.םּ כּ..*ג ב*:
"בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי;
עַל מֵי מְ.נֻח.וֹת יְ.נַהֲלֵנִ.יּ".
בין שירת דוד בשמואל לבין זו שבתהילים, שוב: מעבר תודעתי.
רֵד:
קריאה להתבוננות עמוקה..
כמו.."וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר... עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאֲבָנִ.יּ.םּ".
כדי לעוף על כנפי רוח ולהתעלות..
יורדים פנימה, אל תוך הּ.עצמּ.יּ.
כדי לחוות את אותה *תעופה* רוחנית..
האדם > המרכבה / הרוכב עובר ריכוך:
כְּרוּב > כר רך..
כּ מסמלת את הכלי הראשוני והדמיון, ו.. ר את סוף התהליך והחיפוש..
ה"כר הרך" הוא המצע של הנפש.
כאשר האדם מפסיק להיות נוקשה ("נָבָר" שמתעקש להישבר)..
והופך את הכלי שלו (כּ) לרך ומקבל, הוא מאפשר לאלוהי לרכב ולנוח בתוכו.
ריכוך האגו הוא סוג של תנאי להיווצרות מרחב פנימי שקט.
ביואל..
ה"כיב".. הפצע, הכאב של האגו או של הדישה העצמית המייסרת, כבה.
התהליך מכבה את האש.
"אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי"..
זאת הרגעה של החלקים החייתיים, הפראיים וההישרדותיים בתוך היחידה האנושית.
הבהלה הפנימית נרגעת..
והמדבר הפנימי מתחיל להצמיח דשא.
בתהילים..
הגב (ג+ב) הוא תוצאת המעשה.
אחרי עבודת הריכוך והירידה פנימה (בּ)..
הוא מגיע אל התוצאה המיוחלת (גּ).
הוא יכול להישען לאחור (על ה"גב") בביטחון..
האנך הפנימי שלו מיושר.
الداخلي > הוגים את זה: "אַ.דּ-דָּ.א-חֵ'יּ.לִ.יּ".
המשמעות של המילה: פּנּיּמּ.יּ.
אז.. עוברים מסע של התמרה:
כדי להגיע לשקט פנימי אמיתי ("מֵי מְנֻחוֹת")..
אין פעולה בנוקשות או משקל לחוץ.
ההתעלות דורשת ירידה ("רד") פנימה, אל תוך הּ.עצמּ.יּ, ריכוך את האגו השברירי והנוקשה ("כר רך")..
ועל הדרך..
מגיעים.. לנחת.. משענת:
כיבוי הפחדים ההישרדותיים והכאבים ("כיב / כבה").
כשזה קורה ה"בהמות" (היצרים והפחדים) נרגעים..
התודעה האלוהית (יּ) מובילה.. והתולדה של זה ("גב") היא חסד אלוהי..
המשתקף בדעת שלּמּ.הּ ("דש.א").
חזרה למצב של אחדות ושלום בתוך היחידה האנושית..
השענות וסמיכה..
תהּיּ.לּיּ.םּ לּ:*ז כ*.דּ (כּדּ > U)
"כִּי יִפֹּל.. לֹא יוּטָל;
כִּי יְהּ.וָ.הּ סוֹמֵךְ יָדוֹ".
"סמך".. מּח ת.וצ.אוֹת בּ..דּיּ.קּטּ.ה..
בּ.יּ.א.. השם ה 73 (חכמה)..
חסד קודם לדין..
יּ.ו.אלּ בּ יּ.א
"וַ.יהּ.וָ.הּ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ,
כִּי רַב מְ..*אֹד מַ*.חֲנֵ.הוּ;
כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ.
כִּי גָד.וֹ.לּ: יוֹם יְהּ.וָ.הּ..
וְ..נוֹרָ..א מְ..אֹד.
וּמִי יְכִילֶנּוּ..?"
הצבא האמיתי של אלוהים הוא "אַ.דּ-דָּ.א-חֵ'יּ.לִ.יּ"..
הּמּר..חב הפנימי.
כשאלהים "נותן קולו" (מעלה אד > תהודה..) הוא מפעיל את הכוחות הפנימיים שבוקעים מן הּ.עצ.מּ.*יּ* שלו.
העוצמה נובעת מהיכולת של ה"ח'יּ.לּ.יּ" (הפנימיות) להיות מתואמת עם ה"קול".
יּ ו יּ > א > % > אֲחוֹז / אָחוּז.
------------------------------
"כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ;
וְ.לֹ:א רָשַׁ..עְ..תִּ.יּ מֵ..אֱלֹ.הָיּ".
תהּיּ.לּיּ.םּ יּח *כּ.בּ*
"כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ;
וְ.לֹ:א רָשַׁ..עְ..תִּ.יּ מֵ..אֱלֹ.הָיּ".
החזרה בשני אלו היא לא רק ספרותית..
היא גם תודעתית, זה לא סתם שם.
שמואל > אירוע היסטורי.
תהילים > עיבוד פנימי / שירי.
חוויית חיים > עיבוד תודעתי > שירה.
החוץ משתקף בפנים, והפנים יוצר מחדש את החוץ.
יּשע.יּהּ.ו *כּ.בּ כּ.בּ*:
"וְ.נָ.תַתִּ..יּ מַ.פְתֵּחַ בֵּית דָּ.וִ.דּ עַל שִׁכְמוֹ.
וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר; וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ".
היכולת..
לפתוח ולסגור שערים במציאות דרך דיבור מדויק ("ויאמר... ויהי"):
כאשר התודעה מחוברת (בסוד כ"ו > שם הוי"ה, רחמים)..
הדיבור הופך לכלי הולדה (רחם).
בחוויית התודעה המיושרת (אנּכ.יּ) הפתיחה והסגירה נחוות כבלתי תלויות בתגובת נגד מבחוץ..
"וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר; וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ".
תהּיּ.לּיּ.םּ *קּיּדּ* בּ..
50,70,200 > נער (גימטריה: 320) > Kid.
"הָיְתָה יְ..הוּדָ..הּ לְ:קׇדְ..שׁ.וֹ;
יִשְׂרָ–אֵל מַמְשְׁלוֹתָיו"..
עמּ.ו.סּ ז' הּ..ו..בּ:
עמּ.ו.סּ ז בּ..
"וְ.הָיָ.הּ..
אִם כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ..
וָאֹמַר:
אֲדֹנָ.יּ, יְהּ.וִ.הּ..
סְלַח נָא.
מִי יָקוּם יַעֲקֹב..?
כִּי קָטֹן הוּא".
עמּ.ו.סּ ז הּ:
"וָאֹמַר:
אֲדֹנָ.יּ, יְהּ.וִ.הּ..
חֲדַל נָא.
מִי יָקוּם יַעֲקֹב..?
כִּי קָטֹן הוּא".
זו לא רק חולשה פוליטית..
הקדושה והממשלה נבחנות מול קטנות יעקב..
"כי קטן הוא" > סימן שהמערכת התודעתית עוד לא עומדת..
נדרש מהלך של גדילה, של הבשלה.
יּרמּ.יּהּ.ו *לּ: כ*.א:
"וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ..
וּמֹשְׁלוֹ..?
מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא;
וְהִקְרַבְתִּיו, וְנִגַּשׁ אֵלָ.יּ.
כִּי מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַ.יּ..?
נְאֻם יְהּ.וָ.הּ".
כּו.
מּ..שׂיּח פנימי..
אין משמעותו בהכרח רק א.דּםּ א.חדּ..
הּ.שיּח הּ.פּנּיּמּ.יּ הוא חוויּהּ של תודעה א.פויּ.הּ.
[פוי > אחד מן 73 שמות (72 רשמיים), תדר של התנקות מכעס.]
מצב פּתוח שלּ ער.ו.ץ תקשורת שבו אין תיווך חיצוני ואין דחף עיוור.
מצב בו יש ערוץ תקשורת (אנּכ.יּ) פתוח וישיר: "מושלו מקרבו יצא" (יּרמּ.יּהּ.ו: לּ..)
המשילות נובעת מבפנים.
זה מעבר מהנהגה חיצונית
להתמרכזות פנימית.
בפשט ובפרשנות המסורתית (כמו במקראות גדולות או מאגר הכתר)..
"מפתח בית דּו.דּ" מסמל תפקיד של ממונה / פקיד על אוצרות בית המלך > שלטון מעשי על כניסה, יציאה ומשאבים.
הדימוי מופיע גם בחזון יּו.חנּ.ןּ ג ז..
כמעט באותו ניסוח: "מפתח דוד" בידי הדמות המתוארת כּ.*קּדּ*.ו.ש ו..א.מית.יּ (א.*מית'*.יּ > Myth) שפותח או סוגר..
ואיש אינו יכול להפוך זאת > המיתוס היישומי של משיח, לפי הנצרות.
דוד מסמל ראיית פנימיות, חיבור והשלמת מעגל.
"בית דוד" הוא מרחב, ו"מפתח"..
הוא מבנה של תהליך:
מּ (תהליך חיים) > פּ (תקשורת יוצרת) > ת (כיוון לתכלית) > ח (נצח/ניצחון > סמכות השער).
פתיחה דרך דיבור ותקשורת.
מולו עומד סוגר / סגר:
סּ (אמונה עיוורת ושלמה, ללא בירור), יחד עם ג (תוצאה) ו ר (תחילה שבסוף).
כש"מפתח בית דוד" מונח "על שכמו"..
כנשיאת אחריות ולא כקישוט..
המציאות אינה סוגרת כשהוא פותח..
ואינה פותחת כשהוא סוגר..
כשהוא קובע גבול / דלת > כּו..
קישור חיצוני • youtu.be
https://youtu.be/mtlqhSBk4t0?si=tt-220PGg6fCalWrכּו > רחם.
כלי חתום, עם ניצוץ יּ בּ.תוכ.וֹ.
כּו > שם הּ.ו.יּהּ = 26 > יחידת חסד / רחמים.
רחם > כלי מוליד..
דלת / שער > דרכו עובר הּ.בּיּ.טּ.ו.יּ, צף ועולה אל פני המציאות.
במונחים של "מּ.שׂיּח"..
זה מצב שבו התקשורת הישירה מושלת בשערים, ללא מתווכים חיצוניים או דחפים עיוורים.
מפתח דוד כסמכות פנימית לפתוח או לסגור מציאות דרך דיבור יוצר ומכוון לתכלית..
ובמצב הזה, נוצרת זרימת "שפיר" אל החוץ..
מלאכי ג ו (גוף)
"כִּי אֲנִי יְהּ.וָ.הּ לֹא שָׁנִיתִי;
וְ.אַ-תֶּם בְּנֵ.יּ יַ.עֲקֹב..
לֹא כְלִיתֶם".
תהּיּ.לּיּ.םּ מּ ח..
"אָז אָמַרְתִּ.יּ:
הִנֵּה.
בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר..
כָּתוּב עָלָ..*יּ*".
מּ.פּתח בּןּ דּו.יּדּ (604)
------------------------------
וַתִּצְחַק צִדְקָתִי..
וּבִירוּשָׁלָיִם תֵּרֵד.
וּבְפָרָשָׁיו אִגֶּרֶת..
תִדֹּר פְּקֻדָּתְךָ.
וַתְּקַבְּצוּ רֶדֶת..
בְּ..*רַבַּ*..ת *קַדְמֹ*..נִ.יֹּ.ת.
[צירוף גימטריות, לא פסוק.]
שׂמּוֹ.אלּ בּ יּבּ(בּ..יּ): כּו..
"וַיִּלָּחֶם (מלחמה, הלחמה) יוֹ.אָב.. בְּ..רַבַּ..ת (מעשה בראשית: רב.. זה שבירכתי הּ.אנּיּ.יּהּ) בְּנֵי עַ..מּ..וֹ..ןּ.
וַ..יִּ..לְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה".
מה קרה שם..
יואב, שר צבא דוד, נלחם ברבת עמון (הבירה של בני עמון).
הוא כובש את "עיר המלוכה" וקורא לדוד לבוא ולקחת אחריות.
זה קורה אחרי חטא בת שבע ותשובת דוד..
כוח הביצוע מכין את המרכז..
אך המשילות נקבעת רק כשהמלך נכנס.
מּ.פּתח דוד > רבת עמון:
הכוח מכין..
אך הסמכות נכנסת ולוקחת אחריות.
יואב > כוח הביצוע / המערכת הפועלת.
דוד > התודעה המלכותית.
עיר המלוכה > מרכז השליטה.
הממשלה..
הגוף / המערכת גם אם הם כובשים את השטח..
ללא כניסת ה.."תודעה" (דוד) שמגיעה ולוקחת פיקוד..
הניצחון לא יּהּ.יּהּ שלם.
שׂמּוֹ.אלּ **בּ כּב**...יּא (כבה / כיב):
"וַ..יִּ..*רְכַּ*.ב עַל *כְּ.ר*.וּב וַ..יָּ.עֹף וַיֵּ.***רָ***.א עַל כַּנְפֵי רוּחַ".
תהּיּ.לי.םּ יּח (חיּ) יּ.א:
וַ..יִּ..*רְכַּ*.ב עַל *כְּ.ר*.וּב וַ..יָּ.עֹף וַיֵּ.***דֶ***.א עַל כַּנְפֵי רוּחַ".
*רדּ..
רך.. כר.. כר רך..
יּו.אלּ *בּ.. כּב* (כבה / כיב):
"אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַ.יּ..
כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר,
כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ;
תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵי..לָ.םּ".
תהּיּ.לּיּ.םּ כּ..*ג ב*:
"בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי;
עַל מֵי מְ.נֻח.וֹת יְ.נַהֲלֵנִ.יּ".
בין שירת דוד בשמואל לבין זו שבתהילים, שוב: מעבר תודעתי.
רֵד:
קריאה להתבוננות עמוקה..
כמו.."וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר... עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאֲבָנִ.יּ.םּ".
כדי לעוף על כנפי רוח ולהתעלות..
יורדים פנימה, אל תוך הּ.עצמּ.יּ.
כדי לחוות את אותה *תעופה* רוחנית..
האדם > המרכבה / הרוכב עובר ריכוך:
כְּרוּב > כר רך..
כּ מסמלת את הכלי הראשוני והדמיון, ו.. ר את סוף התהליך והחיפוש..
ה"כר הרך" הוא המצע של הנפש.
כאשר האדם מפסיק להיות נוקשה ("נָבָר" שמתעקש להישבר)..
והופך את הכלי שלו (כּ) לרך ומקבל, הוא מאפשר לאלוהי לרכב ולנוח בתוכו.
ריכוך האגו הוא סוג של תנאי להיווצרות מרחב פנימי שקט.
ביואל..
ה"כיב".. הפצע, הכאב של האגו או של הדישה העצמית המייסרת, כבה.
התהליך מכבה את האש.
"אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי"..
זאת הרגעה של החלקים החייתיים, הפראיים וההישרדותיים בתוך היחידה האנושית.
הבהלה הפנימית נרגעת..
והמדבר הפנימי מתחיל להצמיח דשא.
בתהילים..
הגב (ג+ב) הוא תוצאת המעשה.
אחרי עבודת הריכוך והירידה פנימה (בּ)..
הוא מגיע אל התוצאה המיוחלת (גּ).
הוא יכול להישען לאחור (על ה"גב") בביטחון..
האנך הפנימי שלו מיושר.
الداخلي > הוגים את זה: "אַ.דּ-דָּ.א-חֵ'יּ.לִ.יּ".
המשמעות של המילה: פּנּיּמּ.יּ.
אז.. עוברים מסע של התמרה:
כדי להגיע לשקט פנימי אמיתי ("מֵי מְנֻחוֹת")..
אין פעולה בנוקשות או משקל לחוץ.
ההתעלות דורשת ירידה ("רד") פנימה, אל תוך הּ.עצמּ.יּ, ריכוך את האגו השברירי והנוקשה ("כר רך")..
ועל הדרך..
מגיעים.. לנחת.. משענת:
כיבוי הפחדים ההישרדותיים והכאבים ("כיב / כבה").
כשזה קורה ה"בהמות" (היצרים והפחדים) נרגעים..
התודעה האלוהית (יּ) מובילה.. והתולדה של זה ("גב") היא חסד אלוהי..
המשתקף בדעת שלּמּ.הּ ("דש.א").
חזרה למצב של אחדות ושלום בתוך היחידה האנושית..
השענות וסמיכה..
תהּיּ.לּיּ.םּ לּ:*ז כ*.דּ (כּדּ > U)
"כִּי יִפֹּל.. לֹא יוּטָל;
כִּי יְהּ.וָ.הּ סוֹמֵךְ יָדוֹ".
"סמך".. מּח ת.וצ.אוֹת בּ..דּיּ.קּטּ.ה..
בּ.יּ.א.. השם ה 73 (חכמה)..
חסד קודם לדין..
יּ.ו.אלּ בּ יּ.א
"וַ.יהּ.וָ.הּ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ,
כִּי רַב מְ..*אֹד מַ*.חֲנֵ.הוּ;
כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ.
כִּי גָד.וֹ.לּ: יוֹם יְהּ.וָ.הּ..
וְ..נוֹרָ..א מְ..אֹד.
וּמִי יְכִילֶנּוּ..?"
הצבא האמיתי של אלוהים הוא "אַ.דּ-דָּ.א-חֵ'יּ.לִ.יּ"..
הּמּר..חב הפנימי.
כשאלהים "נותן קולו" (מעלה אד > תהודה..) הוא מפעיל את הכוחות הפנימיים שבוקעים מן הּ.עצ.מּ.*יּ* שלו.
העוצמה נובעת מהיכולת של ה"ח'יּ.לּ.יּ" (הפנימיות) להיות מתואמת עם ה"קול".
יּ ו יּ > א > % > אֲחוֹז / אָחוּז.
------------------------------
קישור חיצוני • youtu.be
https://youtu.be/2KWgZfE1ES4?si=chsLcg-CwxnWuikU