פורומים » יהדות
גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום יהדות
» נצפה 96 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 ימים מהתאבנות הדין (ים‑המוות) אל זרימת‑משפט מולידה (מים חיים). כּ.
אַנַךְ–אַנּוֹכִי | מַפַּת הַבִּיאוֹת וְתִקּוּן הַנָכוּת | שלוש מדרגות‑אב.
----------------------------------------
יסוד המהלך: פֶּלֶא, "יִקָּווּ הַמַּיִם", הָרָקִיעַ וְהַכִּסֵּא הַמֻּכָּן:
פֶּלֶא וְשֵׁם.
שופטים *יּג* יּח
"וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה:
לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי..?
וְהוּא פֶלִ:א.יּ".
השֵּם איננו ממצה את הפלא; ההנהגה העליונה איננה נסגרת לתבנית.
תהּיּ.לּיּ.םּ *פּח* יּג
"*הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ*, פִּלְאֶ.ךָ..?
וְצִדְקָתְךָ..?
*בְּאֶרֶץ נְשִׁ.יָּהּ*".
המבחן הוא יכולת הפלא להיוודע גם בחושך.
איּ.וֹ.בּ לּג כּ.ג ע.דּ כּו
"אִם יֵשׁ עָלָ.יּ.ו מַלְ.אָ.ךְ;
מֵלִ.יּ.ץ אֶחָ.דּ, מִנִּי אָלֶ.ףּ..
לְהַגִּיד לְאָדָם: יׇשְׁר.וֹ..
וַיְחֻנֶּנּוּ.
וַ.יֹּ.אמֶר: פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת.
מָצָא.ת.יּי כֹפֶר.
רֻ.טֲ.פַשׁ בְּשָׂרוֹ מִ.נֹּעַר,
יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.
יֶ.עְתַּר אֶל אֱל.וֹ.הַּ וַ.יִּ.רְצֵ.הּ.וּ;
וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה,
וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָ.ת.וֹ".
------------------------------
יּ.חזקּ.אלּ א כּ.בּ
"וּ.דְמ.וּ.ת עַל רָאשֵׁ.יּ הַ.חַיָּתהּ:
רָקִיעַ; כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא..
נָטוּי עַל רָאשֵׁ.יּהֶ.םּ מִלְ.מָ.עְלָ.הּ".
הרקיע—סַף הַקֶּרַח, מכאן עוֹלּ.יּ.םּ לּ:דּמּ.ו.ת כסּא.. דמות כמראה א.דּםּ (יח’ א:כּו).
"נָטוּי"— (ע"ע 'זְרוֹעַ נְטוּיָה' / כּח הּ.זר.וּ.ע בּ:שׂמּ.וֹ.ת ו, ו; דִּבֶּר.יּ.םּ כּו, ח) קו מתוח, זר.ו.ע נטויה/קו נטוי הפותחים מעבר בתוך קרירות הדין.
יּ.חזקּ.אלּ א כּו
"וּ.מִמַּ.עַל לָ.רָקִ.יּ.עַ, אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם..
כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר.
דְּמוּת כִּסֵּא.. וְ.עַל דְּמוּת הַכִּסֵּא,
דְּמוּת כְּ.מַ.רְאֵהּ אָדָם; עָלָיו מִלְמָעְלָה".
כאשר הדין מֻמתָּק והמסך נפרץ.
'יִקָּווּ הַמַּיִם' וּשְׁנֵי הַקַּוִּים.
בּ.ראש.יּ.ת א טּ
"וַ.יֹּ.אמֶר אֱלֹ.הִיּ.םּ:
יִ.קָּ.ווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם;
אֶל – מָקוֹם אֶחָד.
וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה.
וַיְהִי כֵן".
יִ.קָּו(יּ)וּ (שתי ו׳‑ו׳) כרמז לשני הווקטורים > ימין/שמאל > המתנקזים לקו אמצ.ע.יּ אחד.
תפיסת הּ.הּר.כּ.בּהּ (הּ.רכב.הּ/ד’ רגלים/רגל רביעית=יסוד–מלכות).
במסגרת קריאה זו: אריה–ימין; שור–שמאל; נשר–אמצע; דמות אדם—על הכיסא.
הימין (שפע) והשמאל (מידוד/צמצום) נאספים אל מקום אחד; שם נגלית ה"יבשה" (מלכות) ככלי קבלה.
הַצִּיר הָאֶמְצָעִי כְּכִּסֵּא.
לפי ספר הפליאה (אות ק, ד"ה "יהי רקיע"), הציר האמצעי יושב על מצבי‑כיסא שונים—כִּסֵּא נָ.כוֹן, "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאָךָ" (תהּיּ.לּיּ.םּ פּ.טּ טּ.ו), כִּסֵּא חֶסֶ.ד (יּשע.יּהּוֹ טּ.ז הּ), כֵּס י־הּ (שׂמּ.וֹ.ת *יּ*.ז *טּ*.ז), כִּסֵּא הַכָּבוֹד (יּרמּ.יּהּוֹ יּ.*ז* יּ.*ב*), כִּסֵּא אֱמֶת, כִּסֵּא קָד.וֹ.שׁ, כִּסֵּא עוֹלָ.םּ, כִּסֵּא רַחֲמִ.יּ.םּ, כִּסֵּא מְל.וּ.כָ.הּ, כִּסֵּא רָם וְ.נִשָּׂ.א—כנויים למרכבת הנהגה דינמית.
החסר איננו ב"כיסא" כשלעצמו, אלא כִּסֵּא שאינו מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ (בְּלֹא מָ.כוֹן)—ישיבה קפואה על דין ללא מעבר מדוד לְחֶסֶד/רַחֲמִים/אֱמֶת בעִתו.
[יּשע.יּהּוֹ סּו א]
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ:
הַ.שָּׁמַ.יִ.םּ כִּסְאִ.יּ וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָ.יּ –
אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי..?
וְ.אֵי זֶה מָקוֹם מְ.נוּחָ.תִי..?"
מסגרת‑הכיסא שמים ><ארץ.
כיסא רוחני מול חומריות.
מּ.יּדּ.ו.ת בּוֹ.חנּ.וֹ.ת:
מּלּכ.יּ.םּ א יּ *יּדּ*:
"וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁ.ר בָּ.א לִ:שְׁלֹמֹ.הּ בְּשָׁנָה אֶחָת:
שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכַּר זָהָב".
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ טּ יּג
"וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁ.ר בָּ.א לִ:שְׁלֹמֹ.הּ בְּשָׁנָה אֶחָת:
שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכְּרֵי זָהָב".
מדד משקל‑חומר קבוע לכסא מלכות; ללא כיוונון לשמים–ארץ עלול להיקרא "כיסא חומרי".
"אַנַךְ > אָנֹכִ.יּ": כֵּיצַד נוֹצֶרֶת נָכוּת (שְׁבִירַת הָאַנָּךְ)?
אַנַךְ = קו‑יושר (פלס) המוריד מידה עליונה למציאות;
אָנֹכִ.יּ = האנך מיושר למקור ('אָנֹכִי יְהּ.וָ.הּ אֱלֹהֶיךָ'); אָנוֹכִיּ (בכתיב מלא רגיל) מרמז כאן לְנָכוּת של הָאֲנָכִי.
נָ.כּוּ.ת > ת.כּוֹ.ןּ > על בסיס אָנֹכִ.יּ > תִּכֹּן.
מלּ.כּ.יּ.םּ א (בּ) יּב
“וּ.שְׁלֹמֹ.הּ יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִ.יּ.ו.
וַ.תִּכֹּ.ן מַלְכֻ.ת.וֹ מְ.*אֹד*”. |סּ|
א (בּ) יּב; EVE.
ח.וו.ה. בּ:הוה, יּ נּסּ.תר;
בּ.חזקּ.ת: יּ הּיּהּ, הּוהּ ו.יּ.הּיּהּ. ח.ויּו.הּ; חוו(יּ)הּ.
שַׁרְשֶׁרֶת‑סִבָּה:
צמצום ללא המתקה—הדין נקרש.
ריבוי גבורות (216) בלא חיבור לימין—"קו האמצע" נהפך כִּסֵּא שאינו מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ (טכניקה/כוח במקום קול חי).
סתימת היסוד—אין בִּיאָה; המלכות רעבה.
גלות מלכות/שכינה—חולי המלכות.
שבירת כלים והפצת רפ"ח ניצוצין.
עיוות השער—"בַּשַּׁעַר הִטּוּ"; הכוח רודה.
קול דמים—"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בּ.ראש.יּ.ת דּ יּ כ.ק.בר): מדד אובייקטיבי לשבירת האנך.
משיכת הדין למטה—דינים מחפשים כלי ומתלבשים באדמה עקומת‑אנך.
התאבנות מצפון—הלכה/אידאה ללא חיות.
חמס—"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס"; נשימת‑חיים הופכת דלק לעוול.
216 בלתי‑ממותק > סתימת יסוד > גלות מלכות > רפ"ח > שער מוטה > קול דמים > דין יורד לארץ.
שְׁתֵּי הופעות-קצה שֶׁל דִּין‑נֻקְבָּא, וְשַׁעַר-הַ.בִּיּ(ע)אָ.הּ המתקן:
נקבת הַלִּוְיָתָן—מְלִיחָה לְשִׁמּוּר (עֹנֶג גָּנוּז).
בבריאה נגנז דין‑נוקבא ב"מליחה"—שימור לצדיקים—כלומר כוח‑חיים מוכן להמתקה בבוא כלי (מדרשי חז"ל, זוהר).
זה איננו קיפאון, אלא הכשרה לעת‑כושר..
אֵשֶׁת לוֹט—נְצִיב מֶלַח (דִּין קָפוּא).
בּ.ראש.יּ.ת יּטּ כּו
"וַ.תַּבֵּט אִשְׁ.תּ.וֹ מֵ.אַחֲרָ.יּ.ו וַתְּהִי נְצִ.יּ.ב מֶלַ.ח".
מבט "אחוריים" מחזיר את הזרימה לעצירה; גבורות בלא מֵי‑חסד נעשות מּ.צב.הּ.
"מֶלַח" כאן = דין יבש; לעומת:
"עַל כָּל קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ו.יּ.קּרא בּ יּ.ג) = ברית‑מֶלַח—דין ממותק בתוך חסד.
שִׁמּוּר‑מֻכָּן (לווייתן‑נקבה) מול קִפָּאוֹן‑מצבה (אשת‑לוט):
שַׁעַר־בִּיאָה (בּ.יּ.א = 13) – הַכְנָסַת ה־יּ לַכְּלִי.
בּ.יּ.א היא ה"זרוע הנטויה" שממיסה את "הַקֶּרַח הַנּוֹרָא": מעבר דרך י"ג המידות (וַיַּעֲבֹר = 288) להכנסת ה־יּ בכלי—מן "קרח/מלח" אל ברית‑מלח. (יּח' א:כּב > א:כּו; יּח' מּז:ח–טּ)
המהלך: וַיַּעֲבֹר (=288)—פתיחת י"ג מידות (אֵם עילאה/בינה), עיבור/קליטה של רפ"ח > בּ.יּ.א (=13)—כניסת ה־יּ (נקודת חכמה/זרע) לעולמות בי"ע; ה־א' דאצילות חודרת לכלים.
כאן יראה (216) מתמרה לאהבה (13), ונפתחת הולדה; מיד עומדת חכמה (73)—קומת הכוונה.
במקרא: "יִשְׁתַּחֲווּ… בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ" > "וְהִקְרַבְתִּיו… וְנִגַּשׁ אֵלַי" (יּרמּ.יּהּוֹ לּ: כּ.א).
מָה מִשְׁתַּנֶּה בַּמֶּלַח כְּשֶׁה־יּ נִכְנָס?
מֶלַח (דין מרוכז) בלא י'—קופא ל"נְצִיב".
עם י'—הופך לברית‑מֶלַח; דמעות הנוקבא (מי‑מלח) נמסות למים חיים.
רמז אותיות: מֶלַח > חָמַל—היפוך הדין לחמלה באמצעות י"ג.
ים המלח – במסורות מאוחרות: ‘ים המוות’ (**ערבית: البحر الميت — al‑Baḥr al‑Mayyit**) — סִמּוּן הַמֶּרְחָב הַדִּינִי וְהַהֲלָמָתוֹ במקרא: "ים המלח/ים הּ.ער.ב.הּ"; במסורות מאוחרות: “ים המוות” (ערבית: אל‑בחר אל‑מית).
מליחות‑יתר המונעת חיים מסמנת דין קרוש.
נבואת יּחזקּ.אלּ מּ.ז מציירת תיקון הפוך: מי מקדש זורמים ממתיקים את הים, "וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם… וְחָי"—פרדיגמת ההחלמה: מן דין קפוא לזרימה מולידה.
יּחזקּ.אלּ מּ.ז יּ.א
"בּ.צא.ת.וֹ וּ.גְבָ.אָיו, וְלֹ:א יֵ.רָפְא.וּ.
לְ:מֶלַח נִ.תָּנּ.וּ".
גם בהמתקה יש שארית דין המשמשת גבול ב"ברית‑מלח" כקביעות בונה, לא שממון.
בִּיאוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁל דִּין‑נֻקְבָּא דֶּרֶךְ "מֶלַח" (מַפַּת הַמַלָּ.ח):
גבול הארץ — ים המלח:
מלח כקו‑מידה/פלס; דין המגדיר גבולות חיים.
(כּדּ.כּתיב שםּ: יּהּוֹ.שע טּו, בּ עדּ הּ; יּח, יּטּ)
קְלָלָה/שְׁמָמָה:
דִּבֶּר.יּ.םּ כּ.טּ כּ.בּ
"גׇּפְרִית וָמֶלַח.. שְׂרֵפָה כׇל אַרְצָהּ.
לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ.
וְ.לֹא יַ.עֲלֶ.ה בָהּ כׇּ.לּ: עֵשֶׂ.ב כְּ.מַ.הְפֵּכַ.ת סְדֹ.םּ וַ.עֲ.מֹרָ.הּ;
אַדְמָ.הּ ו.צ.בּ.יּיּ.םּ אֲשֶׁ.ר הָפַךְ יְהּ.וָ.הּ בְּאַפּ.וֹ וּ.בַ.חֲמָ.תוֹ".
שוֹ(פּ)טּ.יּ.םּ טּ מּהּ: ייבוש השדה.
"אֶרֶץ מְלֵחָה" —יּרמּ.יּהּוֹ יּ.ז; איּ.ו.*בּ לּ*:טּ: מצב קיומי של יובש—יסוד סתום, נוקבא רעֵבה.
נְצִיב מֶלַח—בּ.ראש.יּ.ת יּטּ: קפיאה באחוריים—עצירת מהלך.
מְלִיחַת הַיִּלּוֹד—יּ.חזקּ.אלּ טּז דּ:
"וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ..
לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ, וּ.בְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי.
וְ.הׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְ.הׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ".
דין‑מגן להכשרת כלי בראשיתו.
טַעַם/דַּעַת—איּ.ו.בּ *ו ו*:
"הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח..
אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמ.וּת..?"
“בלי מלח” = תפל; דין‑תיבול מחַדֵּד טעם.
רְפוּאָה — מִי יְרִיחוֹ (מל"ב ב, י"ט–כ"ב): מֶלַח בְּ"צְלֹחִית *חֲדָשָׁ.הּ*" נזרק ל־מוֹצָא הַמָּיִם; "כֹּה אָמַר יּהּ.ו.הּ: רִפִּאתִי לַמַּיִם"—אותו דין נעשה מרפא כשהוא נכנס בכלי נכון. "לֹא… מָוֶת וּמְשַׁכֶּלֶת".
מודל־ביאה בפועל: דין (מֶלַח) נכנס ליסוד דרך כְּלִי חָדָשׁ (בִּינָה) ומתהפך ל־ברית‑מֶלַח.
זה המעבר מ־"ים מוות" ל־מים חיים (יח' מ"ז: י"א).
בְּרִית מֶלַח—ו.יּ.קּר(א) ב; בּמּ.דִּבֶּר יּח (נהפוכו: חיּ); דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ יּג: קביעות קדושה—דין חתום ביסוד, מוליד.
נֶאֱמָנוּת מַלְכוּת—עזר.א דּ ("מֶלַח הֵיכְלָא"): דין כחובת‑ברית ממלכתית.
לִוְיָתָן‑נְקֵבָה מְלֻחָה—מדרש: דין גנוז/שמירה לעת‑כושר.
ספקטרום: חורבן/יובש > קפיאה > שִׁמּוּר > בְּרִית > רְפוּאָה.
הכול מוכרע בשאלה אחת: כֵּיצַד הַדִּין נִכְנָס—אחוריים, שִׁמּוּר, או חתימת‑ברית.
מַפַּת הַתִּקּוּן: מִכִּסֵּא שֶׁאֵינוֹ מְ.כֻוַּן לְכִּסֵּא נָ.כוֹן:
הַכְנָאָה/הִשְׁתַּחֲוָיָה—השבת האנך; מעבר מרְדִיָּה כפויה לירידה רצונית (זיווג דעות).
וַיַּעֲבֹר (288)—העלאת דינים לבינה; הַמְתָּקָה.
בּ.יּ.א (=13)—פתיחת יסוד; זיווג יסוד‑מלכות; הוֹלָדָה.
הַצָּגַת מִשְׁפָּט בַּשַּׁעַר—עמּ.וֹ.סּ הּ טּו; כּדּ U: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט".
זהו מְכַוֵּן כִּסְּאִ.יּ‑הנהגה בפועל.
וְהִקְרַבְתִּיו… וְנִגַּשׁ אֵלַי—קִרבה מורשית מלמעלה כאשר הכִּסֵּא יושב על צדק/אמת, לא על כוח בלבד.
רֶמֶז "רֶגֶל רְבִיעִית"—ייחוד יסוד–מלכות (ש‑דּ‑יּ): נקודת איחוי של שלושת הקווים במעשה; חותמו—משפט בשער.
צִיר הַמִּסְפָּרִים (כְּמוּבָא): 216 > 288 > 13 > 73.
(רי"ו/גבורה) > (רפ"ח/המתקה) > (אחד/אהבה) > (חכמה).
ברקע: שׂםּ בן ע"ב—72 שמות × 3 אותיות = 216 אותיות—מתרקם בהמתקת רפ"ח אל שער י"ג.
מִדּוֹת בּוֹחֲנוֹת:
"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ… מִן הָאֲדָמָה"—מדד לשבר אנכי (בּ.ראש.יּ.ת דּ יּ).
"וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט… וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט"—מדד לּכִּסֵּא מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ (עמּ.ו.סּ הּ טּו כּדּ U).
"וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ" לעומת "שַׁלְוָה בְאַרְמְנוֹתָיִךְ"—תוצאת כִּסֵּא שאינו מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ מול מְכֻוַּן (עמּ.וֹ.סּ ג יּא; תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.בּ: ז).
זכר.יּהּ ג ז
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת:
אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְ.גַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי..
וְנָתַתִּי לְךָ מַ.הְלְכִ.יּ.םּ בֵּין הָ.עֹמְדִ.יּ.םּ הָ.אֵלֶּהּ".
עדיפות “מהלך” על “נציב” (זכר.יּהּ ג ז).
"רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ"—מדד מטפיזי של חוסר בִּיאָה; הפסקת הבכי = פקידה/הולדה (יּרמּ.יּהּוֹ *לּ:א יּדּ*, טּ.ז).
"עַל כָּל קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"—דין כ"ברית‑מֶלַח" כשהכיסא מוכן (ו.יּ.קּרא בּ: יּג).
נראה שהשבר מתרחש כאשר גבורות‑216 יושבות על כִּסֵּא שאינו מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ: היסוד סתום, המלכות גולה, רפ״ח מתפזר, והדין נמשך למטה—עד שנשמע “קול דמי אחיך מן האדמה”.
התיקון עובר ב"וַיַּעֲבֹר" (288) אל "בּ.יּ.א" (=13): הכנסת ה־יּ לכלים, פתיחת יסוד, והצגת משפט בשער.
אז המֶלַח נהפך ל"בְּרִית‑מֶלַח", האנך שב לעמוד, והקִרבה ניתנת—"וְהִקְרַבְתִּיו… וְנִגַּשׁ אֵלַ.יּ".
מהתאבנות הדין ("ים המוות") אל זרימת‑משפט מולידה ("מים חיים"):
כאשר ה־יּ (חכמה) נכנס לכלי דרך וַיַּעֲבֹר (=288) ו־בּ.יּ.א (=13), "הקרח הנורא" נמס, מֶלַח > חָמַל, הדין נחתם ב־ברית‑מֶלַח, היסוד נפתח, והמלכות מולידה; זהו כִּסֵּא מְכֻוָּן — "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט… וְיִגַּל כַמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה:ט"ו; ה:כ"ד).
------------------------------
https://youtu.be/VPzkwqLaak4?si=gsZseJFHtmbaf-w8
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
