פורומים » יהדות

גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.

• שלשום בית יוסף – מנגנון הוספת אור החיים והייחוד: כּ.

  

  כּ.

  פרשנות האותיות שלּ.יּ והמשמעות הּיּ.סּוֹדּ.יּ.ת:
  
  יּוֹסֵף = יּ–וּ–סּ–ףּ:
  
  - יּ – הניצוץ/שם ההוויה.
  - וּ – חיבור, קשרים.
  - סּ – סמיכה/אמונה שלמה (תמיכה).
  - ףּ – פה/הוצאה לפועל, סיום שידור.
  
  משמעות: “יוֹ‑סֵף” הוא מנגנון הוספה של אור‑חיים: הניצוץ מתחבר (וּ), נתמך באמונה (סּ), ומופיע בגלוי (ףּ).
  לכן "בית יוסף" = בית‑ספר של הּ.ו.סָפָ.הּ: להוסיף חיבור, אמון ותוצאה מדוברת/מעשית.
  
  יוסף הוא ההוספה הנכונה – כשיש ניצוץ פנימי (יּ), מחברים אותו (ו), סומכים עליו באמונה שלמה (סּ), ומוציאים לפועל (ףּ).
  
  יוסף (י–ו–ס–ף) מלחים את הניצוץ (י) אל הכלי‑מלכות דרך קשר (ו) ותמיכה (ס), עד הופעה מפורשת (ף).
  
  לכן בכל מקום שיש ייחוד אמיתי, “בית יוסף” עובד ברקע.
  
  ההקשר הקבלי – יוסף כיסוד וחיבור למלכות:
  
  בחכמת הקבלה מזוהה יוסף עם הספירה יְסוֹד—הצינור המעביר את כל הכוחות אל מַלְכוּת (ההתגלוּת בעולם).
  
  זהו פירוש "צדיק יסוד עולם" (משלי י:כּהּ) שבמסורת מפרשנית וקבלית מתמקד ביוסף; ובכתבי מקובלים (שערי אורה; תלמידי האר"י) מודגש שהייחוד השלם הוא חיבור יסוד ומלכות—כלומר, שלמות ההשפעה אל המציאות.
  
  למשל: גיקטיליה, שערי אורה (שער שני, ספירת יסוד), ואר"י–חיים ויטאל, שער הפסוקים (ויארע), המדגיש יוסף‑יסוד מול רחל‑מלכות.
  
  קו קבלי–חסידי על יוסף–יסוד–מלכות (שערי אורה; כתבי האר"י/תלמידיו; תניא–שיעור יומי על "יסוד, צדיק יסוד עולם").
  
  סוד ייחוד – בקבלה, ייחוד הוא חיבור דּ.כּר–נוקבא (תפארת/ז"א עם מלכות), המתקיים בפועל ע"י יסוד—ולכן יוסף הוא "המחַבֵּר בפועל".
  
  יש הדגמות בשערי אורה (שערים על יסוד/מלכות) ובספרי האר"י.
  
  חז"ל נתנו סימן לייחוד גם באיש–אשה: "אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ—שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם" (סוטה יז א).
  זהו ביטוי של חיבור שם‑יּ"הּ (יּ' באיש, הּ' באשה) – יסוד היחוד האלוהי בכלי אנושי.
  
  ייחוד כשכינה – בכל חיבור אמיתי של ניגודים, השכינה שורה (סוטה יז א); בקוסמוס הפנימי זהו יסוד–מלכות, ובחיים—איש–אשה, לב–דיבור, רעיון–מעשה.
  
  ההקשר המקראי והנבואי – בית יוסף כגשר לאיחוד:
  
  בית יוסף במקרא = אפרים ומנשה (הענף המרכזי של ממלכת ישראל הצפונית).
  
  נבואת האיחוד ביחזקאל ל:ז יּהּ–כּח מתארת עץ יוסף (אפרים) המצורף לעץ יהודה—השבת שלמותו של בית יעקב.
  
  יעקב–עשו בנבואת עובדיה א:יּח: "בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש".
  
  יעקב = אש המקור; יוסף = הלהבה שממקדת ומניעה; עשו = קש—החומר הלא‑מעובד שנשרף/מזדכך.
  
  יעקב (י‑ע‑ק‑ב): ניצוץ (יּ), ראיית‑עומק (ע), קריאה/התעוררות (קּ), מעשה (בּ).
  
  יוסף מוסיף לשורש הזה חיבור‑תמיכה‑הוצאה לפועל, ולכן האיחוד מחבר אש (יעקב) ללהבה (יוסף)—כוח פנימי + יישום מעשי.
  מול עשו, הלהבה של יוסף “אוכלת” את הקש—כלומר, מחַשֶּׂפת וממיינת את היסוד הגולמי עד לזקיקה (לא לשם השמדה גרידא אלא לשם ליבון ותיקון—קריאת עומק של לשון הנבואה).
  
  מסקנת איחוד "בית יוסף ויעקב" ויחסם לעשו:
  
  איחוד אש ולהבה – יעקב (אש) צריך את יוסף (להבה) כדי להאיר בפועל; מול עשו (קש), האור לא "שורף" אלא מזקק עד שהחומר נעשה כלי (עובדיה א' יּח).
  
  ניתוח פסוקים – הגילוי והייחוד דרך יוסף:
  
  בראשית מ"ה, כ"ו:
  "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפׇג לִבּוֹ, כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם".
  
  וַיַּגִּדוּ – וּ‑יּ‑ג‑ד‑וּ: חיבור של ניצוץ‑ידע המגיע ליעקב; הגדה = הזרמת ידיעה עד הלב (דּ קשור לידיעה).
  
  עוֹד יוֹסֵף חַי – עוֹד: (ע‑ו‑ד): ראייה רחבה + חיבור + ידיעה; יוסף (כנ"ל) = הוספת אור היוצא לפועל; חַי: = נצח (ח) + ניצוץ (יּ) > חיים בני‑קיימא.
  
  הוּא מֹשֵׁל בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם – יוסף שולט על מרחב ה"מְצָרִים" (הּ.צר.וּת/הּ.צר.וֹ.ת): מּ (חיי‑ארץ/תהליך) + צ (יציאה) + רּ (ראשית שבסוף) + יּ (ניצוץ) + םּ (חתימת זרימה). הוא ממיר צר.ות בשְׁפַע מנוהל.
  
  וַיָּפׇג לִבּוֹ – הלב "נעתק" לשבריר‑קיפאון; רגע של חוסר אמון הוא שלב‑סף לפני חזרת הלהבה אל הגזע. (ומיד בפס׳ הבא "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב"—התעוררות‑יחוד).
  
  קשר הישיר לאיחוד: הפסוק הוא חוליית‑מפתח באנרגיית האיחוי: הלהבה (יוסף) "עוד חיה" ושבה להתחבר עם אש‑הגזע (יעקב).
  השליטה של יוסף ב"מּ.צר.יּםּ" מבטאת את יכולתו להוביל תהליך בתוך מקום של צרות—זהו תפקיד "בית יוסף" ביחס ל"בית יעקב": להוריד את הניצוץ אל הכלים.
  במקביל, הזעזוע הרגשי של יעקב ("ויפג לבו") הוא קפיצה חשמלית רגע לפני הייחוד.
  
  בשורת "עוד יוסף חי" – רגע של קיפאון‑לב הוא שלב מעבר לפני ייחוד; האמון מתחדש כשמודים שהחיים (ח–יּ) גוברים על ההרגל (בר׳ מ:ה כּו).
  
  חיזוק מפשט ומדרש:
  "ויוסף הכיר את אחיו והם לא הכירוהו" – ההסתרה/אי‑ההכרה היא שלב מובנה בתהליך הגילוי (בר׳ מ״ב ח, עי׳9' רש"י שם).
  מדרש/פרשנות מסבירים "ויפג" כלשון התעפשות/חולשה—הלב לא פונה לדברים (רמב"ן לבר' מ"ה 26).
  
  יּבּ כמפתח סדרי זמן ועיבור – תפקיד יוספי:
  
  יּבּ שבטים ⇄ יּבּ שעות יום/לילה ⇄ יּבּ חודשי השנה ⇄ עיבור/מעוברת.
  ספר יצירה מונה יּבּ אותיות "פשוטות" ומשייכן לּ(יּ)ב חודשי השנה ולכוחות נפש (נוסחאות שונות), מה שמייצר מיפוי מיסטי של זמן ונפש.
  
  זמן הלכה: היום מחולק לּ(יּ)ב שעות זמניות (עיקרון מושרש בספרות חז״ל ובמפרשים מודרניים על מסכתות רלוונטיות).
  יש דיונים ומקורות מסכמים.
  
  עיבור השנה (שנה מעוברת): הוספת אדר בּ כדי ש"חודש האביב" יחול באביב.
  סמכויות העיבור, מקומו ותנאיו—מופרטים בהל' קידוש החודש לרמב"ם ובתלמוד (סנהדרין).
  
  נקודה חשובה: "אין מעברים את השנה אלא במ.*דינ*.ת יּ.*הּוֹדּ*.הּ… ואין מעברים אלא ביום…" וכּו'.
  
  חיבור ליוסף: יוֹסֵף = הוספה.
  בשנה מְעוּבֶּרֶת מוסיפים זמן כדי לתאם שמים וארץ.
  
  מבחינה קבלית, זו פעולת יסוד המווסת את השפע‑בזמן אל מלכות—עיצוב של זמן‑קדושה כך שיתקבל כראוי במציאות.
  
  יּבּ—מַפְתֵּחַ סדרי‑זמן – חודשים/שבטים/שעות מתכנסים ל"מבנה שלם"; עיבור הוא פעולה יוספית‑יסודית—להוסיף זמן כדי להחזיר הרמוניה בין שמים לארץ (ספר יצירה; רמב״ם/סנהדרין).
  
  סוד ההסתרה, מלכות ישראל ושעבוד:
  
  בתורה: "ואנכי הַסְתֵּר אסתר פני"—מוטיב הסתר פנים (דב׳ ל"א יּח), שחז"ל קישרו לאסתר עצמה: "אסתר מן התורה מנין?—ואנכי הסתר אסתיר…"; ובמגילה — "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ"—הסתרה כסִדר‑תיקון עד שעת הגילוי.
  
  סוד ההסתרה – לעיתים הכלי לתיקון הוא חַשְׁכָה מכוּוֶנֶת ("הסתר אסתיר" > אסתר), עד שהייחוד מתגלה (דב׳ ל״א יח; אסתר בּ כּ).
  
  מלכות (בקבלה) היא הסְפִירָה הקולטת את כל האורות ומופיעה אותם בעולם; בימי שעבוד (מצרים/גלויות) היא נסתרת—והעבודה היא להחזיר אליה את השפע (יסוד>מלכות).
  
  תפקיד "בית יוסף" הוא להעביר את השפע דרך צרות (מצרים) אל גילוי מלכות‑ישראל.
  
  מגן דוד – סמל הייחוד:
  
  מבחינה היסטורית‑הלכתית, "מָגֵן דָּוִד" הוא חותם ברכה בלשון חז"ל על שלשלת מלכות דוד, ומופיע כחתימת ברכת ההפטרה (ע"פ פסחים קיז: ומסורת הפוסקים—ערוך השולחן או"ח (טּ:רפּדּ).
  
  אין מדובר במקור תנ"כי לסמל הגרפי דווקא, אלא בביטוי לתמיכת הּ' במלכות דוד.
  
  קריאה קבלית‑סימבולית:
  
  שני המשולשים המשולבים נקראים כייצוג ייחוד—משולש עולה (אש; קו ימין/ז"א) עם משולש יורד (מים; מלכות/נקבה).
  
  זהו משל לחיבור שמים‑ארץ (יסוד‑מלכות).
  
  האותיות: "מָגֵן" = מּ (חיים‑תהליך) + גּ (תפארת/תוצר) + נּ (כוח הזרוע) > "מכשיר הגנה" המאחד תהליך ותוצאה בעזרת כוח אלוהי.
  
  "דָּוִד" = דּ–וּ–דּ: ידיעה/פנימה (דּ), חיבור (ו), ושוב ידיעה—מלכות שיודעת לחבר.
  
  כך "מגן דוד" בתודעה, הוא חותם‑ייחוד של ידיעה מחוברת‑נמשכת.
  
  הגדרות האותיות שלּ.יּ:
  
  אּ חסד ראשוני; בּ מעשה; גּ תוצאה/תפארת; דּ ידיעה/פנימה; הּ שיקוף/צלם; וּ חיבור; חּ נצח; טּ שינוי‑ניתוב; יּ הניצוץ/שם‑הוויה; כּ/ךּ התחלה/חתימה תנועתית; לּ בחירת הלימוד (או דחייתו); מּ/םּ חיים‑תהליך/חתימה בזרימה; נּ/ןּ כוח הזרוע/חתימתו; סּ אמונה‑סומכת; עּ ראיית‑עומק; פּ/ףּ פה/סיום תקשורת; צּ/ץּ יציאה/יציאה‑לסוף; קּ קריאה‑התעוררות; רּ ראשית‑שבסוף; שּ תוצאת‑המעשה; תּ תכלית.
  
  מקורות מּלּ.מּ.עלּ.הּ:
  בראשית מּהּ:כּו; בראשית מּבּ:ח (טקסט ודברי רש"י).
  יחזקאל לּז:טּו–כּח – עץ יוסף ועץ יהודה; עובדיה א:יח.
  ספר יצירה הּ:ב – יּבּ אותיות/חודשים; רמב"ם, הל' קידוש החודש; סנהדרין יּבּ (דיני עיבור).
  סוטה יז א – “איש וא(יּ)שה זכו…” (סוד ייחוד).
  
  ------------------------------
  https://youtu.be/KM0wX8schPI?si=04cMt8ZXpy2CoawN
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.