פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני שבוע וחצי 7/10, למה חשוב לשתף סייג'

  

  סייג'

  היה לי יום קשוח רגשית, בכיתי הרבה, בעיקר על חסכי ילדות.
  זה פשוט קורה לפעמים, אני הולכת לשכב במיטה ומנסה להירדם, ומשום מה הדברים האלה צפים.
  זה לא היה לגמרי משום מקום כי דיברתי על הנושא הזה באופן מאוד כללי עם הגבר הרגיל, בקשר לכך שהמערכת היחסים שלנו עבורי, משקפת את המערכת יחסים עם ההורים שלי.
  אמרתי דברים כמו: "אולי אני מנסה לתקן איתך, את הדברים שלא יכולתי לתקן עם ההורים שלי".
  
  והוא ביקש ממני לחשוב על זה, על הקשר בין מה שקורה ביני לבינו, לבין ההורים שלי, לא סתם כי זה מעניין, אלא כי הוא חושב שיש משהו מהותי שאני צריכה לראות בנוגע ללמה אני מחבבת אותו.
  אמרתי לו שאין לי מה לחשוב, ושאני לא אחשוב, כי אין גירוי מוחי, שום חשמל באזור הזה שיגרום לי לחשוב על הדברים האלה.
  אבל אז אחרי שעה של בכי, של שאלות כמו: "למה העולם היה חייב להכאיב לי כל כך?", שאלתי את עצמי גם - "למה אני עדיין בוכה על הדברים האלה?"
  כי עשיתי משהו שכבר עשיתי בעבר, עברתי על כל חיי, וראיתי שיש אומללות ועצבות שהם לא רק זמניים, אלא משהו שפשוט התפשט לאורך כל חיי, ולא ראיתי הרבה שמחה ואהבה בחיים האלה.
  ושאלתי את עצמי למה אני בוכה, כי ללא ספק כבר חשבתי על הדברים האלה ובכיתי עליהם, אפילו שהיו כמה הבנות ומחשבות וזיכרונות שלא ממש התעסקתי בהם בעבר.
  ואז משהו בי ענה: "כי אני היחידה שיודעת שהדברים האלה קרו. אף אחד לא יודע איך הרגשתי."
  
  וזה גרם לי לראות שהסיבה שזה עדיין כואב, זה כי אני עדיין הילדה הזאת שלא יכולה לשתף מה מכאיב לה, ומי לא נחמד אליה, ומי מתנהג בחוסר הוגנות.
  והנושא הזה של שיתוף רגיש אצלי, בייחוד עכשיו כשאני בסוג של דיכאון שממש גורם לי להרגיש שאני פשוט לא רוצה לשתף יותר, שאני כבר לא מרגישה בנוח לשתף, שמשהו סביבי, רוחנית ורגשית ופיזית - גורם לי להרגיש שאני צריכה לסתום את הפה.
  אז אני באמת לוקחת רגע לחשוב על מה שקורה, ועל כך שכמו כשהייתי ילדה לא יכולתי לשתף דברים, עכשיו אני סוג של נמצאת באותה נקודה.
  כי לשתף עם אנשים זה לא נוח, הם תמיד מגיבים בדרך שאיכשהו פוגעת בי, ואפילו היום נפגעתי מלשתף משהו עם אבא שלי, וזה היה משהו מאוד מגוחך אבל זה עדיין פגע בי.
  זה לא פגע בי בגלל הדבר הספציפי הזה, זה פגע בי בגלל שזה נגע במשהו שתמיד כאב לי, ותמיד השאיר אותי בכאב, כי משום מה - זה מאוד קשה לי לשחרר מדברים שמכאיבים לי, ללא שיתוף.
  
  אז מה שקרה זה שביציאת החג, הלכתי למקלחת לשטוף ידיים, וראיתי את אמא שלי משפשפת חולצה עם המברשת שיניים שלי.
  הייתי בשוק.
  שאלתי אותה: "זאת המברשת שיניים שלי?"
  היא אמרה שהיא לא יודעת.
  ואמרתי: "תגידי לי את נורמלית? את היית מחזירה את המברשת הזאת למקום ואני הייתי משתמשת בה."
  איבדתי את זה, התעצבנתי, אבל לא צעקתי או שברתי כלים, פשוט ממש כעסתי ואמרתי לה שהיא לא נורמלית, ואז הלכתי.
  וראיתי שהיא מחייכת חיוך קטן, היא חשבה שזה מצחיק, היא תמיד עושה דברים שהם קצת מצחיקים בדיעבד, אבל די דופקים את הילדים שלה.
  אז מכיוון שזה באמת שינה לי, והייתי מאוד כועסת, והתרחקתי, רציתי לשתף את זה עם אבא שלי.
  ואמרתי לו.
  והתגובה שלו, הייתה כל כך מבטלת, הייתה כל כך אפתית, הוא אפילו הזדעזע מכך שאני מטרידה אותו בזה.
  הוא אמר "אז מה?", ואז אמר משהו על כך שאני חולת נפש, ואז אמרתי שאני עצבנית ושאני צריכה להוציא את העצבים שלי פיזית אז ביקשתי ממנו לזוז כדי שאני אוכל לפרוק את זה למסאז' בגב, אבל הוא לא רצה מסאז', וביקש ממני להתרחק ולעזוב אותו במנוחה.
  
  שנייה כואב לי ממש בגרון עכשיו כשאני מנסה להביע למה זה הכאיב כל כך.
  זה מסוג הדברים שקרו כל כך הרבה פעמים, הביטול הרגשי הזה, החוסר עניין, הרגע הזה שבו אני משתפת משהו שאכפת לי ממנו - והאדם האחר מגיב באדישות או אפילו עוינות.
  אני רק רציתי שמישהו שיגיד לי "אני מבין", "זה די מצחיק", "אמא שלך באמת לא נורמלית", "היית צריכה ללמוד משאר בני הבית לא להניח את המברשת שלך במקום שכל אחד יכול לגעת בה".
  אני רק רציתי תגובה, למשהו שהרגשתי לגביו בצורה חזקה, ולא רציתי שזאת תהיה תגובה מהסוג שמנפנפת אותי או אפילו גורמת לי להרגיש שאני הבעיה.
  אבל כמעט תמיד, אלו סוג התגובות שקיבלתי.
  בכל פעם שכאב לי, שכעסתי, לא מצאתי הבנה באנשים שבחרתי לשתף.
  
  אני חושבת שגם עם הגבר הרגיל, למרות שאני מחבבת אותו ומרגישה בנוח לשתף אותו, אני עדיין נפגעת המון מאיך שהוא מגיב לדברים שאני בוחרת לשתף.
  כשאני אומרת "ביטול רגשי", הוא מתנהג כאילו המצאתי את זה, ואי אפשר לדבר איתי.
  וזה פשוט... זה פשוט עצוב, שאני מחבבת ובוחרת באדם, שבאופן טבעי, עדיין מכאיב לי מבחינת איך שהוא מגיב לדברים שאני משתפת.
  אז שיתוף זה ביג דיל עבורי, ואני לא חושבת שידעתי באמת עד כמה, עד היום.
  אז העובדה שאני מתחילה להרגיש כל כך לא בנוח עם שיתוף, ושאני מתחילה להסתגר גם כשזה נוגע לכתיבה, שדרכה האדם היחיד שבאמת מגיב לדברים שאני משתפת - זאת אני, מתחילה להיראות לי כמו נורת אזהרה.
  
  החיים שלי הצטמצמו, כי אנשים לא יכלו להבין אותי, לא יכלו להביא אותי למקום שבו אני מרגישה בנוח לשתף כי אני יודעת שהם יגיבו עם אהבה וחוכמה.
  ופשוט אין אנשים שמגיבים עם אהבה וחוכמה לדברים שאני בוחרת לשתף, רוב האנשים מגיבים באדישות או שיפוטיות.
  הגבר הרגיל כן מגיב בצורה קצת יותר מורכבת, אבל זה כאילו, עדיין לא גורם לי להרגיש את מה שאני מחפשת להרגיש כשאני משתפת.
  הרבה פעמים כשאני משתפת אותו, אני מרגישה שהוא פשוט תוקף אותי על הדברים שאני אומרת, מבלי להקשיב להסברים שלי, ולמה אמרתי את זה בצורה הזאת, ולמה לדעתי אני דווקא מאוד הגיונית.
  
  אני פשוט לא רואה את חיי משתפרים, כי אני נוטה להיסגר יותר ויותר.
  סביר להניח שאני פחות משתפת בכתיבה, כי יש לי מישהו שאני יכולה לשתף אותו ולכן אני כבר לא צריכה לכתוב כדי לשתף.
  אבל משהו פשוט לא בסדר אצלי לאחרונה.
  אני מתחילה לחוות שיתוף כמשהו שאני נפגעת ממנו, ואני מתחילה לרצות להפסיק לשתף גם את הגבר הרגיל.
  וזה משהו שאני לא יכולה להרשות לו לקרות, כי אני מבינה עכשיו, שהסיבה שאני עדיין בוכה על דברים שקרו, זה כי לא שיתפתי אותם עם אף אחד.
  כי לסחוב את זה לבד, את הזיכרון הזה, את הפגיעה הזאת, את הבושה הזאת - זה פשוט כל כך קשה.
  
  אז אם אני אמשיך לחיות ככה, אני פשוט אמצא את עצמי בוכה בעוד עשר שנים, על דברים שקורים עכשיו.
  דברים שאני יכולה לשחרר, דרך שיתוף, או לסתום, ולגלות שהם עדיין מכאיבים לי, גם כשאני בת ארבעים.
  
  (7/10/25 21:31)
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.