פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 28 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
שלשום 28/10, כפית קפה סייג'
אין לי ממש משהו לכתוב עליו, אבל עברו כבר עשרה ימים מאז שכתבתי משהו ואני מנסה לא להתרגל לכך שכבר לא מתחשק לי לכתוב.
אני לא בטוחה עד כמה ביטאתי את זה בעבר, אבל פעם כתיבה הייתה דרך עבורי לתת משהו לעולם.
הרגשתי די חסרת תועלת.
אבל היום אני כבר לא צריכה לכתוב כמוצא אחרון כדי להעניק משהו למישהו.
אני מצליחה בצעדים קטנים להשתפר, לחשוב קצת יותר על האחר.
סתם שתדעו, לא יודעת למה דווקא עכשיו אחרי חצות הלילה, אבל החלטתי לנסות קפה במקום נס קפה עם התחליף חלב שלי.
ציפיתי מהקפה להתערבב קצת יותר טוב, מה שמוכיח שמעולם לא שתיתי קפה עם חלב לפני.
אה ואם אני כבר פה, אז אני מעדכנת שאני והגבר הרגיל עדיין בקשר.
אני זוכרת בפעם ה... אולי השלישית לפני האחרונה, הוא שאל אותי אם אמרתי למישהו שאני והוא ניתקנו קשר, ואמרתי שלא, כי אנחנו עושים את זה כל כך הרבה שאנשים כבר לא מאמינים שאנחנו באמת מנתקים קשר.
בפעם האחרונה שאני רציתי לנתק קשר, אבל לא אמרתי דבר, כי זה מה שקורה מאז שהבנתי שאני אוהבת אותו, אני רק בוכה בשקט במקום לבטא את כל הסיבות שיש לי לבעוט אותו החוצה מחיי, כי אני הרי - יודעת שאני לא מתכוונת לנתק קשר.
הארכתי יותר מדי בהסבר ובסוף לא סיימתי את המשפט.
אז בפעם האחרונה שאני נכנסתי למשבר של אולי לנתק קשר, זה היה כי הוא אמר לי שהוא חושב שאני משוגעת, וכששאלתי אותו מה אני יכולה לעשות כדי להוכיח לו שאני לא משוגעת, הוא אמר שזה יהיה מאוד קשה לשנות מהנקודה הזאת, עכשיו שדעתו כבר התגבשה.
לא חשבתי שאכפת לי כל כך להיתפס כמשוגעת, אבל מסתבר שזה פגע בי עמוקות.
זה גם כאב לאגו שלי, אבל גם... גרם לי לחשוב שהאדם שאני מרגישה הכי בטוחה איתו, הכי בנוח איתו, שהכי הראיתי לו את מי שאני, גם את הצדדים המכוערים - חושב שאני משוגעת, אולי דווקא בגלל שנתתי לו לראות אותי.
אבל בעצם, אולי הוא חשב שאני משוגעת מההתחלה, גם לפני שהוא הכיר אותי יותר לעומק.
אולי הוא חשב שהוא תופס אותי מספיק טוב בזמנו, אולי הוא קצת עיוור למי שאני באמת היום, כי הוא קפץ להמון מסקנות בדרך.
בכל אופן, נפגעתי, שתקתי, אמרתי לעצמי להתרחק, אבל אז הייתי חייבת לספר בדיחה.
וככה בעצם שכחתי מהכאב שהרגשתי, כי כל הרגשות האלה נעלמו כשדיברתי איתו והוא הצחיק אותי, וצחק עליי גם.
עדיין יש הרבה בעיות בקשר הזה, היום סיפרתי לו על כך שאמא שלי התקדמה בהבנה של משהו, והוא כתב לי משהו בסגנון "לפחות מישהי התקדמה".
כל מה שכתבתי לו זה "תיזהר", ולא נכנסנו לזה.
אבל חשבתי על זה, שאולי זה מהמקרים האלה שהוא חושב שאני מגיבה אליו כל הזמן בצורה שונה, שפעם אני צוחקת ופעם אני כועסת.
ולרגע הרהרתי... על התחושה הזאת שמשהו בי חצוי, שמשהו בי תמיד היה חצוי, שאני לא אישיות אחת מגובשת.
וחשבתי: "כנראה החצי השני שלי לא ממש מחבב אותו".
אני חושבת שהילדה הפנימית שבי, ממש אוהבת את הגבר הרגיל, אפילו שהוא פוגע בה הרבה.
הרי חוויתי בריונות כשהייתי ילדה, האחים שלי לא היו ממש נחמדים אליי, ההורים שלי לא ממש שמו לב אליי... הרי זה ידוע שהילדים שבדרך כלל חווים בריונות, אלו הילדים שאפשר לראות עליהם, שאין להם ממש מישהו שהם יכולים לדבר איתו ולשתף אותו בדברים.
לא יודעת איך ראו עליי, אבל אני מניחה שראו, זה לא כזה קשה, אפשר להרגיש את זה על ילדים.
בכל אופן, אז הילדה הפנימית שבי אוהבת את הגבר הרגיל, וכנראה שהסיבה שהחיים שלי בכזה בלאגן, זה כי הילדה הפנימית שבי תמיד קובעת.
והוא יודע כמובן, הוא הבין שאלו החסכי ילדות שלי שמשפיעים עליי היום בכל מיני החלטות, כולל הקשר איתו.
ובכן, הנה הסיבה שאני מהססת לכתוב, כי דברים מדכאים כאלה יוצאים.
זה כבר לא כיף כמו פעם.
אבל לפחות נתתי לעצמי משהו לחשוב עליו, וזה שאני צריכה לבדוק האם החלקים שבי שאינם פצועים, גם מחבבים את הגבר הרגיל, או שאולי אלו רק החסכים שלי שגורמים לי להידבק ולחבב מישהו כמוהו.
במודע, הסיבה שאני לא מנתקת קשר, זה כי הוא האדם היחיד שאני מחבבת.
אבל אין לי מושג למה אני מחבבת אותו, ואולי זאת הבעיה, כי ברגע שאני לא יודעת למה אני מחבבת משהו, אני גם לא יודעת מתי אני אמורה להפסיק אם בכלל.
אחרי שנתיים, אני צריכה לגלות למה אני מחבבת אותו, וזה צריך להיות משהו יותר ברור מאשר "הוא מזכיר לי את ההורים שלי".
כי אולי, אני לא באמת מחבבת אותו.
אולי אם אני אתקן את עצמי, אם אני אפסיק לפעול מהחלקים בי שעדיין לא מצליחים להתאחות, אני אגלה שאני דווקא בזה לו.
למה בזה לו?
יש הרבה סיבות, הוא עשה ואמר הרבה דברים שאינם בסדר לדעתי, אבל לילדה הפנימית שבי לא אכפת ממש.
בגלל זה אני חושבת, שאולי כדאי שאני אפסיק לתת לילדה הפנימית שבי לקבוע איך אני חיה את חיי, ובכלל... איך אני מרגישה כלפי אנשים.
אולי זאת הסיבה שאנשים עדיין אומרים לי שאני תמימה, לא כי אני באמת תמימה, לא כי אני לא מסוגלת לחשוב ולחשוד, אלא כי אני תמיד מסתכלת דרך עיניים של ילדה, תמיד מרגישה דרך לב של ילדה, תמיד בוכה כאב של ילדה.
הוא אמר לי על הנושא שזה מוזר, שזה כמו שאלון אמריקאי, שאני יודעת אליו את כל התשובות, ובכל זאת לא מסוגלת לסמן את התשובה הנכונה.
יש לי את כל החלקים, אבל הם לא מתחברים.
התשובה אמורה להיות ברורה, בעיניי אנשים אחרים נראה שכבר יש לי את כל מה שאני צריכה.
אז למה אני היחידה שלא רואה?
למה יש לי, עדיין, כל כך הרבה בעיות שזה משתק אותי?
אני רק רוצה להיות גאה, אבל נראה שזה דווקא הרצון הזה, להיות גאה בעצמי, שהכניס אותי לחשכה.
כי רציתי להיות משהו ששווה את החיים, ועכשיו אני מסתפקת ביום שבו אני מרגישה קצת פחות חסרת יכולות, כישורים ותועלת.
חוץ מלהבין את הדפוקים כמוני, חוץ מלעשות עבודה שכל אחד אחר בעולם יכול לעשות, במה אני כבר טובה?
אני יודעת שזה לכוון גבוה, אבל באמת, שחשבתי שמותר לי לרצות את זה - משהו אחד שאני הכי טובה בו, אזור שבו אף אחד לא יכול להשתוות אליי.
אבל מה אם במרדף אחרי הדבר הזה, אני מפסידה את חיי?
מה אם אני מפסידה את החיים שחשבתי שאני לא רוצה ולא מסוגלת לרצות?
הכול בשביל איזשהו אידאל אישי שאולי אני לעולם לא אצליח להגיע אליו.
אבל אם אני לא אגיע אליו, אז מי יגיע אליו?
כאילו, אני מכוונת למקום, שרק אני יכולה לתפוס, אני לא מנסה לגנוב את המושב של מישהו אחר.
אני לא מנסה לברוח מהמשפחה הדפוקה שלי, מהעבר המשפיל שלי, מהתשוקות המביכות והרעות שלי, אני לא מנסה להיות מישהי אחרת לגמרי.
אני רק מנסה להיות אני טובה יותר.
האם אני אמורה להרגיש רע עם עצמי על כך שעדיין לא הגעתי לשם?
זה מזכיר לי משפט, שאומר שהסיבה שאדם אף פעם לא מצליח לעמוד בסטנדרטים של עצמו, זה כי הוא כל הזמן מעלה את הרף.
וזה מה שעשיתי לא?
הרמתי את הרף, אז אני עדיין מרגישה עלובה ופתטית כמו שהרגשתי כשהייתי הרבה יותר עלובה ופתטית.
אבל זה בסדר.
לא להיות מסופקת מעצמי, זה בסדר, זה דלק, סיבה לחיות.
ואלו-הים יודע שאני צריכה אחת כרגע.
אז אני כנראה צריכה להודות לו על כך שהוא יצר אותי כל כך רחוק ממה שנוח לי להיות.
אחרת הייתי מרגישה שמותר לי להירקב, שהייתי כבר בשיא שלי, ועכשיו אין לאן לעלות יותר.
אבל התחושה הזאת שהרגשתי, לא מזמן האמת, של ריקבון, גרמה לי קצת להשתגע, כי איך משהו שמעולם לא הבשיל יכול להרגיש רקוב?
איך אדם שמעולם לא הרגיש חי ליותר מכמה רגעים חולפים, יכול להרגיש כמו גופה?
זה לא הגיוני.
אז במקום להקשיב למחשבות האלה, לתחושות האלה, הסתכלתי על עצמי וראיתי... שזה לא הגיוני שאני מרגישה ככה.
בסוף הגלגל מסתובב נכון?
האם ישאר משהו מהאגו שלי כשזה יקרה?
כי מה שחוויתי, היה בעיקר אובדן, ואובדן מה זה?
זאת הוכחה שאהבתי משהו.
אז אני רק מחכה, לאהוב משהו שוב.
וכנראה זאת הסיבה שאני עדיין בקשר עם הגבר הרגיל... כי הגלגל עדיין לא הסתובב עבורי.
(28/10/25 1:23)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
