אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהָכִין אֶת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ
וְגַם אֵין טַעַם.
יוֹם לְיוֹם וְיוֹם לְלַיְלָה דָּבָר אֵינָם מַבִּיעִים.
בָּאָבִיב תִּפְרַח אֲפוּנָה רֵיחָנִית, וְרָדִים וּפִרְחֵי אִזְדָּרֶכֶת
הַכֹּל בְּגֹדֶל טִבְעִי וְהַכֹּל בִּצְבָעִים.
חִדּוּשׁ אֲמִתִּי לֹא צוֹמֵחַ גַּם פַּעַם לְעֶשֶׂר שָׁנִים.
מִי שֶׁרוֹצֶה לִשְׁאֹף רֵיחוֹת שׁוֹשַׁנִּים
יֶאֱסֹף אוֹתָם מִן הָרוּחַ
וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִנְטֹעַ עֵץ שֶׁיִּטַּע לוֹ עֵץ תְּאֵנִים,
לְטוֹבַת הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.
אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל אוֹתִי אִם רָאִיתִי פַּעַם יֹפִי,
וַאֲנִי אָשִׁיב שֶׁרָאִיתִי הַרְבֵּה אֲבָל לֹא בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים.
נִקַּח לְדֻגְמָה אֶת אַשְׁדּוֹת הַנָּהָר
מוּבָן שֶׁרָאִיתִי,
אָז מָה?
מַפָּלִים אַדִּירִים הֵם מַרְאֶה שֶׁאֵינֶנּוּ נָעִים.
הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת אֵינָם מִתְהַלְּכִים בַּחוּץ
לִפְעָמִים הֵם קוֹרִים בַּחֶדֶר,
כַּאֲשֶׁר הַדְּלָתוֹת נְעוּלוֹת וְגַם הַתְּרִיסִים מוּגָפִים.
בֶּאֱמֶת, הַדְּבָרִים הַיָּפִים
הֵם אֵינָם נְהָרוֹת אוֹ הָרִים אוֹ חוֹפִים.
אֲנִי יוֹדַעַת עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּי מִכְּדֵי לְרַמּוֹת אֶת עַצְמִי,
וְלַחְשֹׁב עַל דְּבָרִים נוֹסָפִים.
מַה שֶּׁנּוֹתָר לְאַחַר הַכְּאֵב הוּא הַסַּקְרָנוּת
לִרְאוֹת אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר,
מַה יִּהְיֶה בַּסּוֹף,
לְכָל הַדְּבָרִים הַיָּפִים.
אֲנִי יוֹדַעַת: אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת לִנְטֹעַ עֵץ תְּאֵנִים.
אֶפְשָׁר גַּם לִנְהֹג אַחֶרֶת.
אֶפְשָׁר לְחַכּוֹת לָאָבִיב, לַוְּרָדִים וְלַסַּיְפָנִים.
אֲבָל אֲנָשִׁים בִּמְרוּצַת הַיָּמִים נַעֲשִׂים קָשִׁים כְּצִפָּרְנַיִם,
אֲפֹרִים כִּסְלָעִים
עִקְּשִׁים כַּאֲבָנִים.
אוּלַי זוֹ תַּצְפִּית מְפַתָּה לַהֲפֹךְ לְגוּשׁ שֶׁל מֶלַח.
עִם כֹּחַ מִינֶרָלִי.
לְהַשְׁקִיף בְּעֵינַיִם רֵיקוֹת עַל מִפְעַל הָאַשְׁלָג וְהַפוֹסְפָאטִים
אֲפִלּוּ אֶלֶף שָׁנִים.
אפילו אלף שנים, מאת דליה רביקוביץ
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
