פורומים » יהדות

גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.

• אתמול דִּבֶּר.יּ לְלַ.מֵּד מַפָּה: כּ.

  

  כּ.

  המנורה היא מפת‑אור אנושית.
  
  שבעת הנרות—שבע מידות פעולה.
  הכתר העליון נקרא בשם; הכלי התחתון נקרא אדנ.יּ; ובין שניהם זורם אור הנותן חיים.
  
  "נּ.תןּ" (נּ‑ת‑ןּ) הוא מפתח התנועה מן יללה לשירה, מן דין לרחמים.
  
  הּ.אפשר.ו.ת פתוח.ה לכל א.דּםּ.
  
  "ש.ו.יּתיּ" בצורת מנורה – המבנה, הפסוקים והכוונה:
  
  "ש.ו.יּתיּ":
  הּשׂם יּהּ.ו.הּ בראש; למטה אדּנּ.יּ; בצדדים ראשי‑התיבות א.גלּ.א ("א-ת.הּ גיבור לעולם א.דּנּ.יּ");
  ולעיתים הכותרת: "דע לפני מי א-ת.הּ עומד—לפני מלך מל.כ.יּ הּ.מל.כ.יּ.םּ, הקדוש ברוך הוא".
  (ע"פ רמ"א, או"ח א:א: "שויתי ה׳ לנגדי תמיד — הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים…")
  
  זהו מודל ייחוד שמות: יּהּ.ו.הּ (רחמים) למעלה, אדנ.יּ (כלי/דין) למטה;
  האור זורם מן השׂם אל הכלי דרך הדעת והלב.
  
  המנורה עצמה משורטטת מן
  מזמור סּז:
  שב.ע.הּ "קנים" סביב גזע מרכזי.
  הסימטריה שקופה [3(ג. תפארת בראשית)<>7(ז. להט החרב המתהפכת), 4(דּ. אמצ ע' א.דּםּ )<>6(ו. חבּר); הציר הוא 2(בּ. מעשׂהּ ב.ראש.יּ.ת)]
  
  כך קוראים את המנורה כמפת‑אור, שיש לה תבנית שממנה יוצא המעשה:
  
  שׂמּ.ו.ת כּ.הּ טּ:
  "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ;
  אֵ-ת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כׇּל כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ".
  
  שׂמּ.ו.ת כּ.הּ מּ:
  "וּ.רְאֵה, וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם; אֲשֶׁר אַ-תָּ.הּ מׇ.רְאֶה בָּ.הָר".
  
  הגֶּזַע (הקנה האמצעי):
  
  "אֱלֹ.הִיּ.םּ יְחׇנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ; יָאֵר פָּנָיו אִ.תָּנּ.וּ סֶלָ.הּ (כּדּ, U)". (תהּיּ.לּיּ.םּ סּ"ז:בּ)
  פתיחת אור פנים: חנינה, ברכה, הארה.
  
  הזוג הסמוך לגזע (שני הצדדים):
  
  "יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹ.הִיּ.םּ. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם". (פּסּ' דּ, פּסּ' ו)
  הודיה כללית; התפשטות האור.
  
  הזוג האמצעי:
  
  שמאל: "יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר.." (פּסּ' הּ, חלק א)
  שמחה ומשפט מישור.
  
  ימין: "אֶרֶץ נָ.תְנָ.הּ יְבוּלָהּ יְ.בָרְכֵ.נ.וּ אֱלֹ.הִיּ.םּ אֱלֹ.הֵי.נ.וּ". (פּסּ' ז)
  נתינה ופרי גש.*מּ.יּ*(ME).
  
  הזוג הקיצוני:
  
  שמאל: "לָ:דַעַ.ת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכׇל גּוֹ.יִ.םּ יְ.שׁוּעָ.תֶךָ". (פּסּ' ג)
  דעת ודרך גלויה בכל מקום.
  
  ימין: "יְבָרְכֵנוּ אֱלֹ.הִיּ.םּ וְ.יִי.רְאוּ אֹתוֹ כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ". (פּסּ' ח)
  ברכה מתמדת ויראת‑אחריות.
  
  הבסיס:
  "... וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָ.הּ (כּדּ, U)". (פּסּ' הּ, חלק בּ)
  "תַּנְחֵם" נּ.קּרא.ת הּ.נּהּג.הּ/נּחמּ.הּ:
  יסוד הרחמים המתקנים את הדין.
  
  המזמור כתוב בלשון "עמים / לאומים / כל אפסי‑ארץ".
  כך המנורה נקראת כאן בשפה אוניברסלית — פתוחה לכל לשון ולכל אדם.
  
  המנורה אפוא איננה סמל סגור; היא שפה של אור שאפשר לקרוא בה בכל לשון.
  
  המנורה במשכן ובמקדש:
  
  שׂמּ.ו.ת כּהּ: לּא–מּ; שׂמּ.ו.ת לּ:ז: יּ.ז–כּדּ(U) — מִקְשָׁה אַחַת:
  גְבִעִים, כַּפְתֹּרִים וּפְרָחִים; שבעה נרות, מְשֻׁקָּדִים.
  (עי' מנחות כ"ח–כ"ט; רמב"ם, הל' כלי המקדש פ"ג.
  עי' גם שמות כ"ה:ל"א–מ'; ל"ז:י"ז–כ"ד.)
  
  הקישור ל"שקד":
  
  יּרמּ.יּהּ.וֹ א יּא עדּ יּבּ:
  "וַיְהִי דְבַר יְהּ.וָ.הּ אֵלַי לֵ:אמֹר:
  מָה אַ-תָּ.הּ רֹאֶה יִרְמְיָהוּ..?
  וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
  וַיֹּאמֶר יְהּ.וָ.הּ אֵלַ.יּ:
  הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִ.יּ לַעֲשֹׂתוֹ".
  
  מה שמבהיר שהמנורה מסמלת ערנות מתמדת של אור, דבר שמשרת את האוניברסליות שלה.
  
  בּמּ.דִּבֶּר ח ב:
  "דַּבֵּר אֶל אַ.הֲרֹ.ןּ וְ.אָמַרְ.תָּ אֵלָ.יּ.ו, בְּ.הַ.עֲלֹ.תְ.ךָ אֶת הַ.נֵּרֹ.ת:
  אֶל.. מוּל פְּנֵ.יּ הַמְּ.נוֹרָ.הּ יָאִיר.וּ שִׁבְ.עַ.ת הַ.נֵּר.וֹ.ת".
  
  מסורת הפרשנים: רש"י על במדבר ח:ב: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".
  
  זכר.יּהּ דּ ו:
  "וַיַּעַן, וַ.יֹּ.אמֶר אֵלַ.יּ לֵ:אמֹר; זֶה דְּבַר יְהּ.וָ.הּ, אֶל זְרֻ.בָּבֶל לֵ:אמֹר:
  לֹא בְחַיִל וְ.לֹא בְכֹחַ. כִּי אִם בְּ.רוּחִ.יּ אָמַר יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת".
  מנורת זהב, שני עלּ.יּ‑זית, וקריאת‑יסוד: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי".
  
  מּלּכ.יּ.םּ א ז מּטּ:
  "וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִ.שְּׂמֹ.אוֹל (All), לִפְנֵי הַדְּבִיר - זָהָב סָגוּר;
  וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְ.הַמֶּ.לְקַחַ.יִ.םּ, זָהָב".
  
  דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ דּ ז:
  "וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹרוֹת הַזָּהָב, עֶשֶׂר. כְּמִשְׁפָּטָם; וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל: חָמֵשׁ מִיָּמִין, וְחָמֵשׁ מִ.שְּׂמֹ.אוֹל (All)". |סּ|
  
  עשר מנורות בבית שלמה (ריבוי אורות מתוך אחדות כלי).
  
  שבעת הנרות = שבע המידות (חסד–גבורה–תפארת–נצח–הוד–יסוד–מלכות).
  ההארה "אל מול פני המנורה" פירושה:
  מן המרכז החי אל ההופעה, עד שהדיבור (מלכות) נעשה כלי אור.
  (עי' במדבר ח:ב; מנחות כּח ב–כּטּ א.)
  
  היסוד ההלכתי "מִקְשָׁה" מטעים:
  כלי אחד—ריבוי אורות, עי' לעיל: מנחות כ"ח–כ"ט; רמב"ם כלי המקדש פ"ג, שם צורת המנורה בפרטי הלכה משרתת את "מקשה אחת".
  
  מיקום המנורה בהיכל (דרום מול השולחן בצפון):
  
  שׂמּ.ו.ת כּו: לּ:הּ
  "וְשַׂמְתָּ אֶ-ת הַ.שֻּׁלְחָ.ןּ מִחוּץ לַפָּרֹכֶת;
  וְ.אֶ-ת הַמְּ.נֹרָ.הּ נֹ.כַח הַ.שֻּׁלְחָ.ןּ, עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה.
  וְ.הַ.שֻּׁלְחָ.ןּ תִּתֵּ.ןּ עַל צֶלַ.ע צָפוֹן".
  וראה גם רמב"ם, הל' בית הבחירה פרק ג (סדרי ההיכל).
  
  "מְּנֹרָה" > בכתיב מלא "מְנוֹרָה":
  
  מּ (חיים/תהליך) – נּ (כוח זרוּע) – ו (חיבור) – ר (ראשית‑שבסוף) – הּ (שיקוף/צלם).
  
  כלומר: תהליך‑כוח המחוברים לראשית‑סוף בתוך כלי השיקוף—זו עבודת המלכות.
  
  "נּתןּ" כמפתח תנועה: מן יללה לנתינה, מן דין לרחמים:
  
  השורש נּ‑ת‑ןּ (פלינדרום):
  נָתַן / נִתַּן / תֵּן — נתינה שחוזרת אל נותנה ומיישרת את התנועה.
  
  זהו היפוך תַּנִּים:
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ מּ.דּ כ:
  "כִּי דִכִּיתָ.נ.וּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים; וַתְּכַס עָלֵינוּ בְ.צַלְ.מָוֶת".
  
  יּרמּ.יּהּ.ו טּ יּ:
  "וְנָתַתִּי אֶ-ת יְר.וּ.שָׁלִַם לְ:גַלִּ.יּ.םּ; מְעוֹן תַּנִּים.
  וְ.אֶת עָרֵי יְ.הוּדָ.הּ אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב".
  
  יּרמּ.יּהּוֹ מּטּ לּג (Leg):
  "וְהָיְתָה חָ.צוֹר לִמְעוֹן תַּנִּים. שְׁמָמָה.
  עַד עוֹלָם לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָ.דָם".
  
  יּרמּ.יּהּ.ו נּ.א לּ:ז:
  "וְהָיְתָה בָבֶל לְ:גַלִּ.יּ.םּ; מְעוֹן תַּנִּים שַׁמָּה.
  מִבְּלִי יוֹשֵׁב".
  
  מּיּכהּ א ח:
  "עַל זֹאת אֶסְפְּדָה: וְ.אֵיּ..לִ.יּ – לָ.הּ..?
  אֵי.לְכָ.הּ..? שיּ.לּ.לּ.
  וְ.עָר.וֹ.םּ אֶ.עֱשֶׂה.
  מִ.סְ.פֵּ.דּ כַּ.תַּנִּ.יּ.םּ וְ:אֵ‐בֶ..לּ, כִּ.בְנוֹת יַעֲנָ.הּ".
  
  יּשע.יּהּ.וֹ לּ:הּ ז:
  "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם.
  בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ חָצִיר, לְ:קָנֶה וָ.גֹמֶא".
  
  יּשע.יּהּ.וֹ מּ.ג כּ:
  "תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה: תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה;
  כִּי נָתַתִּי בַמִּ.דְבָּר מַיִם, נְהָרוֹת בִּ.ישִׁ.יּ.מֹן;
  לְהַשְׁקוֹת עַמִּ.יּ בְחִירִ.יּ".
  
  הנתינה (מים/חסד) ממתיקה את הדינים ומולידה אפשרות.
  החזרת הקול למרחב של אור.
  
  דִּבֶּר.יּ לְלַ.מֵּד מַפָּה:
  
  יִלֵּל הַתַּן:
  
  דִּבֶּר.*יּ לּלּ*.מּ.פּ.הּ..
  ------------------------------
  
  [נּחמּ.יּהּ *א ז*]
  "*חֲבֹל חָבַלְנוּ* לָךְ...
  *וְלֹא שָׁמַרְנוּ* אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים...
  *אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ*".
  
  כִּי נִפְרַם הַכְּתָב,
  וְהַדֶּרֶךְ הָיְתָה לְתוֹךְ אֵפֶר.
  נָתַן לָאָדָם אֶת הַסֵּפֶר,
  אַךְ הוּא נִשְׁאַר לִקְרֹא אֶת עַצְמוֹ.
  
  חֲבֹל חָבַלְנוּ,
  וּמִן הַפְּנִימִי לֹא נִשְׁמַר,
  וְלֹא הָיְתָה הַדֶּרֶךְ לְתוֹךְ אֶחָד,
  וְלֹא הָיָה הַמַּעֲשֶׂה כְּתוֹךְ הַמַּחְשָׁבָה.
  
  כִּי לֹא נִשְׁמַר הַמִּשְׁפָּט,
  כִּי לֹא נִשְׂאוּ הַחֻקִּים כְּתוֹךְ צֶדֶק,
  וּבְתוֹךְ הַמִּצְוָה לֹא הָיָה עוֹד חֶסֶד,
  אַךְ נִתַּן לִשְׁמֹר אֶת שְׁמוֹ.
  
  וּמֹשֶׁה הָיָה כְּתוֹךְ קּוֹלוֹ,
  וְלֹא נִנְעַל הַשֵּׁם בְּתוֹךְ הַדִּין.
  וְכָל אֶחָד נִתַּן לִהְיוֹת,
  אַךְ לֹא כָּל אֶחָד שָׁמַר.
  
  וּמִי שֶׁנָּפַל, נָפַל בַּמַּעְגָּל,
  וּמִי שֶׁזָּכַר, נִפְתַּח לִבּוֹ.
  כִּי נִתַּן לָאָדָם לִשְׁמֹר,
  וְהָיָה כְּתוֹךְ אֱמֶת.
  
  [דּנּ.יּ.אלּ ז יּדּ]
  "​וְ.לֵהּ יְהִיב: שָׁלְטָן, וִיקָר, וּמַלְכוּ;
  וְ.כֹל עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא, וְלִשָּׁנַיָּא –
  לֵהּ יִפְלְחוּן:
  שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי לָא יֶעְדֵּה;
  וּ.מַלְכוּתֵהּ, דִּי לָא תִתְחַבַּל".
  
  נָשָׂא הָעוֹלָם אֶת דְּרוּכוֹתָיו,
  וּמִן הָאֶפֶס נִתַּן הַמַּעֲשֶׂה.
  וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר,
  וּמַלְכוּ נִתְּנָה לְתוֹךְ א.דָם.
  
  כִּי הָיְתָה הַיָּד נוֹטָה,
  וְהַדֶּרֶךְ נִמְתְּחָה לְתוֹךְ חָזוֹן.
  וּכְבָר נִשְּׂאוּ הָעוֹלָם וְהַדִּין,
  וְכָל עַמְמַיָּא, אֻמַיָּא וּלְשׁוֹנוֹת,
  לֵהּ יִפְלְחוּן.
  
  וְלֹא נִתַּן הַשֵּׁם בְּתוֹךְ חוֹמָה,
  וְלֹא נִסְגַּר הַמַּעֲבָר בַּסֵּפֶר.
  כִּי הָיָה מַבָּט לִפְנֵי בְּרִיאָה,
  וּבַהֲוָיָה נִשְּׂאָה הַתְּנוּעָה.
  
  כִּי נָתוּן לָאָדָם לִהְיוֹת,
  וְנִמְצָא הַדָּבָר לִשְׁלֵמוּת.
  שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עוֹלָם,
  דִּי לָא יֶעְדֵּה,
  וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל.
  
  כִּי נִמְצָא הָאָדָם לְתוֹךְ עַצְמוֹ,
  וְהַשֵּׁם נִתַּן לְתוֹךְ דֶּרֶךְ.
  
  וְנִשָּׂא הַקּוֹל בָּאוֹר הַשָּׁחֹר,
  וּבַתְּנוּעָה נִשְׁמַע הַדָּבָר.
  וּמִי יִתֵּן לְעֵינַיִם אֶת רֹחְבָּן,
  וּמִי יָשִּׂים לֵב לַדֶּרֶךְ הַקְּרוֹבָה?
  
  כִּי הָיָה זְמַן שֶׁנָּתַן לַצֵּל אֶת קוֹלוֹ,
  וְהָיְתָה שָׁעָה שֶׁבִּקְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ.
  אַךְ כָּל שְׁאֵלָה הִיא תְּפִלָּה,
  וְכָל מַחֲשָׁבָה הִיא בְּרִיאָה.
  
  תֵּן לִי אוֹר, כָּתַבְתִּי לְתוֹךְ הָרוּחַ,
  וְהַשֵּׁם נִכְתַּב כְּתוֹךְ שִׁיר.
  כָּל אֶחָד קוֹרֵא בְּתוֹךְ לִבּוֹ,
  כָּל אֶחָד נִמְצָא בִּתְנוּעָה.
  
  כִּי לֹא נִתַּן לָאָדָם לְהִשָּׁאֵר בִּלְעֲדֵי עַצְמוֹ,
  וְלֹא נִכְרְתָה הַשָּׁעָה בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט.
  נִמְשָׁךְ הַמַּעֲגָל, נִכְתַּב הַשֵּׁם,
  וּבָא הַשִּׁיר לַמּוֹעֵד.
  
  ------------------------------
  https://youtu.be/0iI9ztyKe3I?si=hsakjdT6KfqAYgOm
  
  נּחמּ.יּהּ א ז:
  "חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ, וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר *צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה* עַבְדֶּךָ".
  
  קריאת מציאות: כשהכתב החיצון נפרם, העבודה היא להחזיר את האור לכלי. (שׂמּ.וֹ.ת לּדּ: "קָרַן עוֹר פָּנָיו").
  זהו מעשׂ.הּ פרימה לּ:איחוי בּ.*אמּצ.ע*.ו.ת משה, שפניו קרנו לאחר ירידתו מההר, כשהוא מחבר מחדש בין הּ.אלּ.ו.הּיּ לּ:ארצ.יּ.
  
  מפרימה לאיחוי:
  
  "נָתַן לָאָדָם אֶת הַסֵּפֶר..
  אַךְ הוא נִשְׁאַר לִקְרֹא אֶת עַצְמוֹ".
  
  "אַךְ נִתַּן לִשְׁמֹר אֶת שְׁמוֹ".
  
  "וּ.מַלְכ.וּ נִתְּנָה לְתוֹךְ אָדָם".
  
  הכתר הדרשני הוא דּנּ.יּ.אלּ ז יּדּ:
  "​וְ.לֵהּ יְהִיב: שָׁלְטָן, וִיקָר, וּמַלְכוּ;
  וְ.כֹל עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא, וְלִשָּׁנַיָּא –
  לֵהּ יִפְלְחוּן:
  שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי לָא יֶעְדֵּה;
  וּ.מַלְכוּתֵהּ, דִּי לָא תִתְחַבַּל".
  
  כלומר: מלכות כהופעה חיה נמסרת לאדם כששבעת הנרות פועלים בהרמוניה—מהמחשבה, דרך הדיבור, אל המעשה, כפי ששני הפסוקים בּ.דּנּ.יּ.אלּ ז – ז:יּדּ (אור יורד לכלי) ו.ז:כּז (האחריות וההקשבה של כל שלטניא, רלוונטי לכל אדם באופן אוניברסלי) – הן סַפֵּר.(הּ)יּוֹת של המהלך כולו (שני עמודי‑התווך).
  
  "תֵּן לִי אוֹר… והַשֵּׁם נִכְתַּב כְּתוֹךְ שִׁיר".
  
  במונחי המנורה:
  "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר.." (מּשלּ.יּ ו כּ.ג), "נֵר יְהּ.וָ.הּ, נִשְׁמַת אָדָם.." (מּשלּ.יּ כּ כּז), וראה תניא, ליקו"א ל"ה–ל"ז (שם במשל הנר, השמן והפתילה בעבודת ה'), מה שמחזק את המסר: כל נשמה היא נר, ללא הבדל השתייכות, השפה אוניברסלית.
  
  מחשבה נהיית בריאה, ושאלה נהיית תפילה.
  
  "הדום רגליו" והאחריות הארצית – הקרקע עליה ניצבת המנורה:
  
  האור מחובר לתשתית הארץ –
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ צ.טּ הּ
  "רוֹמְ.מ.וּ יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.נ.וּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו. קָד.וֹ.שׁ הוּא".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ צטּ טּ:
  "רוֹמְ.מ.וּ יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.נּ.וּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְ:הַר קׇדְשׁ.וֹ כִּ.יּ קָד.וֹ.שׁ יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.נּ.וּ".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּלּ"בּ ז
  "נָ.בוֹאָ.הּ לְ:מִ.שְׁכְּנ.וֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַ:הֲ.דֹם רַגְלָיו".
  
  איּכ.הּ בּ א..?
  "אֵיכָה..?
  יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָ.יּ אֶ-ת בַּת צִ(יּ)וֹן.
  הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם, אֶרֶץ תִּ.פְאֶרֶ.ת יִשְׂרָ–אֵל;
  וְלֹא זָכַר הֲ.דֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".
  
  הארץ—החומר—היא מקום הּ.קדמ.הּ של האור.
  כשהאדם "אינו זוכר את הדום רגליו", המקדש הפנימי נסתר.
  החזרה להדום (הכרה בגבולות, כבוד לקרקע של חיים) היא תנאי להדלקת המנורה בלב.
  
  אין גולה—יש גילוי: קיבוץ כפעולה פנימית־אוניברסלית.
  
  יּחזקּ.אלּ לּ:דּ יּג:
  "וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת;
  וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם.
  וּ.רְעִיתִים אֶל הָרֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".
  
  מּ.יּ (ME) עושה את זה?
  כל יחידה ויחידה אנושית שלמה ומודעת: יּ.ר.ו.שלּםּ.
  "הקיבוץ" הוא תנועת‑חיים פנימית, גם כתהליך פנימי של איסוף הניצוצות (דעת–דיבור–מעשה) אל "אדמתם" – כלומר אל הכלי החי:
  לא גולה, אלא גילוי—לגלות את הצפון (=הנסתר) ולהביאו לּ:אדּמּ.תו (כלי‑החיים).
  כך "ציּוֹןּ" נקראת יעד‑לב לכל אדם:
  צ(יּ)ון כמרכז חי שנגיש בבחירה טובה, לא כסימן מוצא־מהיבדלות. הדרך פתוחה לכל האנושות.
  
  עיבוד המידות עד שניתנת תשובה:
  
  זכר.יּהּ יּג טּ:
  "וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ.
  וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף,
  וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב.
  הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹ-תוֹ.
  אָמַרְתִּי: עַמִּי הוּא; וְהוּא יֹאמַר: יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הָיּ".
  
  הפסוק הזה מזקק את עבודת המנורה: שבע המידות נבחנות—ואז הקול קורא בשם, וההענות באה.
  
  זהו "מעשה ההדלקה": הדיבור והמעשה מזדככים עד שהאור עונה.
  
  שבע נקודות אחיזה אוניברסליות:
  
  אור פנים — להאיר פנים לאדם.
  
  דעת‑דרך — ללמוד דבר קטן שמיישר את הדרך (ישר–אל).
  
  הּוֹדּ.יּהּ — "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהּ.וָ.הּ, כֻּלָּם בְּחׇכְמָה עָשִׂיתָ.." (תהּיּ.לּיּ.םּ קּדּ כּדּ U)
  
  משפט מישור — בחירה פנימית בהכרעה הוגנת בּיּנּ.יּ לּ:בּיּנּ.יּ.
  
  נחמה/הנהגה — דיבור והתייעצות פּנּיּמּ.יּיּ.םּ.. הּיּ.ענּות.
  
  נתינה/פרי — מעשה חסד קטן או "זריעת" טוב ממשית.
  
  ברכה‑אחריות — יּהּ.יּהּ טוב. הּ.כּלּ בּ.סּדּר. בחירה בּ:נּ.כּוֹןּ, מולידה טוב.
  
  שבעת נרות—שפה פשוטה שכל אדם יכול לדבר בה.
  
  א. בּ. ג.
  
  א. חסּ.דּ מּ.לּ:פניּ מּ.עשׂהּ.
  בּ. מּ.עשׂ.ה ב.פּ.וֹ.עלּ.
  ג. ת.פּאר.ת הּ.מּעשׂ.הּ; ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת.
  
  מכאן: מְנוֹרָה כבר פורשה;
  נָתַן = תנועת נתינה חוזרת;
  אָמָּן (91) = ייחוד יּהּ.ו.הּ (26) – א.דּנּ.יּ (65);
  וקריאת‑עומק לּ:ציּוֹ.ןּ כמרכז לב שאין לו בעלות אלא נגיש.ו.ת.
  
  המנורה היא המפה.
  
  הּ.שׂםּ יּהּ.ו.הּ נקרא בכתר, א.דּנּ.יּ נקרא בכלי, והאור זורם ביניהם במידת הרחמים.
  מזמור סּ.ז מסודר בה כשבעה נרות:
  אור פנים, הודיה כפולה, שמחה ומשפט מישור, נתינה ופרי, דעת‑דרך, ברכה ויראת‑אחריות; בבסיס—"וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם".
  
  השיר.. "דִּבֶּר.יּ לְלַמֵּד מַפָּה" נע על אותו ציר: מוידוי נחמיה, דרך תנועת נ‑ת‑ן (מן יללה לנתינה):
  
  דּנּיּ.אלּ ז כּז(הּ):
  "וּמַלְכוּתָה, וְשׇׁלְטָנָא, וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָת;
  תְּחוֹת כׇּל שְׁמַיָּא, יְהִיבַת לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין.
  מַלְכוּתֵהּ, מַלְכוּת עָלַם.
  וְכֹל שׇׁלְטָנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן".
  הדין בידי שמיים ולא בידי א.דּםּ אחר. דּ.הּיּיּנּו: אלּ.הּיּ.םּ אחר.יּ.םּ, כפי שכתוב: "הִ.*גִּיד* לְךָ אָ.דָם מַה טּוֹב..? וּמָה יְהּ.וָ.הּ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ..? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְ.אַהֲבַת חֶסֶ.דּ וְ.הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹ.הֶיּ.ךָ". (מּיּ.כּ.הּ ו:ח).
  כל יחידה אנושית שלמה אחראית להדלקת הנר הּ.עצמּ.יּ ש.לּ:הּ;
  אין הגולה כפשוט.ה ואין ה.גלות כפשוט.ה.
  הכל הּיּ.נּ.וֹ, אלּ:א גילוי: לחזור להדום רגליו [תהּיּ.לּיּ.םּ צטּ:הּ; קּלּ"בּ (קרוב לבית):ז] ולהעמיד נּ.כוֹןּ את הכלי (תהּיּ.לּיּ.םּ צג, חמישה פּסּ.ו.קּ.יּ.םּ > שיקוף, פּסּ.ו.קּ בּ, מּעשׂ.הּ > "נָ.כוֹן כִּסְאֲךָ; מֵאָז מֵעוֹלָם: אָ-תָּ.הּ"); לזכור ש.לּ:א לּ:זִמֵּן זעם (איּכ.הּ בּ:א..?)
  זהו זיכוך "כסף וזהב" (זכר.יּהּ יּג:טּ): קוראים בשם, מּבּ.פּנּיּםּ—ונענים.
  
  התקשורת האנכית פתוחה ואפשרית לכל יחידה אנושית שלמה באשר היא (אנכ.יּ).
  
  זו עבודה אוניברסלית של אור, כפי שכתוב: "קוּמִי אוֹרִי… וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ". (יּשע.יּהּוֹ סּ:א–ג), חיזוק אוניברסלי.
  
  מזמור סּ.ז:
  
  "ויש מקומות שנוהגין לומ' בכל יום מימות העומר מזמור שיר אלקים יחננו ויברכנו מפני שיש בו מ"ט תיבות.. כנגד ארבעים ותשעה ימי העומר".
  אבודרהם, ספריא: האבודרהם מסביר שמזמור ס"ז נאמר בימי הספירה משום שיש בו 49 תיבות (מלבד הפסוק הפותח), כנגד 49 ימי העומר; וגם שבעה פסוקים (מלבד הפתיחה), כנגד שבעת השבועות.
  יש מקומות שאומרים את המזמור בכל יום מפני שהוא נקרא מזמור המנורה — ואומרו נחשב *כאילו*(!) הדליק את המנורה הטהורה ו.*כאילו*(!) קיבל פני שכינה — משום ששבעת הפסוקים מכוּונים לשבעת קני המנורה, ואף מניין 49 התיבות מכוון ל‑49 הפרטים במנורה: 22 גביעים, 9 פרחים, 11 כפתורים, 7 נרות (סה"כ 49); והפסוק הראשון בעל ארבע מילים מכוון ל"מלקחיה ומחתותיה".
  מניין מ"ט התיבות הוא במניין פס' ב–ח ללא הכותרת; בדפוסים מסוימים המניין משתנה עפ"י כתיב מלא/חסר.
  ועי' שער הכוונות, דרושי ספירת העומר, שמונה שם מ"ט תיבות ומקשר ל-7×7.
  
  ש"ת.יּ מּ:לּקּח.יּהּ ו.ש"ת.יּ מֹחַ.תות:
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ ע.ג כֹּחַ
  "וַאֲנִי..?
  קִרֲבַת אֱלֹ.הִיּ.םּ לִי טוֹב.
  שַׁ"תִּ.יּ בַּ.אדֹ.נָ.יּ.
  יְהֹ.וִ.הּ מַחְ.סִ.יּ; לְ:סַפֵּר כׇּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ".
  
  "…ובתיבה אחת מן מ"ט תיבות שיש בזה המזמור".
  כך מובא שם בשם פרי עץ חיים (שער ספירת העומר פ"ו); ואותו מקור מוסיף ש"תשפוט" ו"מישור" נמנים כמלא ו, ואילו "לאמים" חסר ו', כדי להשלים את מניין מ"ט.
  מכאן: "אוצר החסידים" (תשע"ו): נערך ע"י הרה"ת ר' שלום דובער לוין; יוצא לאור ע"י מערכת "אוצר החסידים":‎770 Eastern Parkway, Brooklyn, NY; שנת ה'תשע"ו.
  
  מקפים המופיעים בפרק – המקף יוצר יחידה פרוזודית אחת.
  
  ממעשה פרימה לאיחוי – מרכבה לּ:הרכבה:
  
  איחוי:
  
  מילה יּהּ (טּו): בְּכָל-גּוֹיִם > בְּכָלגּוֹיִם > בְּ.כָל.גּוֹ (גוף) יִ.םּ.
  
  מילה כּו: כִּי-תִשְׁפֹּט > כִּיתִשְׁפֹּט.
  
  מילה מּטּ: כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ > כָּלאַפְסֵיאָרֶץ.
  
  8 (ח) פּסּ.ו.קּיּםּ, 49 תבות.
  
  מילה מּטּ > 49 תבות: כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ.
  
  מעשׂהּ הּרכבה > איחוי ≠ מהבדלה ופירוד.
  
  מזמור > מַזְמֵרָה.
  
  יּשע.יּהּ.וֹ בּ דּ:
  "וְשָׁפַט בֵּין הַ.גּוֹ.יִ.ם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים.
  וְ.כִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת:
  לֹא יִשָּׂא גוֹ.יּ אֶל גּוֹ.יּ חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
  
  מּיּ.כּ.הּ דּ ג:
  "וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים.
  וְ.הוֹכִיחַ לְ:גוֹ.יִ.ם עֲצֻמִים; עַד רָחוֹק.
  וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת:
  לֹ:א יִשְׂאוּ גּוֹ.יּ אֶל גּוֹ.יּ חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה".
  
  סּ.ז > סמיכה עיוורת על "אלּ.הּיּ.םּ אחר.יּ.םּ ללא דּעת:
  
  *זּ* - נשק, כלי שימוש שיכול להביא לקרבה או להרחיק ולפגוע. כלהט החרב המתהפכת בכניסה לגן עדן.
  
  המנורה היא מפת ז"א–מלכות.
  
  הקנה האמצעי הוא קו האמצע (רחמים/תפארת) והשישה קנים הם חג"ת–נה"י היוצאים מז"א אל מלכות.
  ההטיה "אל מול פני המנורה" היא פעולת ייחוד – יּהּ.ו.הּ (רחמים, 26) עם אדּ.נּ.יּ (כלי/דין, 65) אל שלמות אָמָּן = 91; זה ייחוד יּהּ.ו.הּ–א.דּנּ.יּ בפועל, היינו קודשא‑בריך‑הוא ו.שכינת:יּהּ.
  
  "מקשה אחת" מציינת כלי אחד וריבוי אורות:
  
  מלכות אחת שמקבלת ריבוי השפעות מז"א בלי פירוד.
  
  המודל השמני‑הלכתי — שמן–פתילה–אור — הוא ממש לשון הסוד:
  
  השמן = השפע (חכמה/בינה), הפתילה = הלבושים/המעשה, האור = הגילוי; וכך "נֵ.ר מִ.*צְוָ*.הּ וְתוֹרָה אוֹר.." נעשה עבודת הייחוד.
  
  מזמור ס"ז כתבנית המנורה הוא מוחין דבינה (בינה = 67) הממתיקים דינים ב‑7×7 ומסדרים את המידות תחת הקו האמצעי.
  
  שורש נ‑ת‑ן הוא ציר ההמשכה:
  המתקת הגבורות — מן "תנים" (קול היללה/שממה) ל‑"נתן" (השפעת חסד), תנועה שמולידה שירה.
  
  "שויתי" מסדר את המוחין בדעת ומעמיד את הייחוד בשמות — שם/אות/דיבור — עד שהדיבור (מלכות) מאיר.
  
  "והוצאתי.. וקבצתי.. והבאתי.." (יּחזקּ.אלּ לּדּ) נקרא כאן אסיפת ניצוצין מן החיצוניות אל ארץ–מלכות — אין גלות אלא גילוי.
  ו"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי" (זכר.יּהּ דּ ו) הוא לשון ההשפעה בז"א הנמשכת אל מלכות.
  השורה התחתונה: סידור המידות תחת קו האמצע, ייחוד יּהּ.ו.הּ–א.דּנּ.יּ, המתקת הדינים בחסדים, ואיחוד דיבור‑ומעשה לנר דולק = אור הפונה לכל העמים.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ לּוֹ יּ:
  "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים.
  בְּ.אוֹרְךָ.. נִרְאֶה אוֹר".
  
  ------------------------------
  https://youtu.be/JQ0Zh1y55-I?si=EZeuHegbDtgm3s33
  
  דּנּ.יּ.אלּ דּ כּ.בּ
  "וְ.לָךְ: טָרְדִין מִן אֲנָשָׁא;
  וְ.עִם חֵיוַת בָּרָא, לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ.
  וְ.עִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן;
  וּ.מִטַּל שְׁמַיָּא, לָךְ מְצַבְּעִין.
  וְ.שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עלּ.יּ.ךּ –
  עַד דִּי תִנְדַּע:
  דִּי שַׁלִּיט עלּ.יּ.א, בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא:
  וּ.לְמַן דִּי יִצְבֵּא, יִתְּנִנַּהּ".
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.