פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 25 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 ימים 5/11, עד שזה נקלט סייג'
שקט לי מדי בשלוש לפנות בוקר.
התעוררתי לפני פחות משעה, והכתיבה לא זורמת, אז החלטתי לנסות פשוט לכתוב בכנות על דברים שעוברים לי בראש.
זה לא שממש בא לי להיחשף רגשית, בכל זאת רק התעוררתי, אבל השקט גורם לקפה שאני לא שותה להתקרר, ולראש שלי ללכת לאיבוד ולבהות.
אז כן, לשתף משהו כנה, זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע, אם אני לא רוצה להמשיך לבהות ולהרגיש שאני צונחת אל תוך תהום.
אני אדליק מזגן רק בשביל לא לתת לשקט לגרום לי לאבד ריכוז שוב.
ניסיתי לכתוב סיפור קצר לפני שהלכתי לישון צהריים, וזה הפך לשינה של ארבע עשרה שעות.
זה לא הולך טוב, כי אני רוצה לסיים את זה, אבל אני לא מבינה בכלל על מה אני כותבת, רק שיש בזה משהו.
קצת כמו שאני לא מבינה את עצמי.
הגבר הרגיל עדיין בראש שלי.
אבל לא בקטע של להתגעגע אליו, בקטע של לקוות שהוא סובל.
הרי איך אפשר להמשיך הלאה בלעדיי בלי להרגיש שהעולם ריק מדי ושקט מדי?
טוב, אולי הוא יכול, הרי אני לא בדיוק התאמתי לו.
אני לא רוצה אותו בשום מובן, כי משום מה, אני מתחילה להרגיש שאני כבר לא מחבבת אותו.
שבלי קשר להיסטוריה המשותפת, אחרי שהכרתי אותו, הוא כבר לא הטיפוס שאני רוצה להתקרב אליו ולתת לו להתקרב אליי.
למה?
כי אין בו שום רוך, אהבה וחיבה.
בכל פעם שאני מנסה לדמיין אותו מדבר איתי שוב, אני לא רואה בו את הצדדים האלה, ומסתבר שעכשיו אחרי שנתיים - אני רוצה מישהו עם הצדדים האלה!
מישהו שמאיך שהוא מדבר אליי, זה שקוף שהוא מחבב אותי.
אצל הגבר הרגיל זה לא שקוף, למרות שהוא בהחלט נדלק כשהוא בסביבתי, ויוצא ממנו משהו קצת יותר עירני ומעורב מהרגיל, אבל זה עדיין לא צד שאני מחפשת באנשים שאני רוצה קשר איתם.
מי חשב, מסתבר שבחורה כמוני שהציקו לה מספיק בעבר, לא רוצה מישהו שמציק, מטריל, ומספר בדיחות על חשבונה.
לא שזה מפריע לי באופן כללי כשצוחקים עליי, אבל הוא לקח את זה רחוק מדי.
נכון, אני עדיין שמעתי את החיבה כשהוא קרא לי "סתומה", אבל אולי - זאת לא הדרך שאני מעדיפה לקבל חיבה ותשומת לב מאנשים?
הנקודה היא, משהו בראש שלי השתנה, ועכשיו אני סוף סוף מתחילה לראות שהגבר הרגיל, הוא פשוט לא הטיפוס שאני רוצה קשר איתו.
אבל עדיין יש חלק בי שחושב: "אבל אולי הוא יכול להפוך להיות הטיפוס".
ופה נכנס המשפט הזה על הנמר ועל כך שהוא אינו משנה את חברבורותיו.
באסה לרצות מישהו שאני עוד לא מכירה.
אולי השלכתי על הגבר הרגיל, וסוג של בחרתי לתת לו להיות המוקד של מה שאני רוצה, כי לא רציתי להרגיש שוב איך זה לחכות לאיזשהו אדם שאני באמת אתחבר איתו.
סביר להניח שזה מה שהגבר הרגיל חשב שאני מרגישה הרבה הרבה לפניי, אבל אני התחלתי להרגיש ככה רק השבוע.
אולי הוא פשוט ידע איך זה יסתיים, שמתישהו אני אתעורר ואבין שאני רוצה אדם אחר.
אבל אני רוצה אדם אחר סתם מהאוויר?!
אני רוצה אדם אחר כי הוא גרם לי להבין איזה סוג של אדם אני לא רוצה, והוא כאילו... סיים איתי את הקשר איזה חמש פעמים לפני שהגעתי לנקודה הזאת, של להרגיש שבמילא הוא לא מה שאני רוצה.
אז זה באמת לא מקטע של אגו, שאומר: "אה אתה לא רוצה אותי? אני גם לא רוצה אותך!"
הוא פשוט הביא אותי למצב של מיאוס.
ועכשיו השקט מייסר, כי כשאני שומעת שקט, אני שומעת את כל התקוות שלי למישהו שבכלל לא דומה לו.
ושוב, אני מניחה שאהבתי את זה שאני יכולה לכוון את כל הגעגועים והצורך שלי בחיבור אנושי, אל הגבר הרגיל, ועכשיו אני כבר לא יכולה לעשות את זה, לא כי הגבר הרגיל אמר שהוא סיים איתי - אלא כי איכשהו אני פתאום מבינה שאני רוצה צדדים, שפשוט לא קיימים עבורי בגבר הרגיל.
פתאום הכינוי הזה "הגבר הרגיל" נשמע מוזר.
כי בחרתי בכינוי הזה עבורו, בגלל שאני מכירה אותו כבר הרבה זמן, ואין לי עוד גברים בחיי שאני מחשיבה חוץ ממנו, אז משם בא הכינוי, הגבר הרגיל, הגבר שאני תמיד מתייחסת אליו כשאני מדברת על גבר כלשהו.
אבל עכשיו זה נשמע אחרת.
"הגבר הרגיל", הגבר שלא יכול באמת להסתדר איתי, שאין בו את מה שאני מחפשת, וזה מעצבן, כי אני לא רוצה לרצות "גבר מיוחד".
אני אוהבת גברים משעממים ורגילים!
הגברים האלה שממש לא מתאימים לי, בגלל שהם כל כך רגילים, ורוצים את ההפך ממה שאני רוצה בחיים.
אבל אני חושבת שאולי, כשבאמת מחבבים מישהו, העניין הזה של התאמה לא כזה קריטי, כי אנשים רוצים להתאים את עצמם לאדם שהם מחבבים.
להיות כנה מתחיל להיות מעייף.
עכשיו אני רוצה לתת דוגמה לאיך שאני השתניתי והתאמתי את עצמי לגבר הרגיל, איך שאפילו הפסקתי להרגיש בנוח לכתוב, כי האופי שלו של לא לשתף, ולא לרצות שאנשים זרים ידעו עליו דבר - איכשהו השפיע עליי.
אבל עכשיו תראו, אני מתחילה לשתף שוב, מה שאולי מוכיח שהוא גרם לי להיות משהו שאני לא, משהו שלא הייתי צריכה להיות אבל הפכתי להיות כי ככה זה.
ככה זה, אנחנו הופכים להיות כמו האנשים הכי קרובים אלינו.
אבל עכשיו, למרות שעבר רק שבוע מאז שהוא אמר לי שהוא סיים איתי, ולמרות שזה לא ממש ריגש אותי כי הרי הוא כבר אמר את זה בעבר ודי נמאס לי לשמוע את זה - אני כבר מרגישה שהוא אינו קרוב אליי.
הוא לא קרוב אליי, הוא לא מכיר אותי, הוא חושב שהוא מבין אותי יותר טוב משאני מבינה את עצמי, ואהבתי את התחושה הזאת, אפילו שלא האמנתי שזה נכון, הרי אני רוצה מישהו שיבין אותי יותר משאני מבינה את עצמי.
אבל האמת היא - שרק רציתי שהוא יהיה צודק, והוא לא באמת היה צודק.
הוא כמובן עדיין יחשוב שכן, אבל ככה זה, אנשים עיוורים לדברים שהם טועים לגביהם, ואני זוכרת את כל הפעמים שהוא אמר לי דברים עליי, שפשוט לא היו נכונים לאדם שאני באמת.
אני לא משתפת כי אני רוצה תשומת לב.
וזה מזכיר לי משפט שקראתי מתישהו בשעות האחרונות, לא זוכרת אם זה היה בין התעוררות לשינה או כשכבר לגמרי התעוררתי.
"Art isn't about pleasing others. It's about resonating with yourself"
זה לא בשביל לספק אחרים, זה בשביל לחוש הזדהות עם עצמי, זה בשביל להסתכל על משהו, ולזהות שזה בא מתוכי.
זה כמו להביט במראה, אבל לראות בה דברים כמו מהות, רגשות וסיפור.
אני לא יודעת מה אנשים רואים במה שאני משתפת, אני לא יודעת מה הגבר הרגיל ראה באיך שאני מציירת, אבל אני יודעת מה אני רואה ואיך אני מרגישה לגבי עצמי, ולגבי הדברים שאני יוצרת.
אני תמיד מעניינת אותי, אז אני תמיד עם האצבע על הדופק, וזה ממש עיצבן אותי שהאדם הכי קרוב אליי ממשיך להגיד לי שאני דברים שאני לא.
שהוא ממשיך לראות בי מניעים תת הכרתיים שלא באמת קיימים!
כמובן, שיתוף זה תמיד בשביל אחרים, זה לא רק בשביל עצמך, אחרת כמובן, הגיונית, לא היית משתף שום דבר עם אנשים.
אבל יש בשיתוף גם משהו אנוכי, משהו שנראה שהוא בשביל אחרים, בשביל הדעות שלהם או האישור שלהם - אבל הוא בעצם אנוכי לגמרי, ולא מתחשב בכלל אחרים.
הרי נגיד כשאני משתפת, אנשים אומרים לי שזה נשמע כאילו אני כותבת אל עצמי, וזה הדבר הכי מדויק שאפשר לומר על הכתיבה שלי.
אני לא כותבת כדי שאנשים אחרים ידעו מה לחשוב עליי או להרגיש כלפיי, אני כותבת כי אני לא מכירה את עצמי, ואני לא יודעת איך לחשוב ולהרגיש ולעבד - בלי להתעסק במשהו יצירתי, כמו כתיבה.
הגעתי לנקודת עצירה, ואין לי מושג כבר איך להמשיך לכתוב, אז אני פשוט אסכם.
א. אני כבר לא רוצה את הגבר הרגיל.
ב. אבל אני עדיין רוצה שהוא יסבול מכך שאני כבר לא שם, ואני לא מרגישה שום אשמה על כך, כי הרי הוא זה שסיים איתי.
ג. אני אנוכית. (זה היה ברור מזמן אבל זאת עדיין נקודה חשובה)
ד. אני שונאת לרצות מישהו שאני עדיין לא מכירה, ואני שונאת להרגיש שאני מחכה לאהבה, כי זה כל כך דוחה, איו.
עכשיו הגעגועים שלי כבר לא מכוונים אל מישהו שלא רוצה להיות איתי בקשר, וגורם לי לגלגל עיניים, אלא אל הטיפוס שאני הייתי רוצה להיות איתו בקשר.
וזה מה שאנשים קוראים לו - צמיחה.
אל תשאלו אותי למה לקח לי שנתיים, ככה זה בחיים, זה לא נקלט עד שזה נקלט.
(5/11/25 4:14)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
