פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• שלשום על שינויים ברוחניות, מוסר ובושה סייג'

  

  סייג'

  הסיבה למה אני חושבת שיש אמת ברעיון הזה של "תחשוב טוב יהיה טוב", זה כי אני מבינה שרוב הדברים שאנחנו מסתכלים עליהם בחיים הם אשליה, וכשאדם חושב על משהו בצורה שלילית, הוא חסום מלראות בדברים את ההזדמנות למשהו טוב.
  אז זה לא בדיוק תחשוב טוב יהיה טוב, אלא - אל תעוור את עצמך לאפשרות שמהדבר הזה, יכול לצאת משהו מועיל וטוב.
  
  השתניתי המון בשנה האחרונה מבחינת הדברים שאני מאמינה בהם והתוכן שאני צורכת.
  זה קצת מערער לפעמים, כי אני בכנות שוקלת את האפשרות של דברים שיש בהם כפירה כלשהי, ואני עדיין דתייה, אבל אני גם - בעד חופש המחשבה.
  אז אם אני רוצה לחשוב על כך שאולי... אני לא צריכה לשמור שבת, ואולי ישו כן סוג של אל גם אם לא בה' הידיעה - אני פשוט מניחה לעצמי לחשוב ככה.
  אבל אז... אני גם חושבת על האמת שבכך שמחשבות על לעשות משהו רע, או משהו שנחשב אסור, בסופו של דבר מובילות למעשה עצמו.
  
  אז, כל המחשבות האלה, אפילו "האסורות", אצלי באופן אישי מכוונות לבדיקה אישית, של האדם שאני.
  בשנה האחרונה, גיליתי שיש לי המון סיבות לחוש בושה, כי יש הרבה דברים שאם אנשים בחיי היו יודעים שאני מתעסקת בהם - הייתי חשה בושה.
  וזה העלה אצלי שאלה מאוד עמוקה וספציפית, שיש בה מין ניסיון ליצור משוואה, והיא:
  האם העובדה שאני אחוש בושה, אם אנשים ידעו על הדבר הספציפי הזה שאני מתעסקת בו, מוכיחה שהדבר הזה לא בסדר ושאפילו אני עצמי חושבת ככה?
  
  וזה מביא אותי לעוד נושא שרצית לכתוב עליו, בקשר לשינוי בדברים שאני מאמינה בהם.
  אז הייתי מאוד בקטע של טארוט, וכל מיני דברים מהסוג של "עידן חדש", ועכשיו - אני מתחילה לחשוב שרוב הזמן, השימוש והעיסוק בדברים האלה, הוא פשוט רמאות.
  אני לא מאמינה שקלפים יכולים לחזות את העתיד, אני מאמינה שלאנשים יש כוחות שמאפשרים להם לחזות את העתיד, ושהם יכולים להשתמש בקלפים כדי לעשות את זה - אבל אני גם חושבת, שאי אפשר באמת לסמוך על הכוחות של אנשים אחרים, כי לפעמים יש בפירושים שלהם השלכות אישיות, והם לא באמת מתקשרים ממקום טהור.
  אז אני כן מאמינה שיש אנשים שיכולים להשתמש בטארוט, ולהיות מועילים, אבל אני גם חושבת שרוב הדברים שקיימים - פשוט אשליה, ושאנשים האלה כנראה מאמינים שהם יכולים לחזות דברים או לקרוא את החיים האישיים של אחרים בצורה מדויקת, אבל לרוב זאת רק השלכה אישית.
  
  אז כן, לא מאמינה בטארוט, אבל עדיין אוהבת את זה, כי לא נכנסתי לזה בשביל התחזיות המדויקות, אלא בגלל האהבה שלי לקלפים, תקשור, ומסרים.
  -
  
  אני לא יודעת למה אני כותבת את כל זה, אני מניחה שזה כי אני רוצה, ואני כבר לא מרגישה חסומה מלכתוב.
  זה פשוט... החיים כל כך קשים, כשאדם מנותק מהאמת, לא רק האמת הרוחנית, אלא גם האמת של עצמו, ואני חושבת שאני מתחילה לרצות לחזור אל האמת של עצמי
  זה מתחיל להיות לי יותר ויותר ברור, שיש לי כל כך הרבה עבודה לעשות, ולהישאר טהורה ושפויה בעולם הזה, זה לא קל.
  כאילו, אני רואה איך הפכתי מאדם שאין לו מה להסתיר, לאדם שיש לו כמה דברים שהוא מסתיר, ולא סתם - דברים שהוא גם מפחד שאנשים יגלו עליהם.
  וחשבתי על זה בתקופה האחרונה, בעיקר על הסיפור של אדם וחווה, שאחרי שהם אכלו מעץ הדעת, הם הסתתרו מאלו-הים, אבל זה כמובן לא אפשרי, ובהסתתרות שלהם הם בעצם מבצעים חטא נוסף.
  
  אז אני די... במיינדסט שאומר שבסדר, חטאתי, חשבתי מחשבות אסורות, התמכרתי לדברים, פגעתי באנשים, כפרתי בהרבה דברים, ואני עדיין עושה את הדברים האלה!
  אבל - אני לא רוצה להסתתר.
  להסתתר, לחוש בושה, זה כמו להגיד: "אני יודעת שאני לא בסדר וזה למה אני מסתירה את כל השיט הזה".
  אבל אני לא באמת יודעת... כאילו, בכנות, אלו-הים, אני לא יודעת אם אני עושה טוב או אם אני עושה רע.
  אני רק יודעת שאם אני מרגישה את הצורך להסתתר, ואם אני מרגישה חשש שמישהו יגלה על דברים מסוימים שאני מתעסקת בהם, ואם אני מרגישה אימה מכך שאני לא מוכנה לשקר לאנשים אבל הם שואלים אותי שאלה שאני חייבת למצוא דרך להתחמק ממנה בלי לשקר להם - אז משהו בי דורש תיקון.
  
  זה די מוזר שהתחלתי לחשוב ככה, ולהרגיש ככה, שיש בעיה איתי, מיד אחרי שמחת תורה.
  מיד אחרי תקופה החגים, התקופה של חזרה בתשובה, ותפילות - דברים שלא עשיתי, דברים שלא כיבדתי כמו שיכולתי, דברים שלא רציתי לגעת בהם - ממש יום אחרי כל זה, מצאתי את עצמי אומרת בפנים: "חטאתי".
  לא כי הרגשתי ככה, לא כי חשבתי ככה, אלא כי אני ראיתי אמת שהיא מחוץ לי, אמת שלא מנסה לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, ובאמת הזאת ראיתי שאני לא האדם שהייתי ושאני מאבדת מוסר.
  
  ואני לא יודעת אם תמיד הייתי כזאת, אם תמיד הייתי אפורה ועכשיו אני פשוט יותר מודעת לזה.
  אבל אני יודעת שככה אני רואה את עצמי כעכשיו, כמישהי שצריך לתקן.
  ואני לא מרגישה רע לגבי זה, בכלל, כי אני עדיין לא בטוחה מה בדיוק עשיתי לא בסדר, מבחינתי הטעויות שלי שוות לפשוט לבחור את הדברים האלה נכונים, ולא באמת ללהיות - אדם רע.
  אני לא "אדם רע", אני פשוט חושבת שיש משהו מאוד לא חיובי, מאוד לא רוחני, "חטא", בלאבד את עצמך ולהפוך לאדם שכבר לא יכול להבדיל בין טוב ורע, ואמת ושקר.
  וזה לא שהלכתי רחוק עם זה, זה לא שאני באופן קיצוני עיוורת להתנהגות שגויה, או לשקרים שאני מספרת ואחרים מספרים.
  אני פשוט יותר מודעת, לכך שאין לי את האמת, ושאני לא עוקבת אחרי האמת, ושזה אולי... לא חדש.
  אולי הייתי ככה כל הזמן, פשוט לא הצלחתי לראות את זה, כי כדי ללמוד להבדיל בין אשליה למציאות, בעולם שבו יש קיצוניות כזאת שאנשים מצד אחד אומרים "הכול הוא אשליה", ומצד שני, "אין מימד רוחני למציאות" - זה באמת מאתגר.
  
  אני חושבת, שיש טבע, ויש מעל טבע, אבל אני לא בטוחה אם המעל לטבע הוא לא פשוט... הבנה עמוקה יותר של הטבע.
  כאילו, מה זה בכלל טבע בשלב זה, אני כבר לא בטוחה.
  כי בעיניי בעולם של היום, הטבע הוא כבר לא מה שהוא, אלא מה שאנחנו מצליחים להבין עליו.
  -
  
  הפכתי לאדם הרבה יותר הגיוני.
  אז מבחינתי, האמת היא מה שמוכיח את עצמו מיד, ברגע זה.
  שזה ממש לא אומר שמה שאני לא רואה לא קיים, אלא שהאמת כבר נוכחת.
  אם אני שואלת את השאלה: "האם אלו-הים קיים?", ואני לא מקבלת הוכחה שהוא כן קיים, האם זה אומר שהוא לא קיים?
  האם אי הוכחה למשהו, היא ראייה נגד הדבר?
  
  אם אין לי הוכחה לכך שאני אדם טוב, האם זה אומר שאני אדם רע?
  אם אין לי הוכחה לכך שאני מוכשרת, האם זה אומר שאני חסרת כישרון?
  בוודאי שלא.
  אבל זה כן אומר, שאני לא אדם טוב מספיק, כי אם הייתי אדם טוב מספיק, הייתי יודעת שאני אדם טוב.
  וזה כן אומר שאני לא משתמשת בכישרונות שלי מספיק, כי אם הייתי משתמשת בהם, הייתי יודעת אילו כישרונות יש לי ואילו אין לי.
  אבל אם אני יושבת כל הזמן, במצב הזה של אי ידיעה, אי הוכחה - אז אני תוקעת בעצמי באשליה.
  
  ובזה אני רוצה לטפל.
  אין לי הוכחה לכך שאני מוכשרת, זה לא אומר שאני לא מוכשרת, זה אומר שבחרתי לא לעשות משהו עם עצמי וזאת האמת של המצב.
  זה לא כן או לא, טוב או רע, אלא אמת או שקר.
  וזה חוזר בחזרה לעניין הזה של החטא הקדמון, של אכילת עץ הדעת, "עץ הדעת טוב ורע", אבל לא משנה כבר.
  
  העניין הוא מוסר, והיכולת להבין מה מוסרי ומה לא.
  כשאדם וחווה אכלו מעץ הדעת, נכתב שנפקחו עיניהם והם ידעו שהם עירומים, וכיסו את עצמם.
  ושאלתי את עצמי למה למרות שחווה אכלה מעץ הדעת קודם, היא לא חשבה על לכסות את עצמה עד שגם אדם אכל מעץ הדעת.
  וזה אולי מגלה על כך שחווה לא באמת הבינה שהיא עשתה משהו שאסור היה לה לעשות, ושהיא רומתה על ידי הנחש, אבל האדם לא, ולכן הוא מיד הבין שמה שהם עשו אינו בסדר.
  והבושה אצל חווה באה רק אחרי שהיא הבינה, דרך אדם, שהם עשו משהו לא בסדר.
  ואני חושבת שככה אני מרגישה כרגע.
  כאילו הייתי חווה שאכלה מפרי עץ הדעת, ואז הביאה לאדם לאכול גם כי היא חשבה שזה טוב, אבל אז כשאדם אכל מהפרי, היא הבינה שהיא טעתה.
  
  ואז כאילו מבחינתי זה כמו רגע של: "פאק אני עירומה".
  רוחנית, מוסרית, עירומה.
  אני חושבת שהבנתי שאני כזאת, רק התחלתי להבין שמה שאני מרגישה, בחדרי נפשי, בנוגע לאיך שאני חיה את חיי כרגע - זה בושה.
  וזאת המשוואה שיצרתי בתוך הראש שלי, כמו שכתבתי כבר קודם: בושה = חטא, אם אני מרגישה בושה, עמוק בפנים איפה שאף אחד לא רואה - זה אומר שאני חטאתי.
  כי כשאדם מסתתר, מהאנשים שבחייו, והוא לא רוצה שאף אחד ידע על הדברים שהוא עשה, זה כמו להסתתר מבורא עולם.
  ואני יודעת שיש המון אנשים לא חשים בושה בכלל, ולא אכפת להם, כי הם לא מאמינים בבורא עולם.
  אבל אני כן מאמינה, ואני כן חושבת שאם אני מרגישה בושה וחשש שמישהו ידע דברים עליי, זה מעיד על כך שמשהו כנראה לא בסדר.
  
  ואני לא מתכוונת בכל מצב, במצב שבו זה די ברור שהבושה היא לא כי האדם עשה משהו לא בסדר, אלא כי זה פשוט מביך להיתפס במצבים מסוימים.
  אני מתכוונת רק למצבים שבהם זה די ברור, שיש בעיה מוסרית באיך שאדם מתנהל.
  
  (19/10/25 0:55)
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.