פורומים » יהדות

גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.

• אתמול מּיּ(ME)חוֹדּ לּ: אח.דּ. כּ.

  

  כּ.

  אָנֹכִ.יּ, אָמָּן אֲדֹ.נִ.יּ.
  הִנְ.נִ.יּ.
  יוֹצֵר בִּרְשׁוּת עַצְמִ.יּ.
  
  אָנֹכִ.יּ (=81) | אָמָּן (=91) מאחד יּהּ.ו.הּ+אֲדֹנִ.יּ | "אָמָּן אֲדֹנִ.יּ" (=156) = צִיּוֹן — ציר האחדות והשיבה.
  
  אֲדֹנִ.יּ — בחינת מלכות/דין, 'הכלי'.
  ייחוד יּהּ.ו.הּ–אדני (אמן=91) מחזיר את הדין לשורשו ברחמים, וזהו בדיוק 'לגמור את ההלל' — תיקון המלכות.
  לכן 'אָמֵן אֲדֹנִי' = צִיּוֹן: השיבה למרכז המאוחד.
  
  תְּפִלָּה — איננה דווקא "תפילה כהלכה", אלא בּחיר.*הּ בּ*.מִלָּה מְ.כֻוֶּנֶ.ת אוֹ מַעֲשֶׂה מְ.כֻוָּן, שׂמּ.ו.גש.יּ.םּ מּ.תוך הּ.קּרבּ.יּי.םּ בּ.תוֹ.םּ לּ.ב > מילים מְ.כֻוָּנ.וֹ.ת, דיבור כנה מן הלב/קרביים: מּ.קּבּ(יּ)לּ.הּ לתפילה.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ עח עב
  "וַיִּרְעֵם כְּ.תֹם לְבָ.בוֹ; וּ.בִ.*תְב(וּ)נ*.וֹת כַּפָּ.יּ.ו יַנְחֵם".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.א בּ
  "אַשְׂכִּילָ.הּ בְּדֶרֶךְ תָּמִ.יּ.םּ.
  מָתַי תָּ.בוֹא אֵלָ.יּ,
  אֶ-תְ.הַלֵּךְ בְּתׇם לְבָ.בִיּ;
  בְּ.קֶרֶב בֵּיתִ.יּ".
  
  ציר-המרכז: ייחוד חסד ודין, ושיבה לצִיּוֹן:
  יּהּ.ו.הּ (=26) ודין אֲדֹנִ.יּ (=65) מתמזגים דרך אָמָּן (=91 = יּהּ.ו.הּ + אֲדֹנִ.יּ, המאחד חסד ודין) — והחיבור מוליד צִיּוֹן (=156):
  ייחוד שמתהפך לקיבוץ פנימי וחזרה הביתה.
  אֱלֹ.הִיּ.םּ =86 = כְּלִי (60) + יּהּ.ו.הּ (26) — הדין (אלּ.ו.קּ.יּ.םּ) הוא מבנה-כלי שתכליתו לשאת את שם הרחמים; "פְּתִיל תְּכֵלֶת" כ־"תִּכְלֶה הַדִּינִים" — הדימוי הקבלי לחתימת ההלל.
  
  תורת הנפשות (תניא):
  חללי הלב ועבודת הַבֵּינוֹנִי.
  
  הבחנה קבועה ועקרונית — "אנטומיה" רוחנית, בין החלל השמאלי (משכן הנפש הבהמית, מוקד החום והתאוות) לחלל הימני והמוח (משכן הנפש האלוקית, מוקדי התודעה והאהבה האלוקית):
  
  "וְהִנֵּה, מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית... הוּא בַּלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי, שֶׁהוּא מָלֵא דָּם, וּמִתּוֹךְ חֻמּוֹ שֶׁל הַדָּם בָּאִים הַתַּאֲווֹת."
  (ליקוטי אמרים פרק טּ)
  
  "אַךְ מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הוּא בַּמּוֹחִין... וְגַם בַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי."
  (ליקוטי אמרים פרק טּ)
  
  הַגּוּף נִקְרָא 'עִיר קְטַנָּה', וּכְמוֹ שֶׁשְׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים עַל עִיר אַחַת.
  (ליקוטי אמרים פרק טּ)
  
  הּ.בֵּינ.וֹנִיּ:
  הרע בחלל השמאלי קיים במלוא תוקפו כפי טבעו, אך אינו שולט להתפשט באיברי הגוף.
  "וְהַבֵּינוֹנִי, הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין הָרָע גּוֹבֵר... לִכְבּוֹשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה."
  (ליקוטי אמרים פרק יּבּ)
  
  בשעת קר"ש ותפילה ו/או מילת לב מְכֻוֶּנֶת:
  "אָז הָרָע… כָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב."
  (ליקוטי אמרים פרק יּבּ)
  
  ואחר-כך..
  "אַךְ אַחַר הַתְּפִלָּה, כְּשֶׁתֵּצֵא הַדַּעַת וְהַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּוֹ מֵהַמֹּחַ, אֲזִי הָרָע חוֹזֵר וְנֵעוֹר בַּלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי כְּמִקֹּדֶם, אַךְ לֹא בְּתֹקֶף כָּל כָּךְ, וְאֵין לוֹ שְׁלִיטָה לְהִתְפַּשֵּׁט בָּאֵבָרִים."
  (ליקוטי אמרים פרק יּבּ)
  
  זוהי הכנעה וביטול דרך הארה: הדעת והרחמים מכריעים את השיפוט ('זה וזה שופטן') כך שהרע אינו כובש את העיר הקטנה (ליקוטי אמרים פרקים יּבּ-יּג).
  
  הבינוני עומד בין קטבים:
  
  צדּ.יּ.קּ — שתי מדרגות:
  "וְאֵין הָרָע נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ – נִקְרָא ‘צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר’."
  "צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרָע שֶׁלּוֹ לְטוֹב."
  (ליקוטי אמרים פרק יּ)
  
  רש.ע — מצב כפיפה/חרטות:
  "רָשָׁע וְטוֹב לוֹ... הַטּוֹב כָּפוּף וּבָטֵל לְגַבֵּי הָרָע."
  "רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת."
  (ליקוטי אמרים פרק יּא)
  
  הבינוני, לכן, אינו צדּ.יּ.קּ ואינו רש.ע: הוא עובד, מאיר, מושך רחמים — ועומד.
  
  מֵחָלָל לְהַלֵּל:
  
  חָלָל (=68) ≈ חַיִּים (=68) — אותה אנרגיה, שני כיוונים.
  הקשר הזה ממחיש כיצד ה"חלָל", המייצג ריק ודין, חולק את אותה דינמיות של ה"חיים", אך זקוק לתיקון בכיוון הרוחני.
  פתיחת ח' לּ: הּ — החלפה ח > הּ: חלָל > הַלֵּל (=65 = אֲדֹנִ.יּ) — פתיחת הה"א (שער הרחמים/מלכות) מחלצת את הדינמיות של הח' הסגורה; זה תואם את תיקון המלכות ו"לגמור את הַהַלֵּל" — השלמת הדין ברחמים.
  חילול מתבטל והקול נהיה חָלִיל:
  
  חָלָל (=68) — רִיק ודין (צמצום) הדורש כיוון.
  
  כשדעת ורחמים מאירים — החלָל מתמלא, נהפך ל־הַלֵּל (65=אדני), ולבסוף ל־חָלִיל — כלי שמוליך קול. זהו תיקון המלכות ו'גמר ההלל' — חתימת הדין ברחמים.
  
  חָלִיל (=78) — כשהרוח נכנסת אל הרִיק והוא נעשה צינור לקול:
  
  יּשע.יּהּ.וֹ לּ כ.טּ:
  "הַ.שִּׁיר יִהְ.יֶהּ לָכֶם כְּלֵיל הִתְ.קַדֶּ.שׁ חָג;
  וְ.שִׂמְחַ.ת לֵבָ.ב כַּ.הוֹלֵךְ בֶּ:חָלִיל,
  לָבוֹא בְהַר יְהּ.וָ.הּ אֶל צוּר יִשְׂרָ–אֵל".
  
  צוּר > צוֹר > יּ.*ציּר*.הּ.
  חיבור היוצר והיצירה דרך ההר (הכלי).
  
  אצל הבינוני הרע בחלל השמאלי "בכוחו" אך אינו שולט; עיקר העבודה – הארת הדעת והמשכת רחמים על הדינים.
  
  הדין (אלּ.הּיּ.םּ) הוא כלי לרחמים (יּהּ.ו.הּ); ה’הלל' הוא חתימת הדין כרחמים; "אמן" (=91) הוא ייחוד הוי'–אדני. מכאן: המעשה והבחירה בידי כל יחיד להפוך חלל לחָלִיל — לצינור קול, ובכך לבטל חילול ולגלות "מלא כל הארץ כבודו".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּנּ ו:
  "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ".
  
  זהו תיקון המלכות וחתימת הדין ברחמים.
  
  מעשה ובחירה — "יוֹצֵר בִּרְשׁוּת";
  מּ–מְיֻחָד לּ: אֶחָד > מּיּ.חוֹדּ לּ:אח.דּ.
  
  ממעשה-מרכבה (חזון) אל מעשה-הרכבה (הלכה-למעשה): הורדת חזון לכלי.
  
  יּרמּ.יּהּוֹ יּח ג (חיּ):
  "וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר ו.הּנּהּ.ו:
  עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָ.אׇבְנָ.יִ.םּ".
  (הּנּהּ, בערך מּוחלּ.טּ: |הּנּהּ|.)
  
  "שופט": מול "מושל" — העיגון העקרוני בבינוני:
  "בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן... וְלֹא אָמְרוּ 'זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים'."
  (ליקוטי אמרים פרק יּג)
  
  "וְהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ... הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹזְרוֹ לְיֵצֶר־טוֹב."
  (ליקוטי אמרים פרק יּג)
  
  מכאן: כל אחד ש.נּע על השביל שלו בטוב – הסיוע העליון מכריע בּ.עדּ.ו, לטובת הטוב.
  
  ג.יּ.מּטּר.יּוֹת:
  
  אָנֹכִ.יּ = 81.
  הִנְנִי = 115; עם כולל = 116 = חֵן (58) × 2 — "הִנְנִי" מבטא נכונות ומסירות, כפל חן המייצג נוכחות אלוקית שמביאה את ה"יוצר" לרשות, כחכמה מעשית הפועלת ברשות אלוהית.
  יוֹצֵר = 306.
  הִנְנִי יוֹצֵר = 421 = לּ:הוֹשִׁיעַ/‏לִיּ.שׁוע.הּ/‏לִיּ.הוֹשׁ.ע — יצירה כישועה וגאולה.
  
  קיבוץ ושיבה:
  
  יּשע.יּהּ.וֹ מּטּ יּח:
  "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי:
  כֻּלָּם נִקְבְּצוּ.
  בָאוּ לָךְ.
  חַי אָנִי נְאֻם יְהּ.וָ.הּ;
  כִּי כֻלָּם כָּ.עֲדִ.יּ תִ.לְבָּשִׁ.יּ,
  וּ.תְ.קַשְּׁרִ.יּ.םּ כַּ.כַּלָּ.הּ".
  
  יּשע.יּהּ.וֹ סּ דּ:
  "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי:
  כֻּלָּם נִקְבְּצוּ.
  בָאוּ לָךְ.
  בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ;
  וּבְנֹתַיִךְ, עַל צַד תֵּ.אָמַנָ.הּ".
  
  פשט: צִיּוֹן מתנחמת, בניה נקבצים אליה; ככלה המתעטרת.
  המילה “תֵּאָמַנָה” (מלשון אמונה/אומן, “אמן” = 91) מוסיפה ממד של אמונה ונאמנות בתהליך השיבה. (תהליך השיבה, כאומנות בפני עצמה: "וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר..")
  שׂ.א.יּ — תוצאה נישאת אל חסד סביב ניצוץ-יּ; סָבִיב — סיבוב והקפה, המשכת אור מקיף אל הפנימיות; עֵינַיִךְ — ראייה והשגה; וּרְאִי — הפיכת המקיף לפנימי, השגה ממשית של החזון.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּדּ כּדּ U
  "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהּ.וָ.הּ..
  כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ.
  מָלְ.אָ.הּ הָ.אָרֶץ קִנְיָנֶךָ".
  (תהּיּ.לּיּ.םּ קּנּ ו)
  
  המעשה והבחירה בידי כל יחיד:
  להאיר דעת, למשוך רחמים על הדינים, ולהפוך חלל לצינור‑קול.
  אז 'מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ' ו'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ'.
  
  "לִגְמוֹר אֶת הַהַלֵּל":
  
  "91" (אמן) = סכום המספרים 1 עד 13 (מידת רחמים כללית).
  בין שמאל לימין, בין דין לחסד אָמָּן (=91, המאחד יּהּ.ו.הּ ואדּנּ.יּ) = צִיּוֹן.
  למשוך רחמים על הדינים, להפוך חָלָל (=68) > הַלֵּל (=65 = אֲדֹנִ.יּ), להשלים את ההלל כחתימת הדין ברחמים, ולהעמיד "יוצר ברשות" בפועל.
  
  זו עבודת הבֵּינוֹנִי: להאיר, להתמיד, ולהיות עדּ נוכח (נּ.ו.כּח).
  
  אָנֹכִ.יּ — אָמָּן אֲדֹנִ.יּ; הִנְנִי — יוֹצֵר.
  מן חָלָל לְהַלֵּל ועד חָלִיל — הדין נחתם ברחמים, וה.צִ(יּ)וֹ.ן הפנימי שב אל מקומו.
  
  עצמי = עצם + יּ: "עצם" (שורש/מהות) + "יּ" כרמז לנקודת החכמה/היוד (ה"נקודה") — לא נפרדות מהמקור, אלא רשות‑האדם ככלי לגילוי המקור.
  
  איּ.וֹ.בּ ז טּ.ו
  "וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁ.יּ..? מָוֶת מֵ.עַצְמ.וֹתָ.יּ".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ כּ.*בּ יּ*.ח (יּח>חיּ)
  "אֲסַפֵּר כׇּל עַצְמוֹתָי. הֵמָּה יַבִּיטוּ; יִרְאוּ בִ.יּ"..
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ טּ טּ.ו
  "לְ:מַעַן. אֲ.סַפְּרָ.הּ כׇּל תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵ.יּ בַת צִיּוֹן: אָ.גִילָ.הּ בִּ.ישׁוּעָ.תֶ.ךָ".
  
  ------------------------------
  https://youtu.be/bTXlkq3g8xQ?si=YBiVFvc2-b_edL17
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.